אני פורק את ספריית התקליטים שלי

Vinyls Lps Albums Store Music Records

אני פורק את ספריית התקליטים שלי

05-07-2018 | יובל יבנה |

(מחווה ל"אני פורק את ספרייתי" של ולטר בנימין)

*

התקליטים לא נמצאים בארגזים פתוחים, האוויר בחדר לא ממולא אבק נסורת והרצפה לא מכוסה בנייר אריזה. בסך הכול העברתי את את התקליטים לארון בחדר אחר לצורך שיפוץ ואני מחזיר אותם עכשיו למקומם. אני לא אספן ש"הווייתו הדיאלקטית נמתחת בין קטבי אי הסדר והסדר", בסך הכול חובב מוזיקה שמתקשה להיפרד מהתקליטים שלו.

אבל למה בעצם? הרי את כל הספריה הזאת, שתופסת רבע קיר בחדר קטן שכל מטר מרובע בו הוא יקר ערך, אני יכול להחזיק על מכשיר דיגיטלי שקטן מכף ידי. בשביל מה צריך את כל הפלסטיק הזה, העטיפה הצבעונית, הכיתוב על גב העטיפה? הרי אם העניין הוא המוזיקה עצמה, למה צריך את כל המעטפת הזאת של חומר?

אבל זה בדיוק העניין – שהתקליטים נותנים למוזיקה ייצוג בעולם החומר, שהם נותנים לה דימוי ויזואלי. לעולם ועד, למשל, תהיה המוזיקה של התקליט Stand Up של ג'טרו טל כרוכה אצלי בתמונת העטיפה המציגה את חברי הלהקה בציור בטכניקה של חיתוך עץ. אפשר לטעון שהדימוי הויזואלי רק מפריע לנו לחוות את המוזיקה הטהורה, שהוא מחדיר את הקונקרטי אל תוך המופשט של המוזיקה. אבל, מצד שני, הדימוי והמוזיקה מהדהדים זה את זו אהדדי ויוצרים חוויה עשירה ורב ממדית יותר. האופי המיושן של ציור העטיפה של Stand Up, למשל, המעלה על הדעת ציורים בטכניקה של חיתוך עץ מאנגליה של לפני המאה העשרים, מהדהד את המוטיבים המוזיקליים בתקליט (חליליות, מנדולינה, ביצוע ל  Bourree של באך), שגם מכוונים אל אותה תקופה. או, למשל, צילומי חברי להקת פליטווד מק על עטיפת Rumors – אני זוכר עד היום את הרטט שהעבירו בי הצילומים האלה כשהבטתי בהם לראשונה כשהתקליט יצא ב 1977, כשהייתי בן 13. היתה בצילומים האלה איזו אירוטיות שלא יכולתי לתת לה אז שם אבל חשתי בה היטב והיא התדהדה גם במוזיקה, בשירי האהבה הנואשים של סטיבי ניקס.

עטיפת Living in the Past של ג'טרו טל

לתקליטים, בניגוד לקבצים הדיגיטליים, יש גם סיפור, סיפור דרך, הדרך בה הם הגיעו אלי. למשל, התקליט Gypsy של פליטווד מק שקניתי בפיטסברג ב 1989. או Living in the Past של ג'טרו טל שקניתי באמסטרדם ועד היום מלווה אותי תחושת החרטה על זה שלא קניתי גירסה אחרת של התקליט שכללה אלבום תמונות של הלהקה בגלל שהיא היתה יותר יקרה. אני עדיין זוכר את צבעה השחור של עטיפת התקליט שלא קניתי (עליה מודפס בזהב איור של דמותו של איאן אנדרסון עומד על רגל אחת ומנגן בחליל הצד) ואת העובי המבטיח נפלאות שלה ששם את הארטיפקט הזה על הגבול שבין תקליט לאלבום תמונות. את Stand Up של ג'טרו טל קניתי בחנות Z Music בירושלים שהלכתי אליה יחד עם חברי יובל ליבליך (הוא קנה את Hemispheres של Rush) ואני זוכר איך בדרך לשם, באוטובוס, שאלתי אותו מה הוא היה מעדיף – להיות הגיטריסט של Rush או להתקבל לסיירת מטכ"ל (עמדנו אז לפני גיוס). אני לא זוכר את התשובה שלו אבל אני זוכר שהוא התלבט. ועשרות התקליטים שקניתי ב"פיקאדילי" ברחוב שץ בירושלים – היתה להם איזו קומבינה שעד היום לא ברור איך היא בדיוק עבדה שאיפשרה להם למכור תקליטים תוצרת חוץ במחירים מוזלים. באיזה שלב זה עבד כל כך טוב שהם פתחו עוד חנות ליד שהיו בה רק תקליטים מוזלים תוצרת חוץ (לא במקרה יש לי עדיין חלומות חוזרים ונשנים בהם אני מסתובב בחנות תקליטים בירושלים ומחפש תקליטים במחירי מבצע).

הנה, העניין של "תוצרת חוץ" – לכאורה, המוזיקה הרי אותה מוזיקה אז מה זה משנה אם התקליט תוצרת חוץ או תוצרת ישראל? אבל זה כן היה משנה! התוצרת חוץ היה מהודר יותר, הרבה פעמים הוא בא עטוף בניילון מבריק, והיו בו בונוסים כמו חוברת עם המילים והיה בו משהו קרוב יותר אל הדבר עצמו, אל האולפנים, אל הנגנים, אל טכנאי הסאונד, אל אותה הוויית חיים רוטטת בניו יורק או בלונדון שהמוזיקה שעל גבי התקליט היא המיצוי המרוכז שלה.

והיו עליות לרגל לחנות "פאז" בשדרות מסריק בתל אביב, עוד חנות של תקליטים תוצרת חוץ שלפעמים היה צריך לנסוע אליה כדי למצוא תקליט שאי אפשר היה להשיג בירושלים. וכל הדרך חזרה באוטובוס, הציפיה הדרוכה לרגע בו תגיע אל מערכת הסטריאו שלך ותוכל לשמוע את המוזיקה, ציפיה שאתה מרגיש היטב בגוף ושאפשר להשוות אותה רק לציפיה לקראת מפגש עם מישהי שאתה יודע שתשכבו בו בפעם הראשונה. אבל הנסיעה הזאת חזרה גם איפשרה להתוודע אל הצד החומרי של התקליט, להפוך ולהפוך בו ולבלוע כל פרט בציור או בצילום העטיפה וכל פיסת מידע שנמצאת בו – תאריכי ההקלטות, שמו של טכנאי ההקלטות, שמה של נגנית הכינור בשיר הרביעי.

והיו המוכרים בחנויות התקליטים – היו את ארוכי השיער עם שרשראות וצמידים, גיטריסטים של רוק כבד שעבדו בחנויות התקליטים מתוך אמונה תמימה שהקירבה היום יומית לאליליהם תקרב אותם איכשהו אל החלום. והיו חובבי הרוק המתקדם, אלה הבקיאים בכל הגלגולים של הרכבי קינג קרמיזון ויֵס, מרכיבי משקפיים עגולים כמו הסטודנטים לאמנות שהקימו את הלהקות האהובות עליהם. המוכרים מהסוג הזה היו דומים למוכרים בחנויות הספרים שהגיעו לעבודתם בגלל האהבה לספרים וניחנו בבקיאות פנומנלית לגבי מושא אהבתם. והיו גם אלה שסתם עבדו בחנות התקליטים, שבעבור אותו כסף היו יכולים לעבוד בחנות כלי בית, שהיו מכוונים אותך אל המדף בו אפשר למצוא את התקליט האחרון של ג'נסיס באותה ענייניות אדישה בה הזבן בחנות הבגדים מכוון אותך אל מכנסי הג'ינס. וכל זה, החנות בה קנית אותם, המוכרים בחנות, התוצרת חוץ, כל זה היה דבק בתקליטים ומוסיף להם עוד איזה רובד, איזה משקל של יֶשנוּת בעולם, כי בניגוד לקבצים הדיגיטליים הטהורים התקליטים נגועים, נגועים בזמן ומקום, מצטלבים עם פנים ושמות.

נפילתו של התקליט יצרה מקור חדש של תקליטים לספריה שלי – הרחוב. היתה תקופה שכמעט מדי שבוע היה אפשר להיתקל בערימות תקליטים על המדרכות. כל כך ירדה קרנו של התקליט שאנשים אפילו לא טרחו, כאשר נפטרו מאוסף התקליטים שלהם, לנסות למכור אותם. וכך הגיעו אלי תקליטים שנגועים ברחוב, נגועים בבעלים קודמים שאתה מנסה לנחש את טעמם המוזיקלי בהתאם לתכולת הערימה שהשאירו על המדרכה. איזה ידיים משמשו בהם? ובאיזה נסיבות הם נרכשו? האם גם בהם אחז נער נרגש בחרדת קודש אחרי מסע עליית רגל ל"פאז"? ואולי הם היגרו לארץ יחד עם עולה חדש מארה"ב שלא רצה לוותר על אוסף הדילן והניל יאנג שלו? ובאיזה נסיבות הם הושמעו? איך הם הרכיבו את פס הקול של חיי היום יום של בעליהם הקודם? איזה תקליט הוא השמיע כשהוא קם בבוקר? ואיזה ליווה את הכנת ארוחת הערב עם כוס יין אדום על השיש במטבח? הפט מאתיני בהוצאת ECM או אולי סטילי דן עם Black Jack do it again? כשאתה שומע מוזיקה ממכשיר דיגיטלי לא נשארות שום טביעות אצבעות בסביבה הביתית שלך, אבל כשאתה שומע תקליט – הנה, מתוך היסח הדעת השארת את העטיפה שלו על שולחן המטבח בזמן שהכנת קפה, או שדף המילים נשאר על הספה כשישבת שם ולא זכרת פתאום מה בדיוק ג'וני מיטשל שרה בבית השני של "אמיליה".

כן, המילים הן בהישג יד גם באופציה הדיגיטלית, במרחק חיפוש ב GOOGLE, אבל כמו המוזיקה גם המילים באופציה הזאת נשארות טהורות, מרצדות אליך מתוך הסייבר ספייס, לא יוצאות אל העולם כמו המילים שעל דף המילים של התקליט, שלעיתים קרובות הן מתכסות בכתמים, קפה ששפכת בתנועותיך הגולמיות, או יין, או שמן כי החלפת תקליט תוך כדי בישול.

אני לא "אספן אמיתי" עבורו "רכישתו של ספר ישן היא לידתו מחדש של זה" (כמו שכותב בנימין). אני חובב מוזיקה עבורו האזנה לתקליט ישן היא דרישת שלום ממי שהייתי כשהתקליט הגיע אלי לראשונה, היא רטט והדהוד של שכבות הזמן והסיפור שעוטפים את התקליט, היא ערבוב של האמנות אל תוך החיים, עירבוב של המופשט והקונקרטי, של הדימוי הויזואלי והצליל, של הנאות הרוח והנאות הגוף.

כל כך הרבה השתנה בזמן שעבר מאז שוולטר בנימין פירק את הספריה שלו – דומה שיש מגמה ברורה של ניתוק בין האמנות ובין החומר כמדיום שהיא תלויה בו. לא מן הנמנע שבעתיד הלא כל כך רחוק האמנות לא תצטרך תיווך של חומר – צלילים, דימויים ומילים יועברו ישירות אל המוח שלנו. לא מן הנמנע שבעתיד הלא רחוק אנשים לא יפרקו יותר את הספריות שלהם, לא צריך לפרק ספריה וירטואלית.

תקליטי ויניל. תמונה מתוך Max pixel

בינתיים אני מחזיק את העטיפה של Stand Up בידיים, לעטיפה יש עדיין את המגע המלא והחלק הזה של תוצרת חוץ, הראשים הגדולים מדי של חברי הלהקה בציור הזהוב-שחור מעלים על הדעת גמדים עם זיק-תעלול בעיניים שהגיחו מיער אנגלי מכושף. חריט העור שתלוי מחגורתו של איאן אנדרסון שייך למאה השש עשרה אבל השעון שעל פרק ידו והמשקפיים האופנתיים שעל עיניו של הבסיסט הם לגמרי המאה העשרים. והרי איאן אנדרסון שר בדיוק את זה בשיר שפותח את התקליט: "It was a new day yesterday, but it’s an old day now". בעטיפה האחורית רואים את ארבעת חברי הלהקה מגבם, הולכים זה לצד זה ודוחפים מה שנראה כמו קיר עשוי פרחים זהובים-שחורים. אני נזכר במלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין שמביט אחורה בעיניים קרועות מאימה על גל האסונות והסבל שמהווה את ההיסטוריה האנושית ומנסה לחשוב איך בנימין היה מפרש את תמונת העטיפה האחורית של Stand Up. הרי אין פרחים זהובים ואין פרחים שחורים בעולם (אני נזכר בספר "אין פרחים שחורים" של ט. כרמי) ואם כך, הקיר של הפרחים הזהובים-שחורים הוא אולי הדימוי שהאמנות יוצרת ושהאמן צריך להרחיק מעליו במהלך דיאלקטי תוך כדי שהוא יוצר אותו כדי להישאר קרוב למציאות. אז אולי זה לב העניין – שהתקליטים משאירים אותנו קרובים למציאות. ואולי לב העניין הוא שנוסטלגיה פשוט עושה לנו טוב, כמו שאיאן אנדרסון שר בשיר אחר בתקליט הזה, We used to know – “But for your own sake remember times we used to know”.

יובל יבנה... סופר ומוזיקאי ירושלמי

הוספת תגובה

הוספת תגובה