אין מקום אחר

במסורת הקלאסית, המדיום האמנותי נתפס כחומר שבעזרתו האמן מממש את רצונו להעביר למציאות את פרי דמיונו בדמות פסל או ציור. תפיסה זו היא חיצונית ליצירה, ומסמנת את החומר כגוף נפרד מהיצירה עצמה. צבעי שמן או טמפרה זוהו עם ציור, חימר או שיש עם פיסול, ופרטיטורה עם מוזיקה. כך היה עד הגעתו של מרסל דושאן, שבראשית המאה ה-20 הפריד תפיסתית ומעשית בין היצירה לחומר שממנו נוצרה. בעקבותיו המדיום נתפס ככלי מוליך פרשני פנימי לאמנות, יותר מאשר אמצעי חומרי חיצוני לה.

התערוכה ״מעברים״, שתפתח במוצ"ש ה-6.9 בבית הנסן בירושלים, בוחנת את אפשרות קיומו של עולם הפורץ את המדיום האמנותי, מותיר את החומר והפרשנות מאחור, וחודר אל תוך מהותו. התערוכה מתייחסת למדיום האמנותי כאל צינור הולכה, ומבקשת לחקור את מידת יכולתה של אמנות לתת ביטוי למהות שהיא עצמה מעבירה באמצעות המדיום.

נקודת המוצא ל״מעברים״ היא חללי ה״לא-מקום״(״Non-places״), מונח שהגה מארק אוג׳ה (Marc Augé). אוג׳ה מתאר חללי מעבר ריקים מכל תוכן וזהות, שבני האדם המציאו במאה הקודמת. שדות תעופה, קניונים ואוטוסטרדות מתפקדים כחללי ״לא-מקום״, כדי להשיג מטרה ספציפית: לשדה התעופה נכנסים על מנת לטוס, בקניון משוטטים על מנת לקנות, באוטוסטרדה נעים מנקודה א׳ ל-ב׳. בבסיס מחשבתו, אוג׳ה מבחין בין חללים לבין מקומות.

״מקום״ הוא מרחב הטעון בהיסטוריה, בזהות, במובן האנתרופולוגי של המילה. ״חלל״ הוא חופשי מכל זהות והיסטוריה, ומפעיל באופן עצמאי ולצרכיו את כל אותם ״מקומות״ המרכיבים אותו

״מקום״ הוא מרחב הטעון בהיסטוריה, בזהות, במובן האנתרופולוגי של המילה. ״חלל״, לעומת זאת, הוא חופשי מכל זהות והיסטוריה, ומפעיל באופן עצמאי ולצרכיו את כל אותם ״מקומות״ המרכיבים אותו. באופן דומה, המדיום האמנותי פועל כחלל נטול היסטוריה ואינו משתייך לזהות זו או אחרת. החשיבה על המדיום כחלל מעבר כרוכה בפריצתו, בבדיקת קיומו מעבר לסדק דמיוני המתקיים בו. העבודות ב״מעברים״ שואלות האם למדיום ככלי מעבר יש מטרה ספציפית ופונקציונליות הדומה לזו של חללי ה-״לא מקום״ של אוג׳ה וכיצד ניתן להגדיר את המהות העוברת במדיום עצמו.

העיסוק בחללי מעבר טומן בחובו הנחות יסוד של תפיסות חלל, שמקורן בכתביהם של ז׳ורז׳ פרק ומרטין היידגר. פרק כותב: ״אנחנו משתמשים בעיניים שלנו כדי לראות, המבט שלנו עובר על פני המרחב ונותן לנו אשליה של תבליטיות ושל מרחק. בדרך זו אנחנו בונים את המרחב: למעלה, למטה, שמאל וימין, מלפנים ומאחור, קרוב ורחוק. כאשר אין מה שיעצור את המבט שלנו, המבט שלנו נישא רחוק מאוד. אבל אם לא נתקל בכלום, הוא לא רואה כלום: הוא לא רואה אלא את מה שהוא פוגש. המרחב זה מה שעוצר את המבט״.

הגדרתו של חלל המעבר חבויה במשמעות המקורית של המילה חלל: זמן שנוצר בין שני מקומות. הגדרה זו מתחברת לתפיסת החלל האקזיסטנציאלית של היידגר: הגשר קיים רק כאשר מגדירים את נקודת המוצא והיעד שלו. נוצר חלל מעבר קיומי, התלוי במחשבה האנושית בלבד. חללי המעבר בתערוכה הם כאלה המציבים נקודת ציון בחלל: צבע שונה, אור או גופו של הצופה עצמו.

העבודות אינן מוצגות בתערוכה אלא מתקיימות בה. הצופים אינם צופים אלא חוקרים של העולם שמעבר למדיום. כדי לחוות את התערוכה נדרשת יותר מאשר מחשבה רציונלית. מתבקשת תפיסה המזכירה את חוויית הקריאה מספרו של רולאן בארת ״מחשבות על הצילום״, כזו החודרת אל עולמות חושניים ונובעת מתוך המדיום עצמו. ״הפונקטום״ של בארת מקיים מבט עז דו-כיווני בין הצופה לנצפה. התערוכה חותרת אל מעבר ל״פונקטום״, נכנסת לאותו סדק ״בארתיאני״ ומתבוננת במהות העוברת דרכו. כך למשל אביב לבנת בוחן מבעד עבודתו את האפשרות לפריצת המדיום, החומר. הוא בוחן את עבודת התכת הברונזה, תהליך עם מסורת עתיקה ומטען של משמעויות, אל תוך סאונד, וידאו וטקסט.

התערוכה מתקיימת ב״בית הנסן״ – ״בית החולים למצורעים״ לשעבר – מבנה מרשים בלב ירושלים, ספוג בזיכרונות רבים המטעינים את קיומו. מדובר ב״מקום״ במובן האנתרופולוגי של המילה, ההפך מחלל נטול זהות הנדרש לתערוכה מחקרית שכזו. מיצב האור של רן סלוין מאפשר המסה תפיסתית של ההיסטוריה מקירותיו של בית הנסן על ידי הדגשה חדשה של המתאר האדריכלי, באמצעות תאורת LED. הווילון התלוי בכניסה למבנה הופך את בית הנסן כולו ליצירה ולחלל המתקיים בפני עצמו. עבודת הווידאו של סלוין ״נוף 2״, מכניסה את קהל המבקרים ל״עולם אפשרי״ מדומיין.

זהו עולם דמיוני, כזה שאינו מאפשר חיים אנושיים אלא רק מחשבה. עולם הנמצא בתנועה מתמדת. חללים אוטופיים נכנסים ויוצאים זה מזה, סובבים זה את זה. התנועה היא חופשית וללא כוח משיכה. באיזה עולם מדובר? האם זהו החלל החיצון או שמא סרט מדע בדיוני? כל החללים מורכבים מאורות עמומים, מהבהבים, ללא קו רציף. מסביב חושך מוחלט, חלל ריק. צליל בס חורק, הולך וגובר עם החדירה אל תוך האינסוף, אל תוך הסדק. עבודתו של סלוין פורצת את עולמנו, את החומר המרכיב את המדיום: הפיקסל הדיגיטלי. העבודה היא מעין ״קוביזם דיגיטלי״ של המאה ה-21. האם הצליח סלוין ליצור ז׳אנר ״על-דיגיטלי״? מדיום חדש? האם הצליח לפרוץ אל מעבר למדיום?

המדיום האמנותי פועל כחלל נטול היסטוריה ואינו משתייך לזהות זו או אחרת

העבודות בתערוכה מבקשות להתקיים בתוך ״עולם אפשרי״ שאותו אפשר לתאר כצינור הולכה מדיומלי, המנסה להמחיש את קיומם של מרכיביו. את המונח ״עולם אפשרי״ הגה במאה הקודמת דיוויד לואיס, שסבר כי עולמנו הוא רק אחד מתוך אינספור אפשרויות קיום. כל מחשבה, משפט או החלטה, הן תמיד אחת מתוך אינספור דרכים ליצור מציאות אפשרית. התערוכה מציעה אפשרות קיומית אחת, ובונה ״עולם אפשרי״ המנסה לדמות את המהות המתקיימת במדיום, ומעבר לו.

עלמה שניאור במיצבה ״חלל אפור״, הופכת אור לחומר בהצבת מנדלה (Mandala) העשויה חול בצבעי קרני האור. עבודת הווידאו שלה, ״המעבר האפור״, מעבירה את קרן האור מהפוזיטיב לנגטיב, כאשר בין שני המצבים נוצר אזור אפור, חלל ריק, אותו חלל מעבר תפיסתי הנמצא במדיום. אדם שר מאפשר לצופים, השטופים באור הצבעוני הבוהק מתוך עבודת הווידאו ״In the Gap״, להיות לרגע אחד חללי מעבר לתדרים השונים של הצבע. בכך הוא מעלה את הדיון על אודות האור כמקורו של החלל או להפך.

מישל פלטניק, במיצב הווידאו ״דיוקן עצמי כלוחם״, שואף לנטרל את המושג ״מדיום״. המיצב עובר כמה שינויים מדיומליים: מיצג המוקרן על גבי מיצב התלוי בחלל החשוך. פלטניק נראה מבצע מיצג לוחמני לקהל צופים שהם חלק מהווידאו המוקרן. הסאונד ברקע העבודה מתעכב על החלל שבין המילים, טקסט ללא רווח הנאמר בקצב א-חללי. אלעד שניידמן מאפס את הטקסט והופך אותו לתדר קולי, מחזיר אותו למהותו המקורית. באמצעות הקלטה חוזרת ונשנית של טקסטים המוקראים בחללים שונים, צליל ההד גובר על המילים ומחזיר אותן לתדר של עצמן, למהות המדיומלית שלהן.

אורלי הומל מתפרסת על בית הנסן ומעבריו, בסדרה של מיצבים הבוחנים קיומם של פתחי מעבר שונים. הומל מפתחת דיון על אודות פוטנציאל קיומו של חלל מעבר בעולם הפיזי. אוהד מטלון מקרין סדרה של צילומי סטילס, פוזיטיב ונגטיב של צילומים, תוצר של סינון קרן האור ותיעודה. בחירתו להקרין את הצילומים תופסת את הזמן בהווה מתמשך, כזה שמזכיר את ה- Duree של ברגסון.

תפיסת התערוכה אינה מאפשרת התקיימות של העבודות ב״מקום״ על פי אוג׳ה, אלא ב״חלל״, נטול זהות והיסטוריה. העבודות המוצגות בתערוכה מאתגרות את ״המקום״ באופנים שונים המתחברים לתפיסה אחת: עולמות שונים, אפשריים, המקרבים את המבקר לחוויה מחקרית יותר מאשר לצפייה פרספקטיבית, כאשר כיוון ההסתכלות הוא מהיצירה אל הצופה.