אודות חירות בני העת העתיקה בהשוואה לזו של בני העת המודרנית (1819)

איור של צעדת הנשים לוורסאי, 1789

אודות חירות בני העת העתיקה בהשוואה לזו של בני העת המודרנית (1819)

05-06-2017 | בנז'מין קונסטן / מצרפתית (תרגום ראשון לעברית): דניאל רוזנברג |

על כותב הטקסט שלפניכם:

בנז׳מין קונסטן

בנז'מין קונסטן (1767-1830) היה homme de lettres (איש ספר) יליד שוויץ. הוא התחיל את הקריירה הציבורית שלו כפעיל פוליטי ופאמפלטר בשלהי המהפכה הצרפתית, בתקופת הדירקטוריון, כלומר לאחר נפילת הצד היעקוביני וכינון סוג של דיקטטורה קונסולרית. הוא ניתח את התהפוכות הפוליטיות שעוברות על צרפת כנובעות מהרדיקליזם האידיאולוגי של המהפכנים וגינה את שני הצדדים: גם את השמאל וגם את הימין ששואף להחזיר את המשטר הישן. הוא תמך בתחילת המהלך של נפוליאון ואפילו זכה למינוי רשמי מטעמו, אבל בסופו של דבר פנה נגד בונפרטה והתחיל לפרסם עבודות חשובות נגדו, במיוחד אחרי ההכתרה של נפוליאון לקיסר ופריצת המלחמות הנפוליאוניות. אחרי 1815 הוא מונה לציר בפרלמנט המלוכני. באופן כללי קונסטן נחשב למייסד של הזרם הליברלי בצרפת. הוא הצטיין בפרגמטיזם פוליטי ובניתוח של תופעות פוליטיות בדגש על התוצאות שלהן. האג'נדה שלו תמיד נטתה יותר לכיוון של מונרכיה חוקתית שמשלבת אלמנטים דמוקרטיים ויצוגיים יחד עם מוסדות חברתיים מסורתיים. התמיכה שלו בחירות הפרט, כמו שאפשר לראות בטקסט שלהלן, נגזרת פחות מעקרונות מופשטים ויותר מתמיכה ב"מה שעובד", יחד עם מבט היסטורי מפוכח שמדגיש את הייחודיות של כל תקופה היסטורית וסביבה חברתית. הפואנטה שלו בהרבה מהכתבים שלו היא שנסיון לשחזר מוסדות עתיקים בכוח הזרוע מוביל לחוסר רלוונטיות, לזיוף והעמדת פנים מתמשכת (נפוליאון הוא הדוגמא המושלמת); במקום לנסות את זה, עדיף לחפש דרך לחדש את התפקידים שמילאו אותם מוסדות באמצעים מודרניים. חוץ מזה, קונסטן היה גם סופר ומבקר ספרות, והספר שלו, Adolphe, נחשב לנובלה הרומנטית הראשונה בשפה הצרפתית. הוא גם כתב עבודה ארוכה ושיטתית על ההתפתחות ההיסטורית של דתות העולם.

*

רבותי,

ברצוני להציע לכם מספר הבחנות, שהינן עדיין חדשות למדי, בין שני סוגי חירות אשר ההבדלים ביניהן לא זכו עד היום לתשומת לב, או לפחות זכו לתשומת לב מועטה מדי. החירות הראשונה היא זו אשר מימושה היה יקר ביותר לעמים העתיקים; השנייה היא זו אשר ההנאה ממנה זכתה להערכה בקרב האומות המודרניות. מחקר זה, באם אינני טועה, חשוב משתי בחינות.

ראשית, הבלבול בין שני סוגים אלה של חירות נעשה בקרבנו, בימיה המפורסמים של המהפכה שלנו, למקורם של פגעים רבים. צרפת ראתה עצמה מותשת כתוצאה מניסויים חסרי תועלת, בזמן שיוזמיהם, אשר הוטרדו מחוסר הצלחתם, ניסו לאלץ אותה ליהנות מהטובין אותם לא רצתה, ולשלול ממנה את אלה שאותם ביקשה. שנית – כפי שנקראנו על ידי המהפכה המאושרת שלנו (אני מכנה אותה בזאת מאושרת, למרות הפרזותיה, מאחר ואני נותן את תשומת ליבי לתוצאותיה) ליהנות מפירותיה של ממשלה ייצוגית – יהיה זה מסקרן ושימושי להבין מדוע ממשלה זו, היחידה אשר תחתיה מסוגלים אנו למצוא בימים אלה מידה כלשהי של שלווה וחירות, נותרה בלתי ידועה כמעט לחלוטין בקרב האומות בנות החורין של העידן העתיק. ידוע לי כי ישנם כאלו המתיימרים לאתר את עקבותיה בקרב מספר עמים עתיקים, ברפובליקה הלקדאימונית (ספרטנית) או בקרב אבותינו הגאלים; אך דבר זה יסודו בטעות.

המשטר הלקדאימוני היווה אריסטוקרטיה נזירית ובשום פנים ואופן לא היה ממשל ייצוגי. כוחם של המלכים נותר מוגבל, אך הוא הוגבל על ידי האֶפורים, ולא על ידי אנשים שהוסמכו למטלות הדומות לאלה אשר בימינו ניתנות בהליך של בחירות למגני החירות שלנו. האפורים, לאחר שהוקם מוסדם על ידי המלכים, נבחרו בידי העם. אך מספרם לא עלה על חמישה. סמכותם הייתה דתית באותה מידה שהייתה פוליטית; הם אף לקחו חלק במנהל הממשלתי, כלומר ברשות המבצעת; ועקב כך, זכות היתר שלהם, בדומה לזו של כמעט כל המגיסטרטים העממיים ברפובליקות העתיקות, היתה רחוקה מלשמש מחסום כנגד העריצות ונהפכה לעתים בעצמה לעריצות בלתי נסבלת.

המשטר הגאלי, אשר דמה מאוד למשטר אשר חלק מאיתנו היו רוצים לשוב אליו, היה תיאוקרטי ובאותו זמן מיליטריסטי. הכוהנים נהנו בו מכוח בלתי מוגבל. המעמד הלוחם, או האצולה, החזיקה בפריבילגיות פוגעניות ודכאניות בהחלט. לעם לא היו כל זכויות וכל הגנות. ברומא, הטריבונים שירתו, עד נקודה מסוימת, תחת חובה ייצוגית. הם שימשו כסוכניהם של אותם פלבאים, שאותם האוליגרכיה – שאיננה משתנה על פני העידנים – הכניסה תחת שיעבוד. העם, על כל פנים, זכה במימוש של חלק גדול מזכויותיו הפוליטיות באופן ישיר. הוא התאסף על מנת להצביע על חוקיו, על מנת לשפוט את הפטריקים שעמדו בפני אישום: באופן זה לא היו ברומא אלא סימנים קלושים של מערכת ייצוגית.

מערכת זו הינה תגלית מודרנית, ואתם תראו, רבותי, כי מצבו של המין האנושי בעידן העתיק לא איפשר את כינונו והקמתו של מוסד מסוג זה. העמים העתיקים לא יכלו לחוש בנחיצותו או להעריך את יתרונותיו. ארגונם החברתי הוביל אותם לרצות בחירות שונה באופן מהותי מזו שמבטיחה לנו שיטתנו. ההרצאה הערב תוקדש להוכחת אמת זו.

שאלו עצמכם ראשית, רבותי, מה מבין כיום אנגלי, צרפתי או תושב ארצות הברית של אמריקה תחת המילה ״חירות״. בשביל כל אחד מהם, תהיה זו הזכות לא להיות נתון אלא לחוקים, לא להיות עצור, מעוכב או מומת, או להיות חשוף להתעללות מכל סוג, על ידי רצונו השרירותי של אינדיבדואל אחד או מספר מהם: זוהי הזכות של כל אחד ואחד לבטא את דעתו, לבחור את עיסוקו ולבצע אותו, להחזיק ברכוש ואפילו לחבל בו; ללכת ולבוא מבלי להזדקק לרישיון וללא צורך לדווח על מניעיו או על צעדיו. חירותו של כל אדם היא הזכות להתאגד עם אינדיבידואלים אחרים, בין אם בכדי לקדם את ענייניו ובין אם פשוט בכדי להעביר את זמנו בצורה התואמת ביותר את נטיותיו ותשוקות ליבו. ולבסוף, זוהי זכותו של כל אחד להשפיע על ניהול הממשל, בין אם באמצעות בחירה של חלק או של כל פקידי שלטון ובין אם באמצעות נציגויות, עתירות ודרישות בהן חייבות הרשויות להתחשב, פחות או יותר.

אז׳ן דלקרואה, החירות מובילה את העם, 1830

השוו חירות זו לזו של בני העת העתיקה. חירות זו היתה מבוססת על המימוש הקולקטיבי, אך הישיר, של חלקים מהריבונות הממלכתית השלמה; היא היתה מבוססת על התדיינות בכיכר העיר בנוגע לענייני מלחמה ושלום, על חתימת הסכמי ברית עם עמים זרים, על הצבעה על חוקים, על מתן פסקי דין, על סקירת דיווחי פעילויות וניהולם של המגיסטרטים; על זימונם מול העם כולו, העמדתם לדין, האשמתם או זיכויים. אך באותו זמן בו שררה חירות עתיקה זו, ראו אותה בני התקופה כתואמת את ההכפפה המוחלטת של האינדיבידואל לסמכותו של הכלל. לא תמצאו בקרב עמים אלה כמעט אף אחת מההנאות שראינו זה עתה, המשחקות תפקיד בחירות המודרנית. כל הפעולות הפרטיות הושמו תחת השגחה חמורה. שום חשיבות לא הוענקה לעצמאות אישית, לא ביחס לדעות, לא ביחס לעיסוק כלכלי ובייחוד לא ביחס לדת. האפשרות לבחור אמונה, אפשרות אותה אנו מכירים בתור אחת מזכויותינו היקרות ביותר, היתה נראית לבני העידן העתיק כפשע וכחילול הקודש. ביחס לדברים אותם אנו מחשיבים כמועילים ביותר, הופיעה סמכות הגוף החברתי וכפתה עצמה על רצונותיהם של הפרטים. בקרב הספרטנים, לא יכול היה תרפנדרוס להוסיף מיתר לכלי הנגינה שלו מבלי שהאפורים יעלבו מכך. גם בתוך משק הבית הורגשה הסמכות הציבורית. לקדאימוני צעיר לא יכול היה לבקר באופן חופשי את כלתו החדשה. ברומא נהגו הצנזורים להטיל פיקוח קרוב על חיי המשפחה. חוקים הסדירו את המנהגים, ומאחר והמנהגים נגעו לכל תחום שהוא, לא היה דבר אותם החוקים לא הסדירו.

כך, בקרב בני העת העתיקה, היה האינדיבידואל ריבון כמעט גמור בחיים הציבוריים, ועבד בכל ענייניו הפרטיים. בתור אזרח, הוא הכריע בענייני מלחמה ושלום; בתור אדם פרטי נמצא הוא תחת כפייה, פיקוח ודיכוי בכל צעד ושעל; בתור חלק מהגוף הקולקטיבי החזיק הוא בכוח לחקור, לסלק, להאשים, לשלול תארים, להגלות ואף להוציא להורג את המגיסטרטים והמנהיגים; ובתור נתין של הגוף הקולקטיבי יכול היה הוא עצמו למצוא עצמו מנושל ממעמדו ומתאריו, מגורש או מומת לפי שיקול דעתה של אסיפת העם אשר בה הוא לוקח חלק. בקרב בני התקופה המודרנית, לעומת זאת, האינדיבידואל, אשר נהנה ממעמד עצמאי בחייו הפרטיים, לא נהנה ממעמד ריבוני אלא למראית עין, אפילו במדינות החופשיות ביותר. מעמדו הריבוני נתון למגבלות וכמעט תמיד להשהיה. ויתר על כן, אם במרווחי זמן קבועים אך נדירים, בהם הוא מוצא עצמו שוב מוקף באזהרות ובמכשולים, מממש הוא את ריבונות זו, אין זאת אלא כדי לוותר עליה.

בנקודה זו, רבותי, עליי להשתהות לרגע בכדי לענות מראש על התנגדות העשויה לצוץ כלפי דבריי. בעידן העתיק התקיימה רפובליקה בה הכפפתו המוחלטת של הקיום הפרטי לטובת הגוף הקולקטיבי לא הייתה גמורה ומוחלטת כפי שתיארתי זה עתה. רפובליקה זו היא המפורסמת מכולן; תוכלו לנחש כי כוונתי לאתונה. אחזור אליה בהמשך, ובהכירי בעובדה זו, אציין גם את הסיבה לכך. אנו נראה מדוע, מבין כל היישויות המדיניות העתיקות, הייתה זו אתונה שניחנה בדמיון הרב ביותר לאלה המודרניות. בכל מקום אחר היה תחום השיפוט החברתי בלתי מוגבל. בני העת העתיקה, כפי שאמר הפילוסוף קונדורסה (Condorcet), לא החזיקו בשום תפיסה של זכויות אינדיבידואליות. בני האדם לא ייצגו דבר, ניתן לומר, מלבד מכונות אשר חלקיהן נוהלו בידי החוק, שגם הסדיר את פעולתן. סוג דומה של כפיפות אפיין את עידן הפריחה של הרפובליקה הרומית; האינדיבידואל מצא עצמו, במובן מסוים, אבוד בגוף האומה, והאזרח בקרב העיר. כעת עלינו לאתר את מקורותיהם של הבדלים מהותיים אלה בין בני העידן העתיק לבינינו.

כל הרפובליקות העתיקות היו מסוגרות בגבולות צרים. הרפובליקות המאוכלסות ביותר, בעלות העוצמה והחשיבות הרבה ביותר, לא היו זהות בהיקפן לקטנות ביותר מבין המדינות המודרניות. אחת התוצאות הבלתי נמנעות של שטחן הקטן של רפובליקות אלה התבטאה ברוחן הלוחמנית, כך שכל עם תקף ללא הפסקה את שכניו והותקף על ידיהם. עמים אלה הונעו בעל כורחם לאיים או להילחם אלו באלו ללא הרף. אלה מהם שלא חפצו במלחמה, לא יכלו להתפרק מנשקם מאחר ונמצאו תחת איום של כיבוש. כל העמים הללו קנו את ביטחונם, את עצמאותם, את קיומם כולו, במחיר המלחמה. המלחמה הייתה תחום העניין המתמשך, מוקד העיסוק התמידי כמעט של המדינות החופשיות של העידן העתיק. לבסוף, וכתוצאה בלתי נמנעת של צורת קיום זו, כל מדינות אלה החזיקו בעבדים. המקצועות המכאניים, ואף התעשייתיים בקרב אומות מסוימות, התבצעו בידיים כבולות באזיקים. העולם המודרני מציע לנו מחזה הפוך בתכלית. אפילו המדינות פחותות הערך של תקופתנו מחזיקות בשטח גדול יותר במידה בלתי נתפשת מאשר ספרטה או רומא לאורך 500 שנות קיומן. החלוקה עצמה של אירופה למספר מדינות היא למראית עין יותר משהיא ממשית, תודות להתקדמות מגמת הנאורות. בזמן שבימי עבר ייצג כל עם משפחה מבודדת, אויב מולד של משפחות אחרות, הרי שכיום מאסה אנושית המתקיימת תחת שמות שונים ותחת צורות שונות של ארגון חברתי ניחנת יחד עם זאת במהות הומוגנית. מאסה זו חזקה מספיק בכדי לא לחשוש כלל מההמונים הברבריים. היא אף משכילה במידה מספקת בכדי לראות את המלחמה כמעמסה. המגמה האחידה המאפיינת אותה היא לכיוון של שלום.

הבדל זה מוביל לאחר. המלחמה קודמת למסחר; מלחמה ומסחר אינם אלא שני אמצעים שונים להשגת אותה מטרה, שהיא בעלות על דבר בו חפצים. המסחר אינו אלא מחווה לכוחו של בעל המושא הנחפץ מצד זה המשתוקק להשיג אותו. המסחר מסתכם במהותו בניסיון להשגה בהסכם הדדי את זה אשר לא ניתן עוד לקוות להשיגו באמצעות אלימות. אדם המצוי תמיד בעמדה החזקה יותר לא היה הוגה לעולם את רעיון הסחר. רק הניסיון המוכיח לאדם כי המלחמה, דהיינו השימוש בכוח כנגד כוחו של האחר, חושף אותו לסוגים שונים של התנגדות וכישלונות, יוביל אותו למעבר אל המסחר, כלומר אל האמצעי העדין והבטוח ביותר להשפיע על האינטרס של האחר בכדי להתאים אותו לאינטרסים שלו. המלחמה היא דחף, המסחר הוא חישוב. ובכך ניתן להסיק כי חייב להגיע העידן בו יחליף המסחר את המלחמה. אנו הגענו לעידן זה.

בזאת אינני רוצה לומר כי לא התקיימו בעידן העתיק עמים סוחרים. אך עמים אלה ייצגו במידת מה מקרה יוצא מהכלל. מגבלות ההרצאה לא יאפשרו לי לציין בפניכם את המכשולים שעמדו בפני התפתחות המסחר: מעבר לכך, אתם מכירים אותם טוב באותה מידה כמוני; אציין, עם זאת, אחד מהם. העובדה כי הספנים העתיקים לא הכירו את המצפן גרמה להם להימנע מעזיבת החופים במידת האפשר. חציית עמודי הרקולס, כלומר מעבר דרך מיצר גיברלטר, נחשבה למבצע נועז ביותר. העמים הפיניקים והקרתגים, הנווטים המוכשרים ביותר, לא הסתכנו בכך אלא עד תקופה מאוחרת מאוד, והדוגמא שהציבו נותרה יחידה במינה למשך זמן רב. באתונה, עליה ידובר בהמשך, הריבית על סחר ימי נקבעה באזור ה-60 אחוזים, בעוד הריבית על סחר רגיל נקבעה סביב שניים עשר אחוז. עד כדי כך היה רעיון הניווט הימי המרוחק כרוך בזה של סיכון.

יתר על כן, אם אוכל לפצוח בסטייה מהדיון שתהיה לצערי ארוכה למדי, אציג בפניכם, רבותי, באמצעות פירוט המנהגים, ההרגלים וצורת הסחר בין העמים הסוחרים של העידן העתיק, כיצד דרך המסחר של אותם עמים הייתה אף היא חדורה ברוח התקופה ובאווירת המלחמה והעוינות שהקיפה אותם. המסחר, אשר בתקופה זו נעשה על דרך המקרה, מייצג היום את המצב הרגיל, את המטרה היחידה, את הנטייה האוניברסלית, את חייהן האמיתיים של האומות. הן חפצות במנוחה, ועם המנוחה בשקט ובשלווה, ובתור המקור לשלווה זו חפצות הן בתעשייה. המלחמה מתבררת מדי יום בתור אמצעי פחות ופחות מוצלח למילוי שאיפות אלה. הסיכונים הכרוכים בה לא מציעים עוד לאינדיבידואלים או לאומות את היתרונות המשתווים לאלו של עבודה שלווה וסחר מסודר.

בקרב בני העת העתיקה הייתה מלחמה מוצלחת מובילה לתוספת של עבדים, של שלל קרב, של אדמות לאוצר הממלכתי והפרטי כאחד. בקרב בני העת המודרנית, לעומת זאת, גובה מלחמה מוצלחת מחיר גבוה לאין שיעור מהתועלת שבה. לבסוף, הודות למסחר, לדת ולקדמה האינטלקטואלית והמוסרית בה ניחן המין האנושי, לא קיימת עוד העבדות בקרב העמים האירופאים. על בני אדם חופשיים לאייש את כל המקצועות ולספק את כל צרכיה של החברה.

ניתן להבחין בקלות, רבותי, בתוצאה ההכרחית של הבדלים אלו. ראשית, גודלה של המדינה מוביל לירידה מקבילה בהשפעה הפוליטית בה ניחן כל אחד מהאינדיבידואלים. בן הרפובליקה השולי ביותר ברומא או בספרטה החזיק בידיו כוח. דבר זה אינו תקף לגבי האזרח הבריטי או האמריקאי הפשוט. השפעתו האישית היא יסוד קטן במידה בלתי נראית של הרצון החברתי אשר בתורו כופה על הממשלה את הוראתו.

שנית, ביטול העבדות מנע מהאוכלוסיה החופשית את הפנאי אשר התאפשר על ידי כך שאותם עבדים ביצעו את מירב העבודות. ללא אוכלוסיית העבדים באתונה לא היו מסוגלים להעביר 20 אלף האתונאים את זמנם מדי יום בכיכר הציבורית.

בנוסף, המסחר, בניגוד למלחמה, לא מותיר בחיי האדם פרקי זמן של חוסר מעש. המימוש המתמיד של הזכויות הפוליטיות, ההתדיינות היומיומית בנוגע לענייני המדינה, הוויכוחים, השיחות, מלאכת הרכבת ושינוי הסיעות, ההתססות ההכרחיות, המילוי ההכרחי – אם אוכל להשתמש במושג זה – בחיי העמים בני החורין של העידן העתיק, אשר היו נמקים תחת עול הפאסיביות המייסרת ללא משאב זה, כל אלה לא היו מביאים דבר מלבד קושי ושחיקה לאומות המודרניות, בהן עוסק כל אינדיבידואל בספקולציות הפרטיות שלו, בעסקיו, בהנאות אותן הוא משיג או מקווה להשיג, ואשר מהן הוא לא מתכוון להיות מוסח אלא להרף עין ומעט ככל האפשר.

מעבר לכך, המסחר מעורר בקרב בני האדם אהבה עזה לחירות אינדיבידואלית. המסחר מספק את צרכיהם של האנשים ומשביע את תשוקותיהם ללא התערבות הרשויות. התערבות זו מייצגת כמעט תמיד – אינני יודע מדוע אני אומר כמעט – התערבות זו מייצגת למעשה תמיד הפרעה ומבוכה. כל פעם בו הכוח הקולקטיבי מבקש להתערב בתחזיות הפרטיות הוא מטריד את אלו העוסקים בהן. כאשר הממשלות מתיימרות לעסוק בעניינינו שלנו, הן עושות זאת בצורה גרועה יותר ויקרה יותר מאתנו.

אמרתי כאן, רבותי, כי אחזור לומר דבר מה אודות אתונה, אשר אותה ניתן להביא בתור דוגמת נגד לכמה מהצהרותיי, אך למעשה דוגמתה מאשררת את כל אלה. אתונה, כפי שכבר ציינתי, היתה המסחרית ביותר מכל הרפובליקות העתיקות: באותה מידה היתה היא גם זו שהעניקה לאזרחיה חירות אישית רבה יותר במידה עצומה מאשר רומא או ספרטה. אם יורשה לי להיכנס לפרטים ההיסטוריים אראה כיצד המסחר הוביל להיעלמותם של מספר מההבדלים המפרידים בין העמים העתיקים לעמים המודרניים. רוחם של הסוחרים האתונאים היתה דומה לזו של הסוחרים בימינו. קסנופון מלמד אותנו כי במהלך המלחמה הפלופונסית הם הוציאו את הונם מיבשת אתיקה ומיקמו אותם על איי הארכיפלג. המסחר הוביל בקרבם ליצירתו של מחזור הכסף. ניתן למצוא אצל איזוקרטס את עקבות השימוש בשטרי חליפין. כמו כן, הבחינו נא עד כמה מנהגיהם דמו לאלו שלנו. ביחסם לנשים, כפי שתראו, אצטט שוב את קסנופון, זכו החתנים לנחת כאשר במשק הבית שררו השלום והידידות המהוגנת, בהתחשבם בנשים שהיו פגיעות במיוחד בפני עריצותו של הטבע, בעוצמם את עיניהם בפני כוחה הכובש של התשוקה, בסולחם על הראשונה מבין החולשות ובשכחם את השניה. ביחסם עם הזרים, ניתן לראות כי העניקו את זכות האזרחות בעיר לכל אדם בעל מלאכה או תעשייה, באמצעות צירופו אליהם על משפחתו.

ז׳אק לואי דויד, מות מארה, 1793

בנוסף, ניתן להתרשם עמוקות מאהבתם העודפת לעצמאות אינדיבידואלית. בלקדאימוניה, כך טוען אחד הפילוסופים, מזדרזים האזרחים להיענות לקריאתו של המגיסטרט; לעומת זאת, אזרח אתונאי היה מיואש לו היה רואה עצמו תלוי בגוף זה. יחד עם זאת, נסיבות שונות שהכתיבו את אופיין של אומות התקיימו אף באתונה; מאחר ונכחה בה אוכלוסיית עבדים ושטחה היה מצומצם למדי, אנו מוצאים גם שם את החירות האופיינית לבני העת העתיקה. העם החזיק ביכולת החקיקה, ביקר את התנהלות המגיסטרטים, זימן את פריקלס לתת דין וחשבון, דן למוות את הגנרלים שפיקדו על הקרב בארגינוסה. באותה עת, אוסטרקיזם (הגליה מהעיר), הנחשב על ידינו, בצדק, כחטא נתעב, מוכיח כי האינדיבידואל היה כפוף במידה רבה יותר לגוף החברתי באתונה מאשר בכל אחת מהמדינות החופשיות של אירופה של ימינו.

מכאן, כפי שציינתי קודם, נגזר כי עלינו לחדול מליהנות מהחירות העתיקה, זו המתבססת על השתתפות פעילה ורציפה בשלטון הקולקטיבי. חירותנו שלנו צריכה להתבסס על הנאה בטוחה מעצמאות פרטית. השתתפותו של האינדיבידואל בריבונות הלאומית לא ייצגה, בדומה לימינו, הנחה מופשטת. רצונו של כל אדם היווה השפעה מוחשית: הוצאתו של רצון זה אל הפועל היה עונג חי וחוזר. כתוצאה מכך היו בני העת העתיקה מוכנים להקריב רבות על מנת לשמר את זכויותיהם הפוליטיות ואת השתתפותם בניהול המדינה. כל אחד ואחד חש בגאווה מה שוויה של זכות הבחירה שלו וראה פיצוי משמעותי במודעות זו לערכו האישי.

פיצוי זה לא קיים עוד היום מבחינתנו. האינדיבידואל של ימינו מוצא עצמו אבוד בהמון, ואינו מבחין כמעט ואף פעם בהשפעה שהוא מחזיק בידיו. רצונו לא מוטבע כמעט לעולם על הכלל; דבר אינו מאשש בעיניו את שיתוף הפעולה שלו. מימוש הזכויות הפוליטיות לא מציע לנו אלא חלק מההנאה שמצאו בה בני העת העתיקה. ויחד עם זאת, התקדמות הציביליזציה, המגמות המסחריות של עידננו, התקשרות העמים ביניהם, כל אלה הביאו להכפלה ולגיוון אינסופי של האמצעים להשגת אושר אישי.

הדבר הנובע מכך הוא כי עלינו לחוש עצמנו קשורים לעצמאותנו האישית הרבה יותר מאשר בני העת העתיקה. זאת מאחר ובני העת העתיקה, בהקריבם את עצמאותם לטובת זכויותיהם הפוליטיות וויתרו על פחות על מנת להשיג יותר; בעוד שאנחנו, אם נבצע קורבן דומה, נוותר על יותר בכדי להשיג פחות. מטרתם של בני העת העתיקה היתה חלוקת השלטון החברתי בין אזרחי המולדת כולם, זה היה הדבר אותו הם כינו בשם חירות. מטרתם של בני העת המודרנית היא הנאה בטוחה מתענוגותיהם הפרטיים; והדבר אותו הם מכנים בשם חירות הוא יכולתם של מוסדות להבטיח את ההנאה הזו.

ציינתי בתחילה כי אנשים בעלי כוונות טובות בדרך כלל, אשר לא הצליחו להבין את הבדלים אלה, הביאו לצרות אינסופיות במהלך המהפכה הארוכה והסוערת שלנו. אלוהים יאסור עלי מלהפנות אליהם ביקורת חריפה מדי: את טעותם ניתן להצדיק. לא ניתן לקרוא את כתבי העת העתיקה היפים ולעקוב אחרי עלילותיהן של הנפשות הגדולות מבלי להרגיש תחושה כלשהי מסוג מסוים, המקנה תחושה שאינה מודרנית כלל. היסודות הישנים הקדומים של הטבע הקודם, אם ניתן לומר זאת, לזה שלנו, מתעוררים בנו ככל הנראה בפני אותם זכרונות. קשה שלא לחוש צער על חולפם של אותם זמנים בהם יכולותיהם של בני האדם התפתחו בכיוון קבוע מראש, אך במסלול רחב כל כך ובעוצמה רבה כל כך, ובתחושה דומה של אנרגיה ואצילות; וכאשר אנו מתמסרים לצער זה, לא ניתן להימנע מהרצון לחקות את הדבר שאנו מצטערים שחלף. תחושה זו היתה עמוקה במיוחד כאשר העברנו את חיינו תחת ממשלים אכזריים אשר, מבלי להיות חזקים, היו נוקשים, אבסורדים בעקרונותיהם, שפלים במעשיהם; ממשלים אשר הסתמכו על ההחלטה השרירותית ושמו לעצמם כיעד את הזלזול במין האנושי, ואשר ישנם עוד כאלה היום המעזים להלל אותם, כאילו נוכל לשכוח אי פעם כי היינו עדים וקורבנות של עיקשותם, של חולשתם ושל הפלתם. מטרותיהם של יוזמי הרפורמות שלנו היו אצילות ונדיבות. מי מבינינו לא חש את ליבו פועם בתקווה כאשר התחלנו ללכת במעלה הדרך אשר נראה כי הם פתחו? ההודאה בכך שמדריכינו הראשונים ביצעו מספר שגיאות לא שקולה להכתמת זיכרונם או להתכחשות לדעות שביטאו ידידי האנושות במרוצת הדורות; אלו שאינם מבינים זאת כיום – קללה על ראשם.

אבל אותם אנשים גזרו חלק מתורותיהם מתוך עבודותיהם של שני פילוסופים אשר בעצמם לא הטילו ספק בשינויים שחוללו אלפיים שנה בנטיותיו של המין האנושי. בבחינתי את שיטתו של המהולל מבין שני הפילוסופים האלה, ז'אן ז'אק רוסו, אשר ניחן בגאונות עילאית שהניעה את האהבה הטהורה לחירות, אראה כי בכך שהעביר לזמננו המודרני את היקפו של השלטון החברתי, של ריבונות קולקטיבית שהשתייכה לעידנים אחרים, סיפק את האמתלות האפלות לסוגים רבים של עריצות. בהצבעתי על מה שאני מחשיב בתור שגיאה שאותה חשוב לחשוף, אעביר את סתירותי בזהירות ואת ביקורתי ביראת כבוד. אמנע כמובן מלהצטרף למכפישיו של אדם דגול. אם נראה ואני מצטרף אליהם ביחס לנקודה כזו או אחרת, במקרה כזה אינני חש בטחון בעצמי; וכדי לנחם את עצמי על שנראה שאני מסכים איתם בנוגע לשאלה חלקית אחת, עלי להקדיש את כל מרצי כדי להתכחש ולגנות את אותם בעלי ברית-כביכול.

עם זאת, העניין באמת אמור לגבור על שיקולים המעניקים עוצמה רבה לתהילתו של כשרון אדיר כל כך וסמכות בעלת שם אדיר. על כל פנים זה איננו רוסו, כפי שאראה, שבו יש לתלות את השגיאה בה ברצוני להיאבק: היא שייכת במידה רבה יותר לאחד מממשיכיו, שהיה רהוט פחות אך מחמיר וקיצוני פי מאה. מדובר באב מאבלי (Mably), אותו ניתן לראות כמייצג של מערכת אמונה המתאימה לעקרונותיה של החירות העתיקה, וכי רצונו הוא כי האזרחים יהיו כפופים באופן מוחלט על מנת שהאומה תהיה ריבונית, וכי האינדיבידואל יהיה עבד על מנת שהעם יהיה חופשי.

האב מאבלי, בדומה לרוסו ולרבים אחרים, תפס, בעקבות בני העת העתיקה, את סמכותו של הגוף החברתי בתור החירות, וכל האמצעים נראים לו כשרים כדי להרחיב את פעולותיה של סמכות זו על החלק הסורר של הקיום האנושי שאת עצמאותו הוא מגנה. לאורך עבודותיו הוא מבטא את הצער על כך שהחוק לא יכול להקיף אלא את פעולות האדם. הוא היה רוצה שהחוק יוכל להגיע למחשבות, לרשמים הארעיים ביותר, שהוא ירדוף ללא הרף את האדם ולא יותיר לו מפלט להימלט מכוחו. ברגע בו הוא מוצא אצל עם כלשהו אמצעי דיכוי שהוא חושב כי גילה, מציע הוא אותו בתור מודל: הוא שונא את החירות האינדיבידואלית כפי ששונאים אויב אישי; וכאשר הוא לומד על אומה כלשהי בהיסטוריה שהיתה מנועה ממנה לחלוטין, גם אם לא היתה לה חירות פוליטית, הוא לא יכול אלא להעריץ אותה. הוא התרגש לנוכח המצרים, מאחר וכפי שאמר, הכל אצלם הוסדר בידי החוק, כולל זמני המנוחה, כולל הצרכים: הכל הוכפף לשליטתו של המחוקק; כל רגע ביום נמלא בחובה כזו או אחרת; אפילו האהבה נהפכה לנושא של התערבות מכובדת, והיה זה החוק אשר פתח וסגר לחילופין את וילונות מיטת הכלולות.

ספרטה, אשר בה נמזגו צורות של שלטון רפובליקני עם אותו שיעבוד של אינדיבידואלים, ריגשה עוד יותר את רוחו של פילוסוף זה. המנזר העצום נראה בעיניו כאידיאל של שלמות רפובליקנית. הוא בז עמוקות לאתונה, והיה אומר על אומה זו, הראשונה ביוון, את שאמר אציל מכובד אודות ה- Académie française: "איזו עריצות נוראה! כל אחד עושה בה כפי שהוא רוצה!". עלי להוסיף כי אותו אציל דיבר על ה- Académie française כפי שזו היתה לפני שלושים שנה.

מונטסקיה, שניחן ברוח חדת אבחנה יותר מהאחר ומזגו היה נלהב פחות, לא נפל באותן טעויות. הוא התרשם עמוקות מההבדלים אותם ציינתי, אך לא גילה את סיבתם האמיתית. לפיו, הפוליטיקאים היוונים אשר חיו תחת ממשל עממי לא הכירו באף שלטון מלבד זה של הסגולה הטובה. אלה של ימינו לא מדברים איתנו על דבר מלבד ייצור, מסחר, פיננסים, עושר ואף יוקרה. הוא מייחס הבדל זה לשוני בין הרפובליקה והמונרכיה: יש לעומת זאת לייחס אותו לרוחן ההפוכה של העת העתיקה והעת המודרנית. אזרחי הרפובליקה, נתיני המונרכיה, כולם חפצים בהנאות, ואיש לא יוכל שלא לרצות בהן, במצבה הנוכחי של החברה. העם אשר דגל בחירות במידה הגדולה ביותר בימינו, לפני שחרורה של צרפת, היה העם אשר דגל במידה הגבוהה ביותר בהנאות החיים; והוא דבק בחירות בעיקר מכיוון שראה בה את האמצעי להבטחת אותן הנאות שהיו יקרות לו. בימי עבר, היכן ששררה החירות, שם ניתן היה לעמוד בפני זמני מחסור: כיום, היכן ששורר המחסור, שם יש צורך בשיעבוד על מנת להכפיף אליו את העם. יהיה סביר יותר בימינו להפוך עם ספרטני לעם של עבדים, מאשר ליצור ספרטנים על דרך החירות.

אותם אנשים שנסחפו בידי זרם המאורעות לראש המהפכה שלנו החזיקו – דבר בלתי נמנע בעקבות החינוך שקיבלו – בדעות נטולות התוקף של העת העתיקה, דעות שזכו לכבוד בעקבות הפילוסופים שהזכרתי. המטאפיזיקה של רוסו, אשר במהלכה מופיעים לפתע הבזקים של אמיתות עילאיות ופסקאות של לשון צחה וסוחפת, וקפדנותו של מאבלי, חוסר סובלנותו, שנאתו כלפי כל תשוקה אנושית, להיטותו לשעבד כל אחד, ההבדל בין המלצותיו לבין המצב שהתקיים לפנים, דקלומיו נגד העושר ואף נגד הקניין, דברים אלה לא יכולים אלא להקסים אנשים שהוצתו בידי ניצחון טרי, ואשר, בכובשם את השלטון החוקי, חשים בנוח עם הרחבת שלטון זה על כל הדברים. הם ראו סמכות יקרה בשני כותבים אלה – שהיו נטולי אינטרס והתבטאו בחריפות נגד רודנות אנושית – אשר ניסחו את הטקסט החוקי בתור סדרה של אקסיומות. הם התכוונו להשתמש בשלטון הציבורי בדרך בה נעשה בו בעבר שימוש במדינות החופשיות, כפי שלמדו ממוריהם. הם האמינו כי הכל אמור ליפול בפני הרצון הקולקטיבי וכי כל המגבלות על זכויותיהם של אינדיבדואלים יזכו לפיצוי בשפע באמצעות ההשתתפות בשלטון הציבורי.

ז'אן-פייר-לואי-לורן הואל, ההסתערות על הבסטיליה, 1789

אתם יודעים, רבותי, מה ארע כתוצאה מכך. מוסדות חופשיים, נתמכים על ידי ההכרה של רוח התקופה, היו יכולים לשרוד. המבנים העתיקים שהוקמו מחדש קרסו, על אף מאמצים הירואיים רבים הראויים להערצה. השלטון החברתי פגם מכל בחינה בחירות האינדיבידואלית מבלי להרוס את הצורך בה. האומה לא ראתה כלל כי השתתפות אידיאלית בריבונות מופשטת היתה שווה את הקורבנות שנתבקשו ממנה. חזרו בפני האומה ללא הועיל על דבריו של רוסו: חוקיה של החירות קשיחים פי אלף מעולם האכזרי של הרודנים. היא לא רצתה בחוקים הקשיחים האלה, וברפיסותה, היא נטתה להאמין שהעול הרודני עדיף עליהם. הנסיון לימד אותה שאין זה כך. האומה ראתה כי שלטון השררה של בני האדם היה גרוע מהחוקים הגרועים ביותר. אבל גם לחוקים ראוי שיהיו גבולות.

אם הצלחתי, רבותי, לשתף אתכם בעמדה כי עובדות אלה אמורות לטעמי להוכיח, תכירו עמי בעקרונות הבאים. העצמאות האינדיבידואלית היא הצורך הראשוני של בני העת המודרנית: כתוצאה מכך, אין לדרוש מהם לעולם להקריב אותה כדי לכונן חירות פוליטית. נובע מכך כי בתקופה המודרנית אין מקום לאף אחד מהמוסדות הספורים והמהוללים למעלה מן המידה של הרפובליקות העתיקות אשר מנעו את החירות האינדיבידואלית.

במבט ראשון נראה כי אין צורך להוכיח אמת זו. ממשלות רבות כיום לא מראות סימן קלוש כי ברצונן לחקות את הרפובליקות העתיקות. עם זאת, מועטה ככל שתהיה חיבתן למוסדות הרפובליקנים, ישנם עדיין מנהגים כלפיהם הן חשות עוד חיבה כלשהי. הדבר המצער הוא כי מדובר בדיוק באותן פרקטיקות המאפשרות לגרש, להגלות ולנשל מרכוש. אני זוכר כי בשנת 1802 הוחלק בתוך הצעת החוק על בתי המשפט המיוחדים סעיף המחיל בצרפת הגליה בנוסח יווני: אלוהים יודע כמה דוברים רהוטים שדיברו בעד סעיף זה, שבינתיים הוסר, הזכירו באוזנינו את חירות האתונאים, ואת כל אותם מעשי הקרבה המוטלים על אינדיבידואלים כדי לשמר חירות זו! באותו אופן, בתקופה קרובה בהרבה, כאשר הרשויות החרדות ניסו ביד מפוחדת להטות את הבחירות לטובתן, הציע עיתון שאיננו חשוד ברפובליקניזם להחיות את מוסד הצנזורה הרומאי כדי לפסול מועמדים מסוכנים.

אינני חושב שאתחיל בסטיה בלתי שימושית מהנושא אם אומר כמה מילים על אותם שני מוסדות שזוכים להלל, על מנת לתמוך בטענתי. ההגליה האתונאית נשענה על ההנחה כי החברה מחזיקה בסמכות הכוללת על הפרטים החברים בה. במסגרת הנחה זו ניתן היה להצדיק זאת, ובמדינה קטנה בה האינדיבידואל זכה לאמון, להשפעה ולתהילה, ואיזן לעיתים קרובות את כוחו של ההמון, שם יכולה היתה ההגליה להיראות כשימושית. אך בקרבנו, האינדיבידואלים מחזיקים בזכויות אותן צריכה החברה לכבד, וכוחו של האינדיבידואל בטל בשישים ביחס להמון של כוחות שווים או עליונים לו, כך שכל אמצעי שנולד מתוך הצורך להפחית כוח זה, הוא בלתי שימושי ועקב כך בלתי צודק. לאיש אין את הזכות לשלוח אזרח לגלות אלמלא זה נשפט באופן חוקי על ידי בית דין רגיל, לפי חוק פורמלי המצמיד את עונש ההגליה לפשע בו הוא אשם. לאיש אין את הזכות לקרוע אזרח ממולדתו, בעל רכוש מקניינו, חתן מכלתו, אב מילדיו, מחבר מהרהוריו, אדם זקן מהרגליו הישנים. הגליה פוליטית היא פגיעה פוליטית. כל הגליה המוכרזת על ידי האסיפה מטעמים מוצהרים של שלום הציבור, היא פשע של אותה אסיפה כנגד שלום הציבור, שאינו אלא כיבוד החוקים, קיום הנהלים הפורמליים, ושימור אמצעי המגן והמגבלות.

כמו ההגליה, גם הצנזורה הרומאית היתה מבוססת על קיומו של שלטון בלתי תלוי, ברפובליקה שכל אזרחיה החזיקו במידות פשוטות כתוצאה מהעוני בו חיו, התגוררו באותה עיר ולא החזיקו באף מקצוע שהיה מסיט את תשומת ליבם מענייני המדינה. אזרחים אלה שימשו לעתים קרובות כקהל צופיו וכשופטיו של השימוש בשלטון הציבורי, והצנזורה היתה מסוגלת להפעיל עליהם השפעה רחבה יותר מחד גיסא; ומאידך, כוחם השרירותי של הצנזורים הוגבל על ידי מעין פיקוח מוסרי שהופעל עליהם. אבל מהרגע בו גודלה של הרפובליקה, מורכבותם של היחסים החברתיים ועידוני הציביליזציה חיסלו את מה ששימש הן כבסיסה והן כגבולותיה, הצנזורה התנוונה אף ברומא. זו לא היתה הצנזורה שיצרה את המידות הטובות; זו היתה פשטות המידות שכוננה את עוצמתה ויעילותה של הצנזורה.

בצרפת, מוסד שרירותי במידה של הצנזורה יהיה בלתי יעיל ובלתי נסבל: במצבה הנוכחי של החברה המידות מורכבות מניואנסים עדינים, חמקמקים, נעים ונדים, שהיו סובלים מאלף סוגי עיוותים לו היו מנסים להגדירם. רק דעת הקהל מסוגלת לרדת לעומקם; רק היא יכולה לשפוט אותם מאחר והיא חולקת את טבעם. היא תמרוד נגד כל סמכות פוזיטיבית שתרצה להעניק להם דיוק רב יותר. אם ממשלתו של עם מודרני תרצה לפגוע באזרח כלשהו באמצעות החלטה לפי שיקול דעתה, כדרכם של הצנזורים ברומא, האומה כולה תתקומם נגד מעצר זה ולא תאשר את החלטות הרשויות.

מה שציינתי עד עתה בנוגע להעברת הצנזורה לעידן המודרני חל גם על חלקים אחרים של הארגון החברתי, שלגביהם נוטים לצטט באוזנינו את העת העתיקה לעתים קרובות ובאופן מודגש אף יותר. כך למשל בנושא החינוך; מה לא נאמר על כך שיש להותיר לממשלה את השליטה בדורות הצעירים על מנת לעצב אותם לפי רצונה, ואילו ציטוטים מלומדים לא מובאים כדי לתמוך בתיאוריה זו! הפרסים, המצרים, הגאלים, יוון ואיטליה מובאים לנגד עינינו. אוה! רבותי, אנחנו איננו הפרסים, נתיני הרודן, לא המצרים המשועבדים לכוהניהם, ולא הגאלים, אשר יכלו להיות מוקרבים בידי הדרואידים שלהם, ולבסוף, אנחנו איננו היוונים והרומאים שהשתתפותם ברשות הציבורית שימשה אותם כנחמה על שיעבודם הפרטי. אנחנו בני העת המודרנית, מעוניינים ליהנות מכל זכויותינו, לפתח את כל יכולותינו באופן הטוב בעינינו, מבלי לפגוע באדם אחר; להשגיח על התפתחות יכולותיהם של ילדינו, שהטבע הפקיד למסירותנו האוהבת, שהיא משכילה יותר כפי שהיא חיה יותר, וללא צורך בסמכות מלבד האמצעים הכלליים להדרכה שהיא יכולה לספק, כפי שהיא מספקת דרכים שנוכל לנסוע בהן אך לא הוראות לגבי ניהול הנסיעה.

הדת גם היא חשופה לאותם זיכרונות המאות הקודמות. אותם מגיניה ההירואים של האחדות הדוקטרינרית מצטטים בפנינו את החוקים העתיקים נגד האלילים הזרים, ותומכים בזכויותיה של הכנסיה הקתולית על בסיס דוגמתה של אתונה ששפטה למוות את סוקרטס על שערער את האמונה הפוליתאיסטית, ולפי דוגמתו של הקיסר אוגוסטוס שביקש מנתיניו נאמנות לאמונות אבותיהם, דבר שהוביל לכך שזמן קצר לאחר מכן יישלחו הנוצרים הראשונים לאריות.

הבה נהיה חשדניים כלפי הערצה זו לכמה מהזיכרונות של העת העתיקה. מאחר ואנו חיים בעידן המודרני, אני רוצה בחירות המתאימה לעידן המודרני; ומאחר ואנחנו חיים תחת מונרכיות, אני מבקש בענווה מהמונרכיות הללו שלא ישאלו מהרפובליקות העתיקות אמצעים לדכא אותנו.

אחזור על דברי: החירות המודרנית היא חירות אינדיבידואלית. החירות הפוליטית נועדה להבטיח אותה; ומכאן היא נחוצה. אך לדרוש מעמי התקופה שלנו להקריב את כל חירותם האינדיבידואלית למען החירות הפוליטית, כדרכם של עמי קדם, זו הדרך הבטוחה ביותר לנתק אותם מהראשונה, ולאחר זמן קצר לחטוף מהם גם את השנייה. אתם מבינים, רבותי, כי אבחנותי לא נועדו כלל להקטין את יוקרתה של החירות הפוליטית. אינני גוזר מהעובדות ששטחתי בפניכם את המסקנות שאחרים גוזרים מהן. נפשות אלה מסיקות כי מאחר ובני העת העתיקה היו חופשיים, ומאחר ואנחנו לא מסוגלים עוד להיות חופשיים כמותם, מכאן שנגזר עלינו להיות עבדים. אנשים אלה היו רוצים לבסס משטר חברתי חדש בעל מספר קטן ביותר של יסודות השייכים, רק הם, למצבו של העולם בימינו. יסודות אלה הם הדעות הקדומות שנועדו להפחיד את בני האדם, אגואיזם שנועד להשחית אותם, כסילות כדי לשלול מהם את בינתם, תענוגות גסים כדי להשפיל אותם, עריצות כדי להנהיג אותם; וחיוני ביותר: ידע ממשי ומדעים מדויקים בכדי שישרתו ביעילות את העריצות. יהיה זה מוזר אם זו היתה התוצאה של ארבעת אלפים שנה במהלכן השתלט המין האנושי על אמצעים מוסריים ופיזיים רבים יותר ויותר: אני לא מסוגל להאמין בכך. מההבדלים בינינו לבין העת העתיקה אני גוזר מסקנות הפוכות בתכלית. במקום להחליש את ההגנות על החירות האינדיבידואלית יש להגביר את היכולת ליהנות ממנה. אינני מציע וויתור על החירות הפוליטית, אלא דורש את החירות האזרחית, יחד עם סוגים אחרים של חירות פוליטית. הממשלות של ימינו לא יכולות עוד לקחת לעצמן כוחות בלתי-לגיטימיים כבימי עבר. אך גם לממשלות הנשענות על מקור לגיטימי אין עוד את הזכות להטיל על אינדיבידואלים סמכות שרירותית. אנחנו עדיין מחזיקים היום בזכויות בהן החזקנו תמיד – הזכויות הנצחיות להסכים עם החוקים, לדון בעניינים הנוגעים לנו ולקחת חלק בגוף החברתי בו אנו חברים. אך על הממשלות מוטלות חובות חדשות; התקדמות הציביליזציה, השינויים שחוללו הדורות, אלה דורשים מן הרשויות כי יכבדו יותר מבעבר את מנהגיהם, את חיבותיהם, את עצמאותם של אינדיבידואלים. עליהן לנהוג בכל אלה ביד זהירה וקלה יותר מבעבר.

מגבלה זו על היקף סמכותה של הממשלה, שהיא אחת מחובותיה המוקפדות, פועלת באותה מידה גם לטובת האינטרס שלה כפי שזה מובן לאשורו; זאת מאחר ואם החירות המתאימה לבני העידן המודרני נבדלת מזו המתאימה לבני העת העתיקה, הרי שגם העריצות שהיתה אפשרית בקרב בני העת העתיקה אינה אפשרית יותר בקרב בני העת המודרנית. אנו לעתים קרובות עוסקים פחות בחירות הפוליטית מכפי שהם היו מסוגלים, ובמצבנו הנוכחי אנחנו להוטים פחות אחריה; דבר שעלול להוביל לכך שלעתים אנו מזניחים יתר על המידה את ההגנה שהיא מבטיחה לנו, דבר המשחק תמיד לרעתנו. אך באותו זמן, מאחר ואנו דבקים בחירות האינדיבידואלית יותר מאשר בני העת העתיקה, אנחנו מגנים עליה בכשרון ובהתמדה רבה יותר כאשר היא מותקפת; וברשותינו אמצעים להגן עליה שלא היו בידי בני העת העתיקה.

המסחר הופך את פעולות הסמכות השרירותית למזיקות יותר לחיינו מבעבר, מאחר וכאשר ציפיותינו נהיות מגוונות יותר, הסמכות השרירותית נאלצת להכפיל את עצמה כדי לענות עליהן; אך המסחר מקל גם על ההתחמקות מהסמכות השרירותית, מאחר והוא משנה את טיבו של הקניין, שהופך עקב שינוי זה כמעט לבלתי ניתן להפקעה. ללא החליפין, מוסד הקניין אינו אלא זכות שימוש; ולסמכות ניתן תמיד להשפיע על זכות השימוש, מאחר והיא יכולה למנוע את ההנאה ממנה; אבל החליפין מציב מכשול נראה ובלתי-נראה לפעולה זו של השלטון החברתי.

השפעותיו של המסחר מגיעות אף מעבר לכך: הוא לא רק משחרר את האינדיבידואלים, אלא גם, ביוצרו את מוסד האשראי, הוא הופך את הרשות הפוליטית לכפופה לו.

הממון, אומר מחבר צרפתי, הוא הנשק המסוכן ביותר המצוי בידי העריצות, אך באותו זמן הוא גם הרסן העוצמתי ביותר המוטל עליה; האשראי כפוף לדעה הציבורית; הכוח נהיה חסר תועלת; הממון מסתתר או נמלט; כל פעולות המדינה מושהות. לאשראי לא היתה השפעה דומה אצל בני העת העתיקה; ממשלותיהם היו חזקות יותר מאשר הפרטים; כיום הפרטים חזקים יותר מהשלטונות הפוליטיים; העושר הוא כוח זמין יותר בכל הנסיבות, הוא יכול לבוא לידי שימוש בשם כל אינטרס, וכתוצאה מכך הוא ממשי יותר ומביא טוב יותר לציות. הכוח מאיים, העושר מתגמל; על מנת להימלט מהשלטון יש לרמות אותו; כדי להשיג את טובותיו של העושר יש לשרת אותו. העושר נוטה לצאת כשידו על העליונה.

כתוצאה מסיבות אלה, הופך הקיום האינדיבידואלי לכרוך פחות בקיום הפוליטי. האינדיבידואלים מעבירים את נכסיהם הרחק; הם נושאים איתם את הנאות החיים הפרטיים; המסחר קירב בין האומות והעניק להן מזג והרגלים דומים במידה רבה: המנהיגים עלולים להיות אויבים אך העמים חשים כשייכים לאותה ארץ. יש להניח אפוא לשלטון לפרוש; לנו יש צורך בחירות, והיא תהיה בידינו; אך מאחר והחירות בה יש לנו צורך שונה מזו של בני העת העתיקה, יש למענה צורך בצורת ארגון שונה מזו שיכולה היתה להתאים לחירות העתיקה; תחת זו, ככל שהאדם הקדיש את זמנו ומאמציו למימוש זכויותיו הפוליטיות, כך הוא חש עצמו חופשי יותר; תחת החירות מהסוג שממנה אנחנו יכולים ליהנות, ככל שהמימוש של הזכויות הפוליטיות מותיר לנו זמן לעניינינו הפרטיים, במידה זו מוקירים אנו את החירות.

מכאן, רבותי, נובעת נחיצותה של מערכת ייצוגית. מערכת זו אינה אלא צורת ארגון שבאמצעותה מטילה אומה על מספר אינדיבידואלים את מה שאינה יכולה או אינה רוצה לעשות בעצמה. העניים מנהלים את ענייניהם בעצמם: העשירים עושים זאת באמצעות סוכנים. זוהי ההיסטוריה של האומות העתיקות והאומות המודרניות. המערכת הייצוגית היא ייפוי כוח הניתן למספר אנשים על ידי המוני העם השואפים להגן על האינטרסים שלהם, אך עם זאת אין להם את הפנאי להגן עליהם במו ידיהם. אך יחד עם זאת, במידה ולא יצאו מדעתם, בוחנים העשירים, בעלי הסוכנים, בדקדוק חמור, אם סוכניהם עושים את המוטל עליהם, אם הם אינם רשלנים, מושחתים או חדלי אישים; ובכדי לעקוב אחר אופן הניהול של באי הכוח הללו, המעסיקים בעלי שיקול הדעת מגלים עניין בעסקים שאת ניהולם הפקידו בידיהם. באופן דומה, העמים אשר עושים שימוש בשיטה הייצוגית כדי ליהנות מהחירות המתאימה להם נדרשים לפקח על נציגיהם באופן פעיל ועקבי; עליהם לשמור לעצמם, בתקופות ביניהן לא מפרידים הפרשים גדולים מדי, את הזכות לסלק אותם באם הפרו את אמונם, ולשלול מהם את הכוחות בהם השתמשו לרעה.

מאחר והחירות המודרנית נבדלת מהחירות העתיקה, נגזר מכך כי היא חשופה לסכנה מסוג שונה. הסכנה שעמדה בפני החירות העתיקה נבעה מכך שהאנשים דאגו אך ורק להבטחת חלוקת הכוח החברתי והעריכו במידה מועטת מדי את הזכויות וההנאות האינדיבידואליות. הסכנה העומדת בפני החירות המודרנית נובעת מכך כי מאחר ואנו נטועים בקרב עצמאותנו הפרטית ועוסקים במימוש האינטרסים הפרטיים שלנו, אנו עלולים לוותר בקלות רבה מדי על ההשתתפות בכוח הפוליטי. אלו המחזיקים בסמכות מפצירים בנו ללא הרף. הם מוכנים ומזומנים לחסוך מאיתנו טרחה מכל סוג, חוץ מאלה של הציות והתשלום! הם יאמרו לנו: מהי מטרת מעשיכם, המניע למאמציכם, מושא התקוות שלכם? האם לא מדובר באושר? ובכן, הניחו לנו ונספק לכם אושר זה. לא, רבותי, לא נניח להם; לא חשוב עד כמה בהול יהיה עניין עדין זה, הבה נבקש מהרשויות להישאר בתחומן. עליהן להגביל את עצמן למילוי תפקיד הצדק. לאושרנו נהיה אחראים אנחנו.

האם נוכל להיות מאושרים באמצעות דברים מהנים, אם דברים אלה היו ניתנים ללא ערובות? ואיפה נוכל למצוא ערובות אלה אם נוותר על חירותנו הפוליטית? וויתור עליה, רבותי, יהיה שטות דומה לזו של אדם שמתגורר בקומה ראשונה, ולכן יהיה מוכן לבנות את ביתו על חול. מעבר לכך, רבותי, האם זה נכון כי האושר, יהיה טיבו אשר יהיה, הוא ייעודו היחידי של המין האנושי? במקרה זה, מסלולנו התקדמותנו יהיה צר למדי ויעודנו לא נשגב במיוחד. אף לא אחד מבינינו במידה והיה רוצה להשפיל עצמו, להגביל את יכולותיו המוסריות, להנמיך את תשוקותיו, להתכחש לפעילות, לתהילה, לרגשות נדיבים ועמוקים, לא היה מפחית כך ממידת עצמו ונעשה מאושר. לא, רבותי, אני מעיד כאן אודות החלק הטוב של טבענו, חוסר נחת אצילי זה הרודף ומטריד אותנו, אותה תשוקה להרחיב את השכלתנו ולפתח את יכולותינו; זה איננו רק האושר לבדו שמזמין אותנו, זוהי גם ההתפתחות העצמית; והחירות הפוליטית היא האמצעי העוצמתי ביותר, הנמרץ ביותר להשגת ההתפתחות העצמית שניתן לנו מהשמיים.

החירות הפוליטית, בכך שהיא מעניקה לכל האזרחים, ללא יוצא מהכלל, את היכולת לבחון ולהעריך את העניינים המקודשים ביותר הנוגעים להם, מרחיבה את רוחם, מרוממת את מחשבותיהם, ומקיימת ביניהם סוג של שוויון אינטלקטואלי אשר יוצר את תהילתו ועוצמתו של העם. כמו כן, ראו כיצד אומות גדֵלות יחד עם המוסד הראשון שמשקם בקרבן את המימוש הקבוע של החירות הפוליטית. ראו כיצד עמיתנו האזרחים מכל המעמדות, מכל המקצועות, יוצאים מתחום עבודותיהם השגרתיות ומשקיהם הפרטיים ומוצאים עצמם לפתע בדרגות הפיקוד הגבוה שהחוקה מבטיחה בידיהם, מקבלים החלטות בשיקול דעת, מתנגדים במרץ, מכשילים מזימות, יוצאים חוצץ כנגד איומים ועומדים איתן אל מול פיתויים. ראו כיצד הפטריוטיות הטהורה, העמוקה והכנה שולטת בערינו, מחיה אף את הכפרים הקטנים, חודרת לבתי המלאכה, מפיחה רוח חיים באזורינו הכפריים, טובעת את דעתם של האיכר היצרני והסוחר החרוץ ברוחן של זכויותינו ושל הנחיצות בהגנות פוליטיות; איכרים וסוחרים אלה, אשר למדו את ההיסטוריה של הצרות שנפלו בחלקם, מכירים טוב לא פחות גם את הפתרונות הנדרשים לצרות אלה; במבטם הכולל את צרפת כולה ומתוך תחושת הוקרת התודה הלאומית שהוא מקנה, מעניקים הם באמצעות הצבעתם, לאחר שלושים שנה, את הנאמנות לעקרונות הגלומים במהולל ביותר מבין מגיניה של החירות [הכוונה היא למרקיז לה פאייט, שהיה מהפכן "בריבוע" שהשתתף גם במהפכה האמריקאית, גם בצרפתית, וגם התנגד למשטר הנפוליאוני. בזמן הנאום של
קונסטן הוא בדיוק נבחר לציר באספה הלאומית מטעם מחוז Sarthe, מה שנתן לא מעט לגיטימציה חשובה למשטר הצרפתי דאז (שהיה מונרכיה חוקתית, דהיינו לא בדיוק רפובליקה מהפכנית) – המתרגם]..

מכאן, רבותי, שאין לוותר על אף אחד מסוגי החירות עליהם דיברתי, אלא יש, כך הדגמתי, ללמוד כיצד לשלב אותן האחת עם השניה. כפי שאמר המחבר המפורסם של ההיסטוריה של הרפובליקות האיטלקיות בימי הביניים (Histoire des républiques italiennes du moyen âge), סיסמונד דה סיסמונדי (Sismondi), על המוסדות להביא להשלמה את ייעודו של המין האנושי; הם יוכלו להשיג את מטרתם רק במידה בה יביאו את מירב בני האדם לרמת האצילות המוסרית הגבוהה ביותר.

עבודתו של המחוקק אינה תמה ונשלמת כאשר הוא הבטיח את שלומו של העם. גם כאשר העם מרוצה, נותר עוד רבות לעשות. על המוסדות להביא לחינוכם המוסרי של האזרחים. על ידי כך שיכבדו את זכויותיהם האינדיבידואליות, יבטיחו את עצמאותם, יימנעו מלהטריד אותם בעיסוקיהם, על המוסדות בכל זאת לרכז את השפעתם על ענייני הציבור, להזמין אותו להשתתף בניהול כוח השלטון, להבטיח את זכותם של האזרחים לשלוט ולפקח באמצעות ביטוי דעותיהם; ועל ידי הכשרתם באופן מעשי דרך מילוי תפקידים רמים אלה, לנטוע בהם הן את התשוקה והן את היכולת לבצעם.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

בנז'מין קונסטן / מצרפתית (תרגום ראשון לעברית): דניאל רוזנברג... תלמיד דוקטורט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. תחום המחקר שלו הוא מחשבה פוליטית אירופאית, בפרט המחשבה הליברלית בצרפת.

הוספת תגובה

הוספת תגובה