אחרית הימים בתרבות הפופולארית העכשווית

אחרית הימים בתרבות הפופולארית העכשווית

מקרי המבחן של "העמדה" ו- "המתים המהלכים"

האל הביא עונש קשה על הגזע האנושי.
(״העמדה״, סטיבן קינג. תרגום: מיכאל אביב)

*

יש  איזו התרפקות ואולי אף עונג בעיסוק בסוף. חלק משמעותי מהחיים האנושיים מושתת על כך. סוף התואר, הפנסיה, סוף הטיול. סוף הסרט, סוף הספר, סופו של ספל קפה. הורגלנו ותרגלנו את ההתקדמות הבלתי נמנעת לעבר כך שהכל מתרגש ומצטמצם אל הסוף, אל המרחב הצר שבו נאמרת מילה אחרונה, נעשה מעשה אחרון, מוצגת מחווה אחרונה לפני הכליה. אירוע סוף העולם והספקולציות השונות סביבו לאורך השנים מתמצתים את המשיכה האנושית אל אחרית הדברים, אל האפילוג החותם את דברי ימי האנושות, כליית כל הקיצים; סוף שרוב בני האדם לא יזכו לראות בימי חייהם אבל הם אוהבים לדוש בו, לנסות לנחש אותו. אם נגגל ״סוף העולם״ נקבל תוצאות חיפוש מאירות עיניים, זועקות במגוחכותן, אבל גם בפרנויה הנשקפת מהן: סוף העולם יגיע בתאריך כזה וכזה! סוף העולם קרוב! אנחנו כמעט שם! פלוני מנבא כי סוף העולם יגיע השנה! הנה רק לאחרונה כתב העיתונאי ניב הדס: "האפוקליפסה לא מפחידה אותי. אם להודות על האמת, אני אפילו די מצפה לה. בעיני רבים חורבן, כאוס ושלטון דיקטטורי הם אולי התגשמות כל הפחדים כולם, אולם עבורי זו פנטזיה של ממש" (״הארץ״, 17.5.2018).

המדע אכן מצביע על קיומו של סוף ברור, או, לפחות, סופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו היום – בעוד מיליארדי שנים, ביטוי כמעט אינסופי כשלעצמו, צפויה השמש שלנו להפוך לענק אדום, גוף שמימי עצום וקטלני שיגיע לממדים עצומים בעקבות פעילות גרעינית המתרחשת בליבתו. גורלה של השמש שזור בגורלנו – כדור הארץ ייבלע על כל יושביו בתוך הלהט הבלתי נתפס (300 מיליון מעלות!) ובכך יקיץ הקץ על הכל.

אולם מושג הסוף כפי שהוא נתפס בתרבויות ובדתות השונות הוא אחר. מהו הסוף ואיזה מין אופי יש לו – על זה יש ויכוח, אבל בסקירה זהירה, נראה שהסוף האנושי מכיל ברוב הסיפורים בתרבויות השונות אלמנטים דומים זה לזה. עיקרם מחלות, מוות, המין האנושי המביא על עצמו את הרעה. מעניין לציין כי הסוף, ככל שזה נוגע לתפיסתו הדתית, איננו דאוס אקס מכינה המגיע כך או אחרת (למרות שגם תיאורי סוף כאלה רווחים בתרבות הפופולארית) אלא משהו שהמין האנושי, ההופך מושחת יותר ויותר, אחראי לו ואף מוביל אליו במידה מסוימת. ייתכן כי ההסבר לכך נעוץ בתפיסה התיאולוגית העתיקה כי שורש הקיום האנושי מקורו בחטא. והרי אם במהותנו אנו חוטאים, עלינו לתת על כך את הדין.

*

תחושת האשמה הבסיסית מנהלת במידה רבה את דפוסי ההתנהגות האנושית והיחסים החברתיים. כדאי להתעכב מעט על רגש אשמה קמאי זה, שאולי יש בו להסביר את המשיכה אל הסוף. לרגש האשמה האנושי יש כמה מרכיבים. בהיבט התיאולוגי הפשוט, הנוצרי-יהודי, שורשו של רגש האשמה בחטא הקדמון של אכילת פרי עץ הדעת והשקר לאחר מכן לבורא העולם אשר מביא לגירוש מגן עדן. יתרה מכך, התנ"ך מזכיר כי כבר הייתה אפוקליפסה אחת בעבר –  סיפור המבול שהביא הבורא אל העולם, אחרי שראה כי ״רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם׃ וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ׃" אירוע המבול ממשיך בתיאור החריף והכולל הבא: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם״ (פסוקים ה׳-ז׳, בראשית). הבורא  למעשה מוחה לחלוטין את העולם מעל פני האדמה על מנת ליצור אותו מחדש, מרוב שרבה הרעה בו.
בסוף הסיפור האל מהרהר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. יסוד רע טמון בנו, בכולנו, והוא זה שהביא עלינו את הכליה המתוארת באירוע המבול. אנחנו בסך הכל בני אדם, אמר איש לרעהו כדי להסביר את הבנאליות של מעשינו לפעמים.

בספרו האחרון של פרויד לפני מותו, ״משה האיש והדת המונותיאסטית״, מתחקה פרויד אחר מקור רגש האשמה הבסיסי והקישור שלו לדת. מקורה של האשמה ביהדות, לפי פרויד, הוא ברצח האב הקדמון, שהוא אירוע ארכיטיפי שהתרחש עוד בזמן יציאת מצרים. משה, לטענת פרויד בספר, היה אציל מצרי ששימר את הפולחן המונותיאיסטי של המלך אחנאתון אחרי שננטש על ידי מצרים, ובאין שיתוף פעולה מצד כוהני הדת המצרים אימץ משה עם שמי שחי למרגלות הנילוס. משה הוביל את העם השמי, אשר ניהל את פולחן האל האחד, אל מחוץ למצרים ושם מרדו בו האנשים ורצחוהו. רגש האשמה הדתי ביהדות, לטענת פרויד, מקורו ברצח דמות משה, האב הקמאי.

זוהי התפתחות של אותו הרעיון שהציע פרויד ב״טוטם וטאבו״, בו מתוארת חגיגה דיוניסית של טקס המתת האב והתפרצות שנאה אדיפלית. חלקי התרבות המוסריים – דת, מצפון – מקורם במעשה רצח קדום זה. האשמה האנושית היא בבחינת חזרה של המודחק – אותו רצח אב – ואותו אב שנרצח הוא מקור לחרטה ובסיס לרגשות האשמה-כפרה של הדת כגורם חברתי מארגן. בכלל, לפי פרויד, האשמה נובעת לא רק מהדהודי העבר הקמאי אלא גם מפעולתה של ערכאה נפשית מרכזית שמכוּננת בילדות המוקדמת ונקראת "סופר אגו". זוהי, בין היתר, הפנמת הקול של ההורים והמחנכים המצביעים על דברים ש"אסור" ודברים ש"מותר" לעשות.

ב"הרצון לעוצמה" טען ניטשה כי האמונה ברגשות אשם היא הראשונה שהוא ניגש אליה מבין חמש מלחמות בהן הוא עוסק בכתביו. בעוד הרצון לעוצמה נתפס כרגש בסיסי וטבעי באדם, הרי שבהיעדר פורקן הופכים דחפים טבעיים אלו להיות רגשות שנאה וטינה כלפי הגורם החזק. זה היה מצבה, לדידו של ניטשה, של היהדות בתקופת בית שני, שנשלטה בידי תרבויות פגאניות שונות. כוהני הדת היהודים, כך טען ניטשה, רתמו את הרצון הבלתי ממומש לעוצמה לכיוון רגשות שנאה אשר הובילו לחיי ניוון ואשמה, ותודעת החטא האנושית הפכה הבסיס לשלטון הדת. בכלל, ניטשה טען כי חיים תחת אשמה הם חיים מנוונים, מונעים מרגשות הנקמה והדחייה שהאשמה מזמנת. הוא מתעכב על המילה הגרמנית Schuld, שמשמעותה היא גם אשמה וגם חוב. ואמנם, ייתכן כי האשמה הבסיסית האנושית היא כזו שנועדה דווקא לשפר את דרכיו, להפוך אותו מוסרי יותר, טוב יותר במושגים דתיים. על האדם להחזיר חוב ישן בשל מעשיו הנלוזים הקדומים.

העניין הוא, שניטשה לא האמין בכך. בפילוסופיה שלו, חיי האשמה הם מזיקים. יש התייחסות נרחבת בכתביו ליסוד התיאולוגי ולמושגי האשמה והעונש כפי שחלחלו אל התרבות המודרנית מן הנצרות ועמדתו של האיש שהכריז כי אלוהים מת היא מעניינת במיוחד בהקשר זה: אולי העיסוק באפוקליפסה ובמאורעות אחרית הימים משמעם חיטוט בפצע פתוח, רגשות האשמה האישיים שכל אדם נושא בתוכו המקבלים ביטוי ברור, קיבוצי, ב"סוף" המוחלט של הכל? הכרה באשמה זו, כמוה כאי אפשרות לשינוי, אי אפשרות לעבודה לקראת גורל טוב יותר, ואולי לכך התכוון ניטשה בתארו את האמונה באשמה כמזיקה.

הן ניטשה והן פרויד טענו כי מקור האשמה האנושית אינו בדת עצמה אלא בתהליכים אחרים הקשורים בנפש האדם. ועם זאת, התחושות הקולקטיביות של האשמה הפכו כלי ביד התיאולוגיה להצדקת ניהול אורח חיים דתי והשלטת סדר דתי. סיפורי אחרית הימים הדתיים הם רק חלק מהניסיון להשליט סדר זה – רתימה מתוחכמת של רגשות אשם הקשורים בסופר אגו ובשאיפת הפרט לעוצמה וכוח, על מנת להכפיף אותו לסדר הדתי. ההתייחסות ל"צדיקים" אשר יזכו באחרית הימים לעדנה מחודשת עם בוא המשיח ושוך המלחמה היא כזו בדיוק. אם תהיה טוב – יהיה לך טוב כשיגיע הסוף. תהיה רע – אוי ואבוי, מה שמחכה לך.

הרחבתי בעניין האשמה כי היא מספקת מפתח אחד חשוב לעיסוק האובססיבי שלנו ב"סוף העולם". אנחנו חשים אשמים, ולכן חשים, לעתים, שהסוף הזה "מגיע לנו".

ג'יימס טיסו, אדם וחווה מגורשים מגן עדן, 1896. תמונה מתוך ויקיפדיה

ההנאה שבאסון

מלבד הפחד הדתי "להיענש" על חטאיך, שהוא תוצר של תחושת אשמה עמוקה, העניין האנושי בחזיונות האפוקליפסה מבטא גם חרדה עמוקה מפני הכיליון, הריק הסופי והמוחלט, זה שאף אחד, יהא אשר יהא, לא יכול לדעת בוודאות מה יהיה אחריו. ליצורים הזקוקים לוודאות מוחלטת בחייהם ידיעה כזו היא בלתי נתפשת- מה יהיה? מלחמת עולם שלישית? שלום עולמי? המעצמות הגדולות מתפרקות מנשקן? ביטול גבולות בינלאומיים? אנרכיה?

מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, הדיון באחרית הימים – הכיליון, הריק וחוסר המשמעות של הקיום האנושי כתוצאה מכך – מרוקן את החיים הנוכחיים ממשמעות ומרצון לעבודה למען גורל קולקטיבי ואישי טוב יותר ומקדש אורח חיים של ״כאן ועכשיו״, בו האדם נטול דחף לכפר על אשמה כלשהי מצד אחד, ובגלל הפטליזם של העיסוק בסוף הוא גם נטול תשוקה להיטיב את מצבו ומצב האנושות.

בכל מקרה, העיסוק באפוקליפסה בתרבות הפופולארית כמעט לעולם אינו מנותק מאלמנטים הקושרים אותה אל סיפורי סוף העולם בדתות השונות. לא במקרה המילים העבריות "כליה" ו"תכלית" מגיעות מאותו השורש. הכליה היא התכלית הסופית, הן בתפיסה האקזיסטנציאליסטית והן בתפיסה הדתית, אלא שבתפיסה אקזיסטנציאליסטית הכליה מהווה חלק מן מהאבסורד הנעוץ בשורש הקיום האנושי, זה שאין אחריו "חיים אחרים" והוא מקדש את חיי ההווה, את הכאן ועכשיו. התפיסה הדתית מציעה אפשרות לגאולה העוברת דרך חורבן והרס בקנה מידה כלל עולמי.

מלבד החרדה מן הכיליון והמשיכה אליו, חלקה, כאמור, בגלל תחושת האשמה, גם סקרנות גולמית מעסיקה את אלו הנוהים אחרי סיפורי אפוקליפסה בגרסתם המודרנית. הסקרנות היא נחלת כולנו, ואינה פשוטה כלל ועיקר: אותה סקרנות שבגללה אנחנו מאטים בפקק התנועה כדי להביט מקרוב בתאונת הדרכים, בשברי הרכבים, באדם המובל על אלונקה, ובמחשכי ליבנו חשים הקלה עצומה שזה קרה למישהו אחר ולא לנו; אותה סקרנות המושכת להביט שוב ושוב בסרטוני דאע"ש בהם עורפים ראשים של עיתונאים מערביים ו"על הדרך" מוצאים בסרטוני האימה הללו פורקן סדיסטי; אותה סקרנות הגורמת לילד להכניס את ידו הקטנה אל בור חשוך בלי לדעת מה אורב באפלה ומכילה בתוכה תשוקת מוות ראשונית. סקרנות טהורה, לא כזו המחפשת אחרי תשובות לשאלות קיומיות מורכבות. אנחנו אוהבים עניינים וריגוש. הם פוטרים אותנו משגרת יום עלובה למדי הכוללת ברוב המקרים מבנה מסודר וברור, ממנו כדאי ורצוי לנו לחרוג לפני שנמות משעמום. זו סקרנות אנוכית, מרוכזת בקיום הפרטי שלנו. גם בדוגמאות האפוקליפטיות שיובאו בהמשך, המחשבות הראשוניות המתעוררות בעת צריכת התכנים הללו הן בסגנון ״מעניין איפה אהיה אני בזמן שכל זה יקרה. מעניין מה יקרה לי״, או "איזה מזל שאני לא שם".

בראייתו של פרויד תכלית החיים האנושיים יכולה להיות מוסברת באופן מלא, אם כי כוזב, רק על ידי הדת (פרויד ראה באנשים דתיים ״מאסף אומללים״). בראייה פסיכואנליטית, מבאר פרויד, תכליתם האמיתית של חיי אדם היא סיפוק עיקרון העונג, דהיינו, חוויית רגשות עונג עזים (כך פרויד ב״תרבות בלי נחת״). סיפוק הדחפים מביא לתחושת אושר, אם כי זמנית, בעוד המסגרת הדתית בנויה כך שהיא מונעת מן האדם את העונג. ועם זאת, מלבד עיקרון העונג טוען פרויד גם ליצר הרס ורוע המושרש באדם, ולנטייה מולדת להרס. יצר המוות עומד לצד הארוס האנושי ומערכת היחסים ביניהם היא זו המעצבת במידה רבה את העולם האנושי. ייתכן כי בראיה פסיכואנליטית, ביטויי האפוקליפסה – ראשית בסיפורי הדת ואז במופעיה בתרבות הפופולארית, קשורים ביצר המוות האנושי. הסקרנות ביחס ל״סוף״ היא סקרנות טבעית המושרשת באדם וגורמת לו להימשך לכיליון ולאופן בו יתגלם בעולם. התרבות הפופולארית, כמו בהרבה מקרים אחרים, פונה אל המכנה המשותף הבסיסי לכולם והוא המשיכה אל המוות העומדת בבסיס הקיום האנושי.

אמרנו אפוקליפסה, קץ כל הקיצים, סוף כל הסופים? בסדר. אז בואו נבדוק איך זה נראה.

מהי אפוקליפסה?

מה צפוי בסוף, אם כן?
בבודהיזם נוטה המחשבה לכיוון עולם שילך וייעשה מושחת יותר ויותר ויזכה לגאולה כאשר יקום בודהה חדש שישקם את האנושות. זאת ועוד, הבודהיזם מדגיש את התנהלותו הרוחנית של האדם כאן, בעולם הגשמי, ואת שאיפתו לאיחוד האטמן (הגרעין האלוהי בנשמה) עם הברהמן (האלוהות האינסופית). בהינדואיזם מחולק הזמן ל״עידנים״, כאשר בכל עידן מתגלם האל וִישְנו כאווטאר אחר, ומעידן לעידן מידרדרת רמת המוסריות של העולם, עד כדי כך שצביעות ושקר הופכות לנורמה. אגב, בעידן הנוכחי שלנו, עידן הקאלי יוגה (Kali Yuga), המצב הוא הקיצוני ביותר. עידן זה נחשב לאחרון, כשבסופו יגיע העולם החומרי לנקודת קיצון של שחיתות מוסרית ואז יתגלם אלוהים בעולם כמענה עליון. אז יצטמצם העולם לנקודה סינגולרית אחת וממנה ישוב ויתרחב (בבודהיזם יש חשיבות עצומה למחזוריות אינסופית – כמבוטא ברעיון גלגול הנשמות, גלגול האווטארים של וישנו ועוד. גם העולם צפוי ״להתכווץ״, להתרחב ולהתכווץ שוב, בדומה לחור שחור- דרכו האלימה של כוכב לסיים את חייו בקריסה אל תוך עצמו). אחרי כן צפויה תקופה של כעשרת אלפים שנה של אור, וחוזר חלילה- שוב שחיתות מוסרית. ככלל, תפישת הזמן הבודהיסטית היא אינסופית (אם כי גישות מסוימות מסתייגות מתפיסה זו). כיוון שהזמן הוא אינסופי, אפשרות הגאולה היא בלידה מחדש בעידן אחר או בעידן הנוכחי.

הנחת היסוד בבודהיזם הינה ששאלות העוסקות בסופיותו של היקום, חיים לאחר המוות והסוף בכלל, אינן תורמות להתפתחותו הרוחנית של האינדיבידואל ולכן הכתבים העתיקים כמעט אינם עוסקים בהן. אנקדוטה אחת מעניינת בהקשר לדיוננו הנוכחי: בהינדואיזם ישנה אמונה כי האל וישנו, אחד משלושת האלים החשובים וזה המגן ומתגלם עלי אדמות בכל מיני צורות, צפוי להגיע בסופו של אחד מעידני העולם אל פני האדמה כשהוא רכוב על סוס לבן ובידו חרב בוערת. מוטיב הפרש חוזר בסיפורי אפוקליפסה רבים, ביניהם זה של היהדות וזה של הנצרות.

ביהדות יש למושג אחרית הימים משמעות חשובה והנביאים מדברים עליו, מתארים אותו ומציינים בפירוט אילו מאורעות יקדימו לו. משמעות אחרית הימים בעברית היא ימים אחרונים. התפיסה התיאולוגית גורסת על פי המושג הזה שהיו גם ימים ראשונים – דהיינו בריאת העולם, ששת ימי המעשה בהם נברא העולם במילותיו של האל. מודל ההתחלה-אמצע-סוף מודגם גם בטקסט עתיק זה.

דבר אינו נצחי: חיי אדם הם בעלי התחלה, אמצע וסוף, וגם סלעים, אבנים ואדמה מתכלים. אין אינסוף בעולם החומר. אליהו הנביא, היחיד מנביאי ישראל שלא מת אלא עלה בסערה השמימה (גם הדמות המקראית של חנוך לא מתה, אלא שחנוך לא היה נביא), יגיע בזמן הנכון כדי להכין את הקרקע לבואו של שליח נוסף: משיח בן דוד. מלחמה גדולה צפויה לפרוץ, המלחמה האחרונה שאחריה יגיע השלום העולמי הסופי [״וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ (ישעיהו, פרק ב׳, פסוק ד׳)].

מלחמת גוג ומגוג תתרחש באחרית הימים ותהיה הגדולה והאיומה ביותר בתולדות האנושות. רעיון של מלחמה כוללת המבשרת את סוף המלחמות הוא לייט מוטיב החוזר ביצירות תרבות שונות המתייחסות לאפוקליפסה, כפי שיודגם בהמשך. אירועים צפויים נוספים שמצוינים במקורות הם בניין בית המקדש, תחיית המתים (נושא מסקרן בפני עצמו המזמן שאלות רבות: מי יקום לתחיה? כיצד יהיה מקום בעולם להכיל את כל המתים? איך ייבנה הגוף מחדש? מהי עצם הלוז? מה על מקרים בהם הגוף הגשמי נשרף ועצמותיו התפוררו לאפר ואבק? היכן ירננו שוכני העפר? מה יעשו שוכני עפר שנקברו מחוץ לארץ הקודש?) ויום הדין הגדול והנורא, בו יעמדו בני האדם למשפט בפני האל.

בנצרות, "ספר ההתגלות" ("חזון יוחנן") הוא המסמך העיקרי לתיאור אירועי אחרית הימים. החזון מכיל אלמנטים דומים לתיאורי היהדות אבל משופע בפרטים גרפיים שחלחלו אל התרבות והפכו מזוהים עם הרעיון. נראה כי חזון יוחנן במיוחד עורר את התשוקה האפוקליפטית בגלל סמליו העשירים – הזונה הגדולה מבבל, החיה ומספרה 666 (גם: נביא השקר או האנטיכרייסט, אליו אתייחס בהמשך בהקשר ל"העמדה"), פרשי האפוקליפסה, גוג ומגוג, קערות הזעם של האל ועוד רבים אחרים.  ספר ההתגלות מאופיין בתיאורים מפורטים של דמויות והתרחשויות ומשופע בציוני מקום וייתכן שזהו סוד השפעתו ואזכוריו הרבים בתוצרי תרבות פופולארית על סוגותיהם השונות.
כך למשל, תיאור אחד מארבעת ״פרשי האפוקליפסה״:

וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל־רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ׃ (חזון יוחנן, פרק ו׳).

ויקטור וסנצ'וב, ארבעת פרשי האפוקליפסה, 1887. תמונה מתוך ויקיפדיה

העיסוק באחרית הימים בבודהיזם, ביהדות ובנצרות (ובלי להתייחס למערכות תיאולוגיות אחרות, כמו האיסלאם ועוד) משקף גישות שונות, אם כי דומות במהותן, בבוא המערכת הדתית להורות לאדם כיצד לחיות את חייו ולהינצל מן הגורל הרע ומר של אחרית הימים. אם בבודהיזם הדגש הוא על חיי ההווה ואימוץ הלכי רוח וגישה חברתית ואישית הרמונית תוך אמונה כי עיסוק באחרית העולם אין בו תועלת להבנת מהות הדברים של הבודהא, הרי שהיהדות והנצרות מדגישות את ממד ההרס, ה"עונש" על מעשים נלוזים והצורך לחיות את חייך בהתאם לחוקים הדתיים שנמסרו לאדם. אם תתנהג יפה עכשיו, בהווה – יהיה לך טוב.

בתרבות הפופולארית (ספרות וקולנוע)

קיים דמיון רב בין מערכות דתיות ובין הגורמים המעורבים ביצירה של תרבות פופולארית.
שתי המערכות מספקות ממד אסקפיסטי מובהק, ובגישה מרקסיסטית נוכל לומר כי מטרתן הסמויה היא להרדים את הציבור ולמנוע ממנו לקום ולבצע הפיכות כנגד מוקדי כוח שלטוניים. שתי המערכות משמשות, עד היום, מנגנונים ישירים או עקיפים של גורמי שררה המכפיפים אותן כמעט לשירותיהם.

אולם קיים גם הבדל עקרוני וחשוב ביניהן: בעוד מערכות דתיות הן בעלות אינטרסים הקשורים בהסברת המציאות, ביצירת קיום מכוון מטרה ואולי אפילו בכינון עולם מלוכד חברתית ובעל סולידריות, מערכת התרבות הפופולארית מונעת, כיום יותר מתמיד, מאינטרס כלכלי. לא בכדי הפקות הוליוודיות מגלגלות סכומים דמיוניים של כסף – מיליונים ואפילו מיליארדים, והקהל הצורך אותן מחזיר את ההשקעה עשרות מונים לאחר מכן. ממשקי צריכת התוכן העכשוויים – Video On Demand, נטפליקס ודומיהן מחסלים תעשיות ישנות (למשל, את בתי הקולנוע שהטריחו את הקהל ממש לצאת מהבית כדי לצפות בסרט) ובונים עולם חדש של צריכת תרבות פופולארית, עם הפקות ענק – ורווחים בהתאם.

כך גם העיסוק באחרית הימים בשתי המערכות- אם ברמה הדתית סיפורי האפוקליפסה נועדו לזריעת הרתעה ופחד במידה ואדם לא ישנה את דרכיו הנלוזות, אזי ברמת התרבות הפופולארית, העיסוק באפוקליפסה כנושא-על בולט ובכלל בעתיד הקודר לבוא, מספק ממד בידורי, שבתוכו מקופלת גם הסקרנות האנושית הבסיסית והתהייה על גורלנו. גם לחרדה האנושית, המקבלת כאן פנים (יפות ופוטוגניות של שחקנים, בדרך כלל) וצורה, יש מקום כגורם ״מרגיע״ – זה לא יהיה כל כך נורא. אולי אפילו תעשו קצת כיף בדרך. התרבות הפופולארית מספקת פאוזה מתלאות וחרדות אפוקליפטיים של היום יום. ניתן לומר: איננו נתבעים להתייחס ברצינות למחזות האפוקליפסה המובאים בפנינו אלא רק להתרגש או להימתח מהם בזמן הצפייה, בלי להידרש לשינוי של ממש באורחות חיינו בעקבות הצפייה, בעוד הדת מצפה שנתייחס ברצינות לחזון אחרית הימים ונשנה את דרכינו בעקבותיו.

שפע עצום של סרטי קולנוע עוסקים באפוקליפסה בגרסאות כאלה ואחרות (אם כי התוצאה תמיד זהה): ב״שליחות קטלנית״ (1984, ג׳יימס קמרון) הסיבה לקץ העולם היא המכונות המפתחות תודעה משלהן ומשמידות את האנושות. גרסה מתוחכמת יותר, המתארת עולם של מציאות מדומה ושיעבוד המין האנושי על ידי מכונות, מתוארת ב״מטריקס״ (1999, האחיות וואשובסקי). בשני הסרטים יש ניסיון נואש של שארית הפליטה להילחם במכונות (ניתן לפרש את החרדות הצצות בסרטים אלו במובנים רבים, הרבה מעבר לטכנופוביה גרידא). סוגות נוספות של סרטי אפוקליפסה היא סוגת הזומבים, המתים-החיים, כשבולט בהם הוא ״מלחמת העולם Z״ (2013, מארק פורסטר); סוגת סרטי השואה הביולוגית – כשהראוי ביותר לציון  הוא ״12 קופים״ (1995, טרי גיליאם); וסוגת הפולשים מן החלל החיצון, כשהמפורסם והמבעית ביניהם הוא ״מלחמת העולמות״, בהתחלה כספרו של ה.ג. וולס מ- 1898, ולאחריו הסרט המבוסס עליו, ״מלחמת העולמות״ מ-1953. סוגה אחרונה זו הייתה חלק מתופעה רחבה יותר של סרטים, קומיקס וספרות בארה״ב שביטאו חרדה מפני פלישה קומוניסטית. הכותרות האדומות בכרזות הסרטים אינן מקריות – המלחמה הקרה והפחד מפני פלישה סובייטית ומלחמת עולם שלישית היו אז במרכז התודעה הציבורית האמריקנית.

בתחום הספרות, החרדה מפני כליה היא ותיקה וארוכת ימים הרבה יותר. הזכרתי קודם לכן את המקורות התנ״כיים וכן את חזון יוחנן, אחד הטקסטים הבולטים העוסקים באפוקליפסה בעולם הנוצרי, וכן, להבדיל, את "מלחמת העולמות" של וולס. מקובל להניח כי הסנוניות הראשונות של ז'אנר הספרות האפוקליפטית והפוסט אפוקליפטית הן "האיש האחרון" של ז'אן בפטיסט קוזין דה גראיינוילה (Jean-Baptiste Cousin de Grainville) מ-1805, שהיווה מעין גרסה מודרנית יותר של חזון יוחנן, עם אלמנטים תנ"כיים בולטים (כמו סיפור אדם וחווה) וכתוב כפואמה העוסקת בסוף העולם הבלתי נמנע. מרי שלי ("פרנקנשטיין") כתבה רומן בשם "האיש האחרון" (או "האדם האחרון") מ-1826, שהציג עולם שפשטה בו מגיפה ומתמקד בדמות ראשית של גבר המנסה לשמור על משפחתו אך מוצא את עצמו האדם החי היחיד בסופו של דבר. תבנית זו תחזור במבחר גרסאות בספרות המאוחרת יותר: אדם, בדרך כלל גבר, המנסה למלט את משפחתו מן האסון אך נותר חסר כל בעוד יקיריו מתים סביבו. אדגר אלן פו כתב ב- 1839 סיפור קצר (The Conversation of Eiros and Charmion), המתאר שיחה בין שתי נשמות הדנות בקיצו של העולם בעקבות פגיעת כוכב שביט בכדור הארץ באופן ששינה את האטמוספירה והפכה בלתי ראויה לחיים. ריצ'רד ג'פריס כתב ב-1885 רומן בשם "אחרי לונדון", המתאר עולם הרוס בו הניצולים חוזרים לחיות בכפרים מימי הביניים וחיות מבויתות משתוללות חופשיות בטבע. ה.ג'. וולס, מיודענו, כתב את "מכונת הזמן" ב- 1895, שלוש שנים לפני "מלחמת העולמות", ובו מתואר נוסע-בזמן מגיע אל העתיד, עתיד בו כדור ארץ גוסס תחת שמש אדומה ונפוחה.

אחרי 1900 נפרש הנושא לכמה תתי ז'אנרים  ספרותיים נוספים: ספרות האפוקליפסה בגלל חייזרים; האסונות האסטרונומיים; ספרות המתארת את עולם הרוס אחרי מלחה"ע ה-2 (נפוץ בעיקר באנגליה); ספרות האסונות האקולוגיים; ספרות הטכנולוגיה המודרנית שקמה על יוצריה; ספרות המגיפות המכלות את רוב האוכלוסייה; וספרות מלחמות למיניהן המביאות לקץ האנושות.

"העמדה" מאת סטיבן קינג (פורסם לראשונה ב– 1978)

"העמדה", כריכת הספר באנגלית. תמונה מתוך flicker

"העמדה" הוא רומן רחב יריעה מאת הסופר האמריקני הפופולארי סטיבן קינג ונחשב לחריג בסקאלת העבודות שלו מבחינה ז׳אנרית. קינג, סופר הכותב בעיקר בז'אנר האימה, כתב רומן אפוקליפטי שהוא גם פוסט-אפוקליפטי (המתאר בחלקו הראשון את האסון ובחלקים הבאים את העולם שאחרי האסון) ובו יסודות תיאולוגיים חזקים. הספר מתאר עולם בו מגפת שפעת שהונדסה גנטית על ידי צבא ארצות הברית מחסלת כ-99.9% מאוכלוסיית העולם. למרות שהעלילה עוסקת במתרחש בארה"ב, האסון הוא כלל עולמי. שפע תיאורים גרפיים של קורבנות שפעת-העל ושל התמודדות הרשויות עם הקטסטרופה הממשמשת ובאה מהווים חלק משמעותי מן הרומן (ומאפייניה חוזרים אל כתיבתו הטיפוסית של קינג, על מצבי אימה וחרדה פרטיים וכלל אנושיים). הוא משתרע על פני 1,078 עמודים בעברית ומתאר לפרטי פרטים את הערים הריקות, הגופות והאובדן האישי הכבד של הדמויות.

הספר נע בין נקודות מבט רבות, כמעט כולן של ניצולי שפעת העל. כך, לדוגמא, ניתן למצוא בין הדמויות המרכזיות את פראן גולדסמית׳, סטודנטית בת עשרים ממיין שמגלה שהיא בהריון בדיוק בזמן התפרצות המגיפה; לארי אנדרווד, מוסיקאי כושל שמצליח לפרוץ עם להיט אחד שאף אחד לא מאמין שהוא שר בזמן ההתפרצות; גלן בייטמן, סוציולוג מבוגר וזה המספק את נקודת המבט ה״אבהית״, במובנים רבים, על חברת הניצולים החדשה; לויד הנרייד, פושע ורוצח שבזמן התפרצות המגיפה נכלא עד למשפט על מסע הרג שביצע עם שותפו; ניקולס אנדרוס, חירש-אילם ונווד צעיר ועוד.
ייתכן שאחת מנקודות החוזקה הבולטות של הספר היא הירידה לפרטים והתיאור הריאליסטי, הפשוט, של אירועי האפוקליפסה באמריקה. קינג מתאר את ההתרחשויות למן הנקודה בה התחילה – עם האדם הראשון שנדבק ועד התגלגלות הנגיף בכל העולם. בשלב מסוים מתחילים הניצולים לחלום חלומות – דומים מאד במהותם – על איש אפל ועל אישה שחורה וזקנה המזמינה אותם לבוא אליה לנברסקה. כך למעשה נוצרים שני מחנות – אלו המגיעים אל האישה הזקנה, אמא אביגיל, נביאת הפוסט אפוקליפסה, ואלו המגיעים אל האיש האפל, אותו קינג מתאר במספר הזדמנויות כ"אנטיכרייסט", "לא השטן עצמו אבל חבר טוב של השטן", ישות עתיקת יומין בעלת תפקיד מוגדר באנושות של זריעת הרס, חברתי בעיקר, המוביל למעשי אלימות קשים. מוקמות קהילות חדשות על שברי ההריסות שהותירה אחריה המגיפה, בעולם בו כל המשאבים – כולל נשק גרעיני – זמינים למבקש אותם. קהילת ה״טובים״ ממוקמת בבולדר, קולורדו, בעוד קהילת ״הרעים״ – אלו שבחרו ללכת בעקבות האיש האפל ממוקמת, באופן סימבולי, בלאס וגאס.

הדברים מגיעים לשיא כאשר העימות הופך בלתי נמנע בין נציגי קולורדו לנציגי איש האפל. הסוגיות שהספר נוגע בהן – בחירות אישיות בשעת משבר, אובדן כל מי שיקר לך, עולם מת ובודד, הילודה וההמשכיות של המין האנושי אחרי שפעת העל, שיגעון, נידוי חברתי, הקלות בה אפשר לאבד חיי אדם (בפרק מצמרר אחד, למשל, קינג מתאר את המגפה שאחרי שפעת העל; ניצולים שהיו מחוסנים לנגיף אבל מצאו את מותם באופן טבעי, בכל מיני דרכים משונות) – וברמה המופשטת יותר: עיסוקו הנמרץ בסופה של האנושות, הגרפיות של המוות והוודאות המוחלטת בקיומו של אלוהים המנווט את העניינים – כל אלה הופכים את ״העמדה״ לספר שנשאר נוכח בתודעה גם שנים אחרי שקוראים אותו.

״העמדה״ עובד למיני סדרה בשנות ה-90 ובימים אלו מופק לסרט הוליוודי רחב הקף, זאת כחלק מגל עדנה שעוברים ספריו של קינג, שסבלו שנים רבות מתדמית נחותה של ספרות פופולארית להמונים וזוכים עכשיו להתבוננות מעמיקה יותר, מחודשת. נראה כי קינג, אחד הסופרים הפוריים בארה״ב, ו"חוצפתו המפלצתית" כפי שהוא מציין בעמוד התודות בספר, מתאימים להלך הרוחות העכשווי. סיפורי אפוקליפסה זוכים באופן כללי בהתעניינות חוזרת בתרבות הפופולארית. אפילו סדרות פנטזיה כ״משחקי הכס״ מציגות את הסכנה האולטימטיבית בדמותם של צבא מתים-חיים (זומבים, בשפה הפופולארית), אשר מתעתדים לשטוף בסופו של דבר את הממלכות בסדרה.

"המתים המהלכים" (יוצר: פרנק דרבונט, 2010)

לוגו הסדרה, על רקע עיר נטושה. תמונה מתוך flicker

 ״המתים המהלכים״, סדרת טלוויזיה המבוססת על קומיקס באותו השם, הגיעה, אפשר לומר, ממחשכי התרבות הפופולארית אל לב המיינסטרים. הסדרה שברה שיאי צפייה בטלוויזיה בכבלים ועמדה בראש רשימת הסדרות הנצפות ביותר בארה״ב, ואין זה עניין של מה בכך עבור סדרה העוסקת בנושא נישתי כל כך (לכאורה) כמו זומבים, לא כל שכן כזו המציגה אלימות גרפית מזוויעה במיוחד (הסדרה זכתה בפרסים רבים בקטגוריית האיפור על דמויות המתים).

״המתים המהלכים״ שואבת במוצהר השראה מיצירות ספרות אפוקליפטיות ובמרכזה עומדת דמותו של ריק גריימס, שריף ישר ושומר חוק שנפצע במשימה ומתעורר אל עולם מזוויע, מת ומלא טורפים. בעונה הראשונה, יוצא ריק למסע בארץ המתה מתחנת השריף במחוז קינג (King County Sheriff’s Department), מחווה מוצהרת לקינג ול״העמדה״. ככלל, הרחובות והערים הנטושות/ריקות/אך מלאות סכנות הוא מוטיב חשוב ובולט הן ב״העמדה״ והן ב״המתים המהלכים״. גם הרומן ״הדרך״ של קורמק מקארתי היווה מקור השראה לסדרה, בעיקר אבל לא רק בתחום היחסים הבין אישיים בין ריק וקארל בנו הצעיר, בדומה למתרחש ברומן של מקארתי המתאר אב ובנו בעולם של אחרי האפוקליפסה המנסים לשרוד. בסוף העונה הראשונה מגיעות דמויות הניצולים אל המרכז לבקרת מחלות באטלנטה – ממש כמו דמויותיו של קינג ב״העמדה״, כדי לגלות שאין תרופה למגיפה וכי זו התפשטה בכל העולם.

הנה כמה עובדות מעניינות על ״המתים המהלכים": בשום פרק בסדרה לא מוזכרת המילה ״זומבים״. המתים נקראים walkers, או בכינויים אחרים לפי אזורים גיאוגרפי בו נמצאים הניצולים ויוצרי הסדרה סיפרו במספר הזדמנויות כי שם הסדרה מתייחס דווקא לאלו שנותרו בחיים – הם המתים המהלכים האמתיים. יש בבחירה זו של היוצרים משום התעלמות ממושג תרבותי הקשור קשר הדוק לנושא הסדרה, ואולי רמז לכך שנושא הסדרה האמיתי אינו המתים עצמם. עובדה נוספת: ״המתים המהלכים״ מתנהלת באווירת ריאליזם קודר. לכל דבר יש הסבר פסבדו-מדעי (שוב, בדומה לספרו של קינג). עיקר העניין נסוב סביב המגיפה המסתורית אשר הורגת בני אדם אבל גורמת לחלק מסוים במוחם להישאר ״חי״, ובכך הופכת אותם למתים המסוגלים להלך, להריח, לשמוע ולראות. החושים מסייעים למתים לאתר את החיים ולזון מבשרם. כאשר מגיעה חבורת הניצולים למרכז לבקרת מחלות (השאלה מ״העמדה״) הם פוגשים במדען עם נטיות אובדניות שמסביר להם על המגיפה חשוכת המרפא. כחלק מאווירת הריאליזם, גופות המתים המופיעות בסדרה הופכות להיות במצב ריקבון מתקדם יותר ויותר ככל שמתקדמות העונות. עובדה אחרת: ״המתים המהלכים״ מתנערת מיסודות דתיים. בעונות 1-3 אזכורי הדת קשורים באי היכולת להבין ולהתנהל בעולם החדש (דרך דמותו של חוואי אמריקני שאוסף את המתים ומאמין שהם חולים ויש לשמור עליהם עד שיצליחו לרפא אותם, וכי אין זה "נוצרי" להרוג אנשים, כביכול, שעדיין יכולים ללכת ולאכול), בעונה 4 פוגשים הניצולים כומר שמרמה אותם ובכל מקרה אינו איש דת המציע נחמה או הסבר להתרחשויות. יחס זה לדת בסדרה מעניין במיוחד לאור העובדה ש״המתים המהלכים״ היא הרי פרשנות, מזוויעה ולא משובבת כמובן, לאירוע תחיית המתים. המתים קמים לתחייה, אבל הם ממשיכים ״למות״ ככל שמתקדם הזמן ואינם מוצאים מנוחה נכונה אלא אם מישהו גואל אותם מייסוריהם (והורג אותם באופן סופי, מעשה חסד של ממש). במעבר מהספר של קינג משנות ה-70 לסדרת הטלוויזיה משנות האלפיים הדת איבדה את מרכזיותה. ב"המתים" הדת אפילו אינה אופציה- מוסדותיה נטושים ככל השאר, הכנסיות מלאות מתים שבאו לבלות את רגעיהם האחרונים והמבעיתים על ספסליה, פעמוני כנסיה נשמעים כחלק ממערכת אוטומטית מוקלטת ואין ממש דמות "רע" אולטימטיבי ומטפיזי. ב"המתים" בני האדם הם רעים וטובים גם יחד, מהם אכזריים יותר או פחות ובכל מקרה, אם רצונם לשרוד עליהם לאמץ את החוקים החדשים שהעולם מייצר.

ככל שמתקדמת הסדרה, מתחדדת יותר ויותר ההבנה שבעולם החדש של אחרי האפוקליפסה, יש צורך בסולידריות אנושית גם אם זו אינה עומדת תמיד במבחן המציאות – אדם לאדם זאב (או מת מהלך), עכשיו יותר מתמיד. בין לבין מדגישה ״המתים המהלכים״ את הצורך בבנייה וייסוד של ציוויליזציה חדשה, אבל כזו המושתתת על ערכים שונים לגמרי מערכי החופש והדמוקרטיה (אחד מנאומיו של ריק מציין זאת במפורש. בסוף העונה השנייה הוא מדגיש: ״זו אינה דמוקרטיה עוד״, ותפסיקו לבלבל לי את המוח). קהילה שכן תרצה להיות מבוססת על ערכי העולם הישן (ובמילים אחרות: העולם הנוכחי שלנו) נידונה לכליה.

מה בין ״העמדה״ ו״המתים המהלכים״

״העמדה״ נכתב ב- 1978, והרבה זומבים חצו את הנהר מאז. אם הספר, ששימש השראה ראשונית ל״המתים המהלכים״, אחז בתפיסת אפוקליפסה דתית והניח את קיומו של האל, וכך גם פירש את מאורע המגיפה והמוות ההמוני תוך הבחנה ברורה בין צד "טוב" (אלוהים) וצד "רע" (האיש האפל), הרי שב״המתים המהלכים״ אין כל רצון לתת מימד תיאולוגי לדברים. חוץ מאיזו בדיחה תפלה של אחת הדמויות, שאומרת ״לא נראה לי שישו התכוון לזה כשהוא דיבר על תחיית המתים״, אין דיון ממשי על מקומו של אלוהים בהתרחשויות.
עם זאת, נקודות הדמיון בין שתי היצירות רבות: שתיהן דנות באופן מפורט בהתרחשות האפוקליפטית עצמה, מתארות אותה ואת נדבכיה השונים; בשתיהן מתאחדים הניצולים אחרי שכל אחד מהם חווה את חוויות הכמעט-מוות הפרטיות שלו; יש גם מוטיבים דומים בשתי היצירות: עורבים המנקרים בגופות אדם, קריסה מוחלטת של הרשויות בהתמודדות עם האירועים, ועם שוך האפוקליפסה: תיאור שארית הפליטה והצורך שלה לבנות חברה חדשה. ב״העמדה״ החברה החדשה של ״הטובים״ מצליחה לבסוף ליצור קהילה הרמונית, של עזרה הדדית ואפילו מבטיחה את המשך קיומו של המין האנושי (התינוקות הנולדים מצליחים להתגבר על הנגיף ויורשים את החיסון הטבעי של הוריהם).

לא כך פני הדברים ב״המתים המהלכים״.
כל ניסיון ליצירת קהילה הרמונית, שוויונית וערכית עולה על שרטון. ראשית מבוטא הדבר בדמותו של ריק, שריף שומר חוק ואיש משפחה נאמן שמאבד את אשתו, בהתחלה במישור הרגשי ואז הפיסי, מנהל מערכת יחסים רבת תהפוכות עם בנו קארל והופך משוטר ואיש חוק לרוצח שיעשה הכל כדי לשרוד בעולם החדש. התהפוכות בדמותו משקפות את חוסר התקנה של עולם ״המתים המהלכים״: החזק, האכזר וחסר העכבות הוא זה שישרוד בסוף. אכן, יש לו גב של קהילה וחברים אותם הוא מכנה משפחה, אבל החוקים שהיו תקפים בעולם הישן אינם רלוונטיים עוד לעולם המתים המהלכים.

בהתבוננות בהן זו בצד זו, שתי היצירות מדגימות את השינוי בתפיסת האפוקליפסה בביטוייה בתרבות הפופולארית. מקרי האלימות הקיצונית קיימים בשני המקרים, אולם ספרו של קינג כמעט נראה תמים לעומת זוועות המתים המהלכים, שם הכל גדול יותר, שם המתים זוללים ברעבתנות את גופם של החיים וריקבונן רק הולך ונעשה עמוק יותר. נדמה כאילו סיפורי האפוקליפסה המסורתיים כבר אין בהם לזעזע בעולם בו ייצוגי האלימות הגיעו לקיצוניות כזו שהגבול בינם לבין הומור נעשה דק מתמיד. "המתים" מבטאת צורך מודרני להציג את אירועי האפוקליפסה כריאליסטיים יותר, להסביר מנין צצה הרעה ואיך יהיו פני הדברים, וזאת ללא המפלצות המיתולוגיות של חזון יוחנן להן הרבה יותר קשה להאמין בתחילת המאה ה-21. זאת ועוד: ב"המתים המהלכים" יש צורך בהפרזה. נראה כי עולם מת רגיל, כמו זה של ״העמדה״, אין בו אלמנט מפחיד דיו, מעורר חרדה דיו ולכן היה צורך להוסיף את הזומבים אוכלי האדם הצובאים בהמוניהם על כל יצור חי באשר הוא.

המעבר מספרות למדיום ויזואלי כמו הטלוויזיה מאפשר דברים שבספר לא היו אפשריים: כמו להראות דמויות מתים מזוויעות (אם כי כשרונו של קינג לתאר בפרטים גופות מעוררות חלחלה אינו מוטל בספק). אי היכולת להיכנס אל ראשן של הדמויות באותו האופן שזה נעשה בספר מעורר מצדו צורך להראות את הכל במעשים, גם התרחשויות תודעתיות (למשל, בסצנה מסוימת בה ריק ובנו עומדים בפני סכנת חיים במפגש עם קבוצת ניצולים אחרת, מתמקדת המצלמה לכמה שניות בפניו המיוסרות של ריק. אמנם הצופים אינם יודעים על המתרחש בנפשו בשניות הללו אבל מעשיו לאחר מכן – הוא מזנק  על מנהיג הקבוצה השנייה ונוגס בצווארו, פוצע אותו אנושות ובכך מציל את עצמו ואת בנו – משקפים את המעבר התודעתי מאישיותו שוחרת השלום לצורך הישרדותו והישרדות צאצאו). מהלך שלכאורה היה יכול להתרחש רק בתודעה לו היה מדובר בספר, חייב לקרום כאן עור וגידים בדמות מעשה.

הטרנספורמציה שעבר מושג האפוקליפסה מעניינת. בתרבות צריכה שכל הזמן מחפשת אחרי הדבר הבא – החזק יותר, העוצמתי יותר, זה שיותיר רושם רב יותר ויצליח לזעזע אמות סיפים יותר – רף הקיצוניות נעשה כל כך גבוה שאמצעי זוועה שהיו שמורים בעבר לז׳אנרים נישתיים עוברים אל קדמת המסך ומקבלים נפח ופופולאריות רבה יותר, תוך כדי הקצנה גרפית שלהם. בעולם בו הכל צריך להיות ״יותר״ חייבים לספק להמון הרעב והצמא את הבידור הנכון, ולא מערכת כתרבות הפופולארית תהיה זו שלא תשמח לעמוד באתגר כזה.

חזרנו אולי, אם כן, לתפיסת העולם הבודהיסטית: הכל נעשה מדורדר, אלים ומושחת כל כך, שהוא חייב להגיע אל קיצון כל הקיצונים, הרס שבסופו תקומה. ״המתים המהלכים״ כמובן אינה הסוף, אבל היא נדמית כקרובה לשם. מה הלאה? מה יזעזע אותנו אפילו יותר מ"המתים"?

ימית נטף... חיה ויוצרת בירושלים. בעלת תואר ראשון בספרות וקולנוע מהאוניברסיטה הפתוחה. סטודנטית בתכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנויות במסלול כתיבה ביקורתית בבצלאל. זוכת פרס אנרגיה 2017 (איטליה) לסיפורים קצרים בקטגוריית ישראל. כותבת את בלוג ביקורות הקולנוע והתרבות הפופולרית ״אישה הולכת לקולנוע״. טקסטים שלה פורסמו בין השאר ב"גרנטה" ו"הכיוון מזרח".

הוספת תגובה

הוספת תגובה