באותו יום נכנס לחנות הנעליים שבה אני עובדת זוג צעיר מלווה באישה בוגרת. מתברר שהזוג עומד להתחתן: הם מספרים לי על הצבעים בחליפה של החתן בעודם עומדים מול שלושת המדפים המכילים נעלי גברים. ״לא, אלה סחיות מדי, אני לא מחפש צבע שקט״, החתן לעתיד אומר לאמא שלו, שמצביעה על נעל אפורה. ״אני רוצה להיות פימפ. פימפ, את יודעת מה זה פימפ?״, הוא מצביע על זוג נעלי אוקספורד בצבע חרדל, ״תביאי לי אותן במידה 44״. ״אבל מה זה אמירי, זה צבעוני מדי, יש לך חליפה שחור עם אפור עם לבן״, ״כן בגלל זה אני רוצה שהנעל תקפיץ את הלוק, מה את חושבת, זה מקפיץ את זה?״.
״לא, אלה סחיות מדי, אני לא מחפש צבע שקט״, החתן לעתיד אומר לאמא שלו, שמצביעה על נעל אפורה. ״אני רוצה להיות פימפ. פימפ, את יודעת מה זה פימפ?״
כמה ימים לאחר מכן, אני נפגשת עם חברתי הטובה שעתידה להתחתן בעוד כמה חודשים, במכירה בחנות לשמלות כלה של מעצב מוכר בדיזנגוף. בתוך החלל מוצבים ארבעה מתלים, על כל מתלה יש דף לבן עם מספר: 1,000, 2,000, 3,000, 4,000 – מחיר השמלות באותו מתלה. אני ניגשת אל המתלה של ה-1,000 ומתחילה למשש את השמלות: אורגנזה, משי, תחרות, מייק-אפ וכתמי זיעה, עם קצת דאודורנט אנטי-פרספירנט. בהמשך החלל יש במה מוגבהת שבסופה קיר שהוא מראה, לשם הולכות כל הכלות לעתיד עם השמלות עליהן, להתרשם, לעשות סיבוב ולדמיין את עצמן ביום החתונה.
יש רק שני תאי הלבשה. הכלה לעתיד ואני מחליטות שהיא תחליף שם בצד, על הבמה, ליד שולחן עץ, עם מכונת תפירה וינטג׳ חלודה. היא מורידה את הבגדים ומבקשת ממני לרכוס לה את עשרים הקרסים בבגד-הגוף בצבע גוף, שהוא גם מחוך. לאחר-מכן מחדירים את החצאית כמו חישוק מלמעלה דרך הידיים. ״סליחה, את יכולה לקשור לי את המחוך?״, אחת הכלות לעתיד חושבת שאני המוכרת. אני ניגשת ומהדקת לה את הקשירה. מסכנה, היא באה בלי חברה מלווה, והרי כל כלה לעתיד שמגיעה ליום מדידות, צריכה להביא איתה חברה מלווה: מישהי שתסחב לה את התיק, תענה לטלפונים, תצא מהתא ותחפש את אותה שמלה במידה יותר קטנה, מישהי שתדע איך לרכוס מחוך עם שני חוטי סאטן, שתידחס על הבמה עם שאר החברות המלוות ותצלם את הכלה לעתיד באייפון שלה בזווית קדמית – שיראו את כל הגוף, מהגב – שיראו איך השמלה מונחת על התחת, ובתקריב, בשביל לזכור את צפיפות הנוצצים על הבד. 
על החברה המלווה גם לדעת שהשלל שהכלה לעתיד שמה בצד למדידה עלול בכל רגע להיחמס על-ידי בחורה אלמונית. לדוגמה, אחת עם ז’קט עור בצבע כחול פסטל, המתקראת סטייליסטית. על החברה המלווה להיות דרוכה, ואף להגיב בשמה של הכלה לעתיד: ״את זה היא עוד לא מדדה, ואת זה את יכולה לקחת, (לזרוק לעבר חברה מלווה של כלה אחרת חולצת מחוך עם אלמנט של אבני קריסטל בחזה) זה גם ככה גדול עליה״. אם זוהי מדידתה הראשונה של הכלה לעתיד, הרי ברור שלא תרכוש אף שמלה, אולם ניסיון זה חשוב, על מנת שתוכל ליצור לעצמה מדרג מדומיין של בדים, גזרות, מחירים ושמות מעצבים. כך מצאנו את עצמנו, הכלה לעתיד ואני, מודדות ומורידות, פעם עליונית עם חצאית שיפון בגזרה נשפכת, כמו של המעצבת הצרפתייה ההיא שראינו באינטרנט והכלה לעתיד רוצה כזו בדיוק, פעם חצאית בגזרת בת-הים, שנצמדת למתאר הגוף עד הברכיים ומשם מתרחבת לכיוון הרצפה, ופעם שמלה בגזרת אמפייר עם כיווצים בחזה ואלמנט תחרה בכתפיים.
יש הבדל בין חתונה במוטיב אורבני, הדורשת סטייט אוף מיינד יותר רוקנרולי ומעושן, לבין חתונה המתרחשת במושב בשרון, הדורשת מראה כפרי לא עשוי עם שיער גלי כמו שיש אחרי ששוחים ביםבתור חברה מלווה, עלי להעריך אם השמלה הנמדדת כעת תואמת את החזון הוויזואלי של הכלה, כי הרי יש הבדל בין חתונה במוטיב אורבני, המתרחשת בקומת גג בבניין במחלף לה-גארדיה ביום חמישי בערב, הדורשת סטייט אוף מיינד יותר רוקנרולי ומעושן, לבין חתונה המתרחשת במושב בשרון בבית ההורים של החתן, בשישי בצהריים, עם שולחנות עץ מחוספסים, שעליהם מונחים בקבוקי זכוכית חומים עם פרחי שדה לבנים ודגלוני נייר משולשים, הדורשת מראה כפרי לא עשוי עם שיער גלי כמו שיש אחרי ששוחים בים.
גובהה של הכלה לעתיד שאני מלווה הוא מטר שבעים וחמש, שמלווה בבלונד ובעיניים כחולות, וסוחט קריאות התפעלות מיידיות מהמוכרות בכל דגם שהיא מודדת. מנגד – הכלות לעתיד מביטות עליה במבטים צרים דרך המראה, שהרי מי רוצה לידה כלה לעתיד, שלדברי המוכרת גם השמלה שעולה 2,000 שקלים נראית עליה כמו 10,000 שקלים לפחות. אם מפריע לה כתם הזיעה בצד, אומרת המוכרת, אפשר לכבס, אם זה גדול במותן – אפשר להצר, ולגבי השחיקה בבד התחתון – תמיד אפשר להחליף. בקיצור: ״ישתלם לך, תראי אין עוד הרבה, וזה דגם מקורי לקנייה של המעצב״.
הכלה לעתיד מחליטה שמבחר השמלות המוצע לא הולם אותה, ושהרי זו בכל זאת מדידה ראשונה, ובמדידה ראשונה לא קונים, גם ואולי בעיקר אם אלו מחירי רצפה. כל זה לא מונע מכלות לעתיד אחרות לעמוד בתור לקופה ולחשב ביחד עם החברה המלווה שלהן כמה הן חסכו עכשיו כשקנו את השמלה במחיר הזה, ורק כמה תיקונים מינימליים וזה בדיוק מה שהיה להן בראש. הכלה לעתיד ואני יוצאות מהחנות, יש לנו עכשיו איפור ניסיון להגיע אליו.
בחזרה לחנות הנעליים, החתן לעתיד מודד את נעלי האוקספורד בצבע חרדל, מהדס על פרקט העץ, מקפל את המכנס עד מעל הקרסול ומצמיד אותו באזור השוק. האם ישובה בחוסר שקט בולט על הכורסה. ״הנה ככה המכנס שלי, רק יותר צמוד. מה את אומרת, קולטים שזה פימפ או שעדיף לקחת את הנעל בצבע סגול דיו?״ הוא שואל אותי. אני מהנהנת ואומרת שאכן המראה הוא ספציפי, ואם ירדתי לסוף דעתו אז עדיפות נעלי החרדל, על מנת שזה יהיה ניכר, אבל לא יותר מדי. ״מה את אומרת יאנה, יבינו את הקטע?״ הוא שואל את אשתו לעתיד. ״אני חושבת שאתה פימפ, גם חתיך וגם פימפ״, היא עונה.
״תארזי לי לקחת״, הוא פוקד עלי, ״רק אם אפשר, יש לך זוג לא מהתצוגה? כי אני לא רוצה לצאת שלופ״.
אני עולה למחסן ומחפשת זוג חדש במידה שלו, כזה שיתאים לו בדיוק.
זוג שאיתו הוא יוכל להיות חתן פימפ, חתיך וגם מהוגן.
קודמים 
סגור לתגובות