או-או או גם וגם

יאיר לפיד ברחבת הכותל, צילום: אורן חסידים
צילום: אורן חסידים

או-או או גם וגם

05-06-2017 | רמי ליבני |

בפוליטיקה הישראלית עדיין ניתן לזהות חלוקה בין ימין לשמאל, בין ליברלים לשמרנים. אך מי שעוקב אחר הדיונים והוויכוחים המרכזיים המתנהלים בספרה הפוליטית-תרבותית בישראל בימינו, יכול היה בוודאי לשים לב שרבים מהם כבר אינם נופלים לחלוטין באותה אבחנה אידיאולוגית מסורתית: יריבים משכבר מוצאים עצמם לא אחת באותה סירה, ובעלי ברית ותיקים מתייצבים משני עברי המתרס. נראה שקו השבר המכונן של זמננו הוא כבר לא בעיקרו בין המחנה השמאלי למחנה הימני; הוא עובר יותר ויותר בין שני מחנות אחרים: אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". להלן קווים לדמותם.

*

אנשי ה"או-או" מאמינים בהכרעות. הם רואים את החיים כמערכת של צמתים, שבכל אחד מהם נדרשת בחירה ברורה בין חלופות. המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית המודרנית ממושאיה: לקרוע צוהר להשכלה או להיוותר בחצר הרבי? להישאר יהודי דתי, או להפוך ליהודי שהגדרתו לאומית? ארץ ישראל או הגולה? עברית או יידיש? וכך גם בהווה: אפשר להיות או בימין או בשמאל, או חילוני או דתי, או ישראלי "עד הסוף" או מזרחי ואשכנזי, או בעד מירי רגב או נגדה. כל אחד אמור להחליט, לפי השקפה זאת, והימנעות איננה אופציה. אין באמצע.

אנשי ה"גם וגם" רואים את העולם אחרת. לדידם, המציאות, כמו מעגל היין והיאנג הנודע, אינה מורכבת מהפכים קוטביים. מכל אפלה בוקע אור, ובכל אור אורב החושך. האתגר הוא להשתחרר מהתבניות והגבולות השרירותיים, שעליהם חונכנו. מי קבע שצריך להתחייב לבחירה אחת? מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שתי הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים. האידיאולוגיות הגדולות מתו. השמאל צודק בדברים מסוימים – והימין בדברים אחרים. אפשר לזלול שרימפס וגם להפריש חלה, להיות נאור וגם להיות סובלני לקנאי הדת, להיות יהודי וגם קצת ערבי, להאמין בזוגיות וגם בפוליאמוריה.

אהוד בנאי וברי סחרוף, 2017      צילום: וויקימדיה (CC BY-SA 4.0)

אנשי ה"גם וגם" מעריכים דמויות, שמשקפות איזשהו "בין לבין". למשל יאיר לפיד ומשה כחלון במרכז הפוליטי, או למשל מאיר בוזגלו, שהיה לנביא ה"מסורתיות" כשביל הזהב המבטיח בין חילוניות לדתיות. למשל אברי גלעד וג'קי לוי, שנהוג לומר שקשה לקטלג אותם במשבצות, ולמשל זמרים כאהוד בנאי וברי סחרוף, ש"מחברים בין מערב למזרח", בין רוק לפיוטים, בין גיטרה חשמלית לכיפה בוכרית. זוהי הישראליות בעיניהם – ערבוב נשגב בין זהויות וניגודים. אנשי ה"גם וגם" בעד מדינה פלסטינית, וגם רואים במתנחלים חלוצים. הם בעד פתיחה של תיק ילדי תימן, אבל לא היו מצביעים לעמיר פרץ. הם כועסים על ביטול העבודות ברכבת בשבת, וגם שמחים שנפתלי בנט הכניס לימודי סידור וגמרא לבתי הספר. מה רע בקצת יהדות? קצת. לא יותר מדי. הביטויים החביבים עליהם הם: "המציאות מורכבת", "זה לא שחור ולבן", "לחשוב מחוץ לקופסה" ו"החברה הישראלית היא פסיפס מרתק". במנהיגים פוליטיים הם מחפשים סגולות כמו פרגמטיות, היעדר פזיזות ובעיקר "שלא ילכו עם הראש בקיר". אם אתם רוצים לקנות אותם – ספרו להם סיפור על גיבור, שבזכות סטייה בלתי מתוכננת מהדרך ופשרה עם עקרונותיו מגיע למטרה שלמה ונכונה יותר מכפי שהתכוון מלכתחילה.

"אנשי האו-או", לעומת זאת, יוצאים מדעתם למשמע המלים "מרכז", או "לא שמאל ולא ימין". השקפת עולם, לשיטתם, היא עניין כולל, רציני ומסודר, שיש לו הגדרה והיסטוריה משלו וזיקה לוגית פנימית בין מרכיביו. אי אפשר להיות חצי סוציאל-דמוקרט, או רק כשזה נוח. מה, זה לא אלמנטרי? אנשי ה"או-או" מעריכים טיפוסים החלטיים, שדגלו בעמדות מנומקות, וחתרו בלא סייג לממשן: דויד בן גוריון, או להבדיל, זאב ז'בוטינסקי, בשעתם, יצחק רבין בסוף דרכו, שולמית אלוני, גאולה כהן. הישראליות בעיניהם היא לא ערב רב של תכונות מגובבות, אלא תרבות חד פעמית, שקמה בארץ מתוך מיצוי יכולות אדירות והתגברות מפרכת על הרגרסיה העדתית והגלותית. במוסיקה – אנשי ה"או-או" שומרים אמונים לאריק איינשטיין ומתי כספי בשל איכויותיהם הבלתי מתפשרות, חומרתם המוסיקלית וסגנונם הבהיר והצלול, ולא חושבים שהם יכולים ללכת יחד עם אייל גולן, אפילו לא בחתונות. תשמעו אותם אומרים הרבה: "בדברים האלה אין אמצע","בוא נבחין בין עיקר וטפל", ו"אי אפשר ליהנות מכל העולמות". במנהיגים פוליטיים הם מחפשים תעוזה, ניתוח מציאות חד וכושר החלטה. אם אתם רוצים לקנות אותם – ספרו להם סיפור על גיבור אידיאליסט, שבזכות חזון, דבקות במטרה והתעלות מעל המכשולים משיג מטרה קשה.

*

המשכילים מבין אנשי ה"גם וגם", שלמדו מדעי החברה והרוח, נמשכים לפילוסופיה פוסט-מודרנית, כמו כתבי דרידה ופוקו, ומרבים לדבר על "נזילות מינית", "רצף מגדרי" או "דיאלקטיקה זהותית" ולהשמיע טיעונים כגון: "אין פמיניזם – יש פמיניזמים" או: "אין ספרות עברית, יש ספרויות עבריות". עולם הדימויים הפוליטי שלהם מכיל לרוב כוח, המתואר כהגמוני – למשל "המערב", "האוניברסליזם הלבן", "האשכנזים", "המודרנה", או "המבט הגברי" – שמדכא "אחר", וכופה עליו משהו. עד לרגע הדיכוי התקיים המדוכא במין שלווה שלמה ופסטורלית, שעיקרה הוא היכולת להכיל ריבוי ופלורליזם של אפשרויות והנאות – ואז, בגלל הכוח החיצוני, הוא גורש מגן עדן, המצב הראשוני קולקל ושלמותו נגזלה. לב המאבק הפוליטי, בעיני אנשי ה"גם וגם", הוא הגנה על הזהויות הרמוסות ושחרורן. לכן הוא מתנהל בעיקר במישור הסימבולי, בין היתר באמצעות הוקעת כל מה שמצטייר כהגמוניה, מהפטריארכיה ועד האליטות הישנות, ושיימינג ברשתות החברתיות במידת הצורך.

למלומדי ה"או-או", שישבו בפקולטות דומות באוניברסיטה, יש מזג אינטלקטואלי אחר לחלוטין. הם עדיין מוצאים עניין והתלהבות בהגות מודרניסטית: קאנט, מרקס, פרויד. הם סבורים שיש אמת, גם כשהמסלול אליה פתלתל, שהנאורות והליברליזם הם אמת מידה מוסרית לאנושות כולה, שהפמיניזם הוא במהותו אחד, וכך גם הספרות העברית. תמונת העולם הפוליטית שלהם מציירת גלים הנעים מטה ומעלה, כמידת ההתקדמות או הנסיגה ביחס ליעדים האוניברסליים שעלינו לשאוף אליהם: שלום, רווחה, שוויון, צדק. הם נוטים לא להחשיב במיוחד זהויות שבטיות וסמלים דתיים, שלדעתם בני האדם היו צריכים מזמן להתעלות מעליהם, ומאמינים במאבקים קלאסיים, מעמדיים או ליברליים, שניתן לתרגמם למערכה פוליטית קונקרטית בין מחנות. בספרות העברית הם ממשיכים לקרוא ולחפש פנים חדשות בכתבי הקלאסיקונים – עגנון, ס.יזהר, עמוס עוז, א.ב יהושע וחבריהם – ופולטים אנחת בוז חמוצה לשמע אנשי ה"גם וגם", המרבים לדבר על פלאיו המושכחים של הקאנון הספרותי הישראלי האלטרנטיבי של מזרחים או סופרות נשים, או להט"בים, "שחתרו נגד הנראטיב הציוני-גברי-אשכנזי-סטרייטי".

בכל הקשור למטבח, אין מה שישמח את לב אנשי ה"גם וגם" יותר מעירוב טעמים, שפע של תיבול אקזוטי מארצות רחוקות ופריצת גבולות בין מרחבים קולינאריים. מסעדה אתיופית טבעונית חדשה עם השפעות צפון הודיות, שמגישה מנות בקוורטט של כורכום טורקי, פלפל אנגלי, קרפ צרפתי וסילאן מרוקאי, המוגש בסרוויס פולני של א-לה סבתא – היא חגיגה בשבילם. אנשי ה"או-או" סבורים בלבם שכל זה הוא מעט ברברי. הם יודעים היטב מה הם אוהבים ומה לא, מקפידים על טעמים מובחנים ואלגנטיים ומנות עשויות כהלכה ולפי המסורת. אם הם חושקים בביצת העין שלהם נוזלית, מוטב שהיא לא תגיע הפוכה; לא כל שכן הסטייק העשוי-למחצה שלהם.

*

בשביל אנשי ה"גם וגם", אנשי ה"או-או" הם אנכרוניסטים שמרנים, עריצים וצרי אופקים. הם ראויים לגנאי ולרחמים. משימת דורנו היא למוסס את הדיכוטומיות שהם הקימו וליצור מרחב פתוח ומקבל של אפשרויות, שיבטא את העושר והרבגוניות של החוויה האנושית ושל קשת הדעות. יחי הריבוי, יחי החופש ותחי הגמישות. אנשי ה"או-או" רואים באנשי ה"גם וגם" חבורה בינונית של מפונקים, שהפחד שלהם להחליט הוא הפחד להתבגר. אנחנו מצמצמים את ההיקף האנושי? הם תמהים. הלוא כל מהפכה לאורך תולדות האדם, שהעלתה את קרנם של החירות, השוויון והקידמה, מהמהפכה הצרפתית ועד למהפכה הציונית, נולדה בזכות ערכים אבסולוטיים והכרעה חד-משמעית. מותר האדם מן הבהמה היא ההכרעה, האחריות והמחויבות. רק כשאנחנו מוותרים על משהו ובוחרים באחר, מתמסרים לו, משקיעים בו, משתייכים לו, אנו בונים עולם שבו אנו חופשיים ואנושיים באמת – אומרים אנשי ה"או-או" ומצטטים את הנסיך הקטן בספרו של סנט אכזופרי, שדבק באהבתו לשושנה האדומה שלו אף שהיו עוד אלפי שושנים כמוה – רק מפני שהוא זה שבחר בה.

אנשי ה"גם וגם" מושכים בכתפיהם. הם יודעים שתרבות ה"או-או" בשקיעה בוטחת. הרוח נושבת בגבם.

*

ומי ששואל עם מי הצדק – עם אנשי ה"או-או", או עם אנשי ה"גם וגם"? – שיידע שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

רמי ליבני... יוזם ומנהל פרויקטים פוליטיים שונים בתחום שיקום השמאל הישראלי. כותב טורים שנים רבות ב"הארץ" ובכתבי עת, וכן חוקר ומנתח מוסיקה ישראלית ותרבות עברית

הוספת תגובה

הוספת תגובה