אסתטיזציה של מקוואות וחוויית משתמשת

מביך, מטריד וחשוף עבורי לדבר על נושא אינטימי זה. ובכל זאת, הצורך שלי לומר משהו בעניין גובר על רגשותיי ועל כוח ההרגל. ליתר דיוק, זה נושא שהחל לצבור תאוצה לאחרונה והפך לדיון פופולרי בשיח המתקיים בפורומים נשיים פמיניסטיים במחוזותיי. ה״מקווה״ נתפס בקרב חבריי שאינם דוסים כאובייקט ארכאי שאין לו פשר או תכלית. מצוות הטבילה במקווה, שאותה נדרשת אשה יהודייה לקיים כהליך חודשי קבוע, מתיימרת להיות חוויה מעצימה, חובתה של אשה נשואה המבקשת אחר שמירת היסוד המהותני שבמסורת קיום המצוות שרב בה הנסתר על הגלוי. מתח רב נוצר בין חוסר היכולת לסבר את האוזן בטעם הגיוני לקיומה של מצוות הטבילה במקווה לבין הצורך והחובה ההלכתית שבשמירה על המסורת, המצריכה לעתים מסירות גדולה לשם קיומה.

מקוואות צנועים, ישנים ומהוהים ששרתו בעבר צורך פונקציונלי גרידא, מוחלפים במונומנטים ארכיטקטוניים מפוארים ומעוצבים לעילא, המאופיינים בריבוי סגנונות עיצוב

ומה היא אותה מסירות? זו מפורטת באוזניה של כל כלה יעודה מפי אמה או מדריכת הכלות שלה – סיפורים ודימויים מעוררי השראה על טובלות קדמוניות שחירפו נפשן על מנת לקיים מצוות טבילה בתנאי קור קשים ושלג בהרים רחוקים או באמצעים דלים כמו בור וצינור בשנות ה-50, ועוד כהנה וכהנה. לא כך הדבר כיום. מקוואות צנועים, ישנים ומהוהים ששרתו בעבר צורך פונקציונלי גרידא, מוחלפים במונומנטים ארכיטקטוניים מפוארים ומעוצבים לעילא, המאופיינים בריבוי סגנונות עיצוב: וינטאג׳ ומודרניסטי הם מקצת מהמבחר הקיים בהיצע המקוואות המשתדרג. אף זכור לי השוט המפורסם שבו נראית שרלוט (״סקס והעיר הגדולה״) עולה ממימי המקווה הנוצצים של האפר איסט סייד, וכך מסייעת בהפיכת הטקס והיכלו לתופעה טרנדית ולמושא חיקוי בקהילות רבות בארץ ובעולם.

אני מתרשמת משפע הכתבות, המגזינים והתחרויות האדריכליות העוסקים בתהליך של הבניית קונספט חדש לאתרי מקוואות, במגמה להופכם לנאים ולמודרניים לקהל משתמשותיהם. חלק מהצעות אדריכליות אלו הפכו למקוואות פעילים שבחלקם אף ניתנים שירותים נוספים – דוגמת מספרה או חבילת ספא מפנקת – המוצעים לנשים המבקרות במקווה בסמוך למועד טבילתן.

האסתטיזציה של המקווה והפיכתו למקום נעים ומזמין לכאורה משמשת להפיכת חוויית הטבילה לחיובית ולמעצימה, אך גם כניסיון לשווקו למגזרים המצויים מחוץ למיינסטרים הדתי. כך טורחת הרבנות על בנייה ותכנון של מקוואות מודרניים בסמוך לשכונות חילוניות, לעתים אפילו על חשבון שיפוצם של מקוואות ישנים בשכונות מסורתיות. אך האם הפיכתו של המקווה לאתר מפואר היא זו שמאפשרת את החוויה העילאית של הטבילה? את החוויה הרוחנית היהודית? האם היא קורצת לציבור נשים שמעוניינות בחוויה ללא כל הקשר דתי או ממסדי? לטעמי, התשובה שלילית. יש משהו עמוק הרבה יותר שתובע התבוננות מחודשת ורעננה על החוויה הנשית במרחב טהור זה.

כאנטיתזה להידור הפיזי של מבנה המקווה המתעצב לאחרונה, התרחשו מעת לעת באמנות הישראלית גילויים ביקורתיים הדנים בטקס הטבילה ובמהלך הפעולות הנובעות ממנו. אמנות זו נוצרת מנקודת מבט נשית-יהודית, המבטאת מורת רוח קשה נוכח ההתחייבויות הנדרשות מהאישה על פי סייגי ההלכה. בשנת 1976 הציגה יוכבד ויינפלד טקס טיהור מעין זה לעיני קהל במיצג שערורייתי שבו הדגימה את הצרכים ההלכתיים על פי דיני ״שולחן ערוך״ כאקט משפיל, מנדה, טמא ובזוי המתקשר לרעיונות של מוות ואבל, ומבטא את מותה הסמלי של האישה. עם זאת, מנקודת המבט היהודית, מייצג ״מקור המים החיים״ של המקווה את החיות ואת מעמקי הנפש. כשם שהנפש נולדת מרחמה של האשה, כך מבטא רעיון הטבילה את התחדשותה של החיות הנשית.

דוגמה נוספת לביטוי אמנותי מתריס היא תערוכה שנוצרה ביוזמתה של הקולנוענית נורית יעקבס־ינון בשם מעשה באישה וחלוק, שהתקיימה אשתקד בבית האמנים בתל אביב. יעקבס־ינון, המתייחסת למציאות הקיימת בחלק משמעותי מבתי הדין המגיירים בימינו, יצרה עבודת וידאו שעסקה בחוויית הטבילה מנקודת מבטה של אישה המצויה בעיצומו של תהליך הגיור. בשעה שהאישה טובלת במקווה, גורלה נתון בידי שלושה דיינים המתבוננים בה בשעת מעשה. זו אמנם נתונה בחלוק בשעת הטבילה, אך חוסר האיזון הסימטרי בין שלושה גברים (דיינים) הצופים באישה אחת בודדה בשעת טבילתה, באופן משפיל בעבורה והמעורר קונוטציה שלילית, כמוהו אולי כ״אונס״ קבוצתי. על רקע זה עולה השאלה – מדוע מהימנותה של הבלנית, כאישה שנוכחותה נתפסת כ״כשרה״ ואפשרית בטבילה רגילה של כל אישה יהודייה, נעדרת סמכות הלכתית במקרה הגיור?

אך גם באקט הטבילה החודשי שאישה יהודייה נדרשת לו על פי המסורת היהודית, על אף היותו פרטי ואינטימי, נשנית התביעה מצד הגורמים ההלכתיים להיות נוכחים. אחד המונחים המוכרים בשיח העיצובי הוא ״חוויית משתמש הקצה״, או ״משתמשת״, אם אכשיר ביטוי זה לעניינינו. אמנם טרח הממסד הרבני להקים מקוואות מעוצבים לתפארת, אך חוויית ה״משתמשת״ פגומה בעיניי ומסיטה מעליה כל טוהר ועוצמה, עת נדרשת אישה להתייצב עירומה מול עיניה הסורקות של הבלנית במקווה.

ומהו תפקידה של הבלנית על פי המקורות ההלכתיים? תפקידה אחד הוא – שתשים לב שכל גופה של האשה ושערה ייכנסו לתוך המים ״בבת אחת״, וזאת על פי הלכה המצוינת בשולחן ערוך (שהוא מן המקורות ההלכתיים החשובים אשר על פיהם נפסקת ההלכה בדורות האחרונים. מקורה של הלכה זו בהלכה עתיקה יותר מספר ויקרא). וכך נאמר שם: (סימן קצ״ח סעיף א) ״צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר חוצץ…״. עם זאת, יש לשים לב כי לא מצוין החיוב ההלכתי לקיום נוכחותה של הבלנית, שהרי נכתב כך: ״צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי״ב שנה ויום א׳, בשעה שהיא טובלת שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים ואם אין לה מי שתעמוד על גבה או שהוא בלילה תכרוך שערה על ראשה בחוטי שער שאינם חוצצים או בחוטי צמר….״. מכאן אנו למדות כי במצב של חשכה, כשהבלנית אינה מצויה או כשממילא אינה רואה דבר, תוכל האישה לאסוף את שערה באופן שיפתור את בעיית הכנסתו למים. אם כך, האין זה מן הראוי ליישם פתרון פשוט זה מלכתחילה ולוותר על נוכחותה של הבלנית?

אמנם טרח הממסד הרבני להקים מקוואות מעוצבים לתפארת, אך חוויית ה״משתמשת״ פגומה בעיניי ומסיטה מעליה כל טוהר ועוצמה, עת נדרשת אישה להתייצב עירומה מול עיניה הסורקות של הבלנית במקווה

ועוד מוסיף השולחן ערוך: ״נידה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר, הרי זו מותרת לבעלה״. פסוק זה מלמדנו על נסיבות שבהן נופלת האישה למים בטעות, מקרה שאינו מאפשר כנראה נוכחות של אישה נוספת המאשרת את טבילתה. גם טבילה זו מוכרזת במקורותינו כ״כשרה״. למדנו, לפיכך, כי גם טבילה ללא בלנית עשויה להיות כשרה.

בהמשך לציטוטים הלכתיים אלה, יש להוסיף כי האחריות לטבילתה של האישה מוטלת עליה בלבד ואכן, המקורות ההלכתיים עצמם סומכים על אמינותה ועל עדותה בדבר שלבי קיום מצוות הטהרה [למן הרגע שבו היא מכריזה על עצמה כנידה, בתהליך הטהרה עצמו, וכלה בטבילה ובהכרזה על עצמה כטהורה, המקור לכך מופיע ב״שולחן ערוך״ (קצט, א): ״… וכן צריכה האשה לעיין בעצמה ובבשרה ובודקת כל גופה…״]. לאור דברים אלה, ניתן ללמוד כי תפקידה היחידי של הבלנית הוא לוודא שגופה של האישה ושערה נכנסים אל המים בבת אחת, וגם לכך האישה יכולה לדאוג בעצמה לאחר שלמדה את ההלכות המתאימות.

אם ניתן לחסוך את החוויה שבה בודקת הבלנית את גוף האישה ותרה אחר שערות חוצצות בין מי המקווה לגופה, כפי שנהוג עדיין בקהילות מסוימות, נדרש בירור בדבר נחיצותה של הבלנית בתוך המרחב הפרטי של הטובלת או ה״משתמשת״. מדוע דווקא כאן עצמיותה של האישה מופקעת ממנה? מדוע אישה הבקיאה בהלכות נידה נדרשת לעמוד מול שאלות מביכות הבודקות את אמינותה מדי חודש בחודשו – על מה שעשתה בביתה ועל ספירת הימים (מתי הסתיים המחזור? מתי עשתה ״הפסק טהרה״? האם ביצעה את הבדיקות? וכך הלאה). אני תוהה על מעמד דומה שעשוי להתעורר, לדוגמה, בעת כניסתי לבית קפה – הניצב שם אדם ושואל האם מותר לי כבר לאכול חלבי? האם ספרתי שש, שלוש או שעה, ועל פי איזה מנהג אני נוהגת?

כאישה יהודייה אני מעוניינת ומאמינה בהמשכה ובקיומה של המסורת היהודית הנידונה, אך מבקשת להטמיע בה כמה שינויים בעלי משמעות רבה, הן מתוך רצון להלימה עם נורמות בסיסיות הקוראות לכבוד האדם וחירותו והן משום שזכות זו מעוגנת במקורותיי היהודיים על פי הנאמר לעיל. אני מבקשת לעצמי את מלוא המנדט והסמכות הנוגעים לפרטיותי הפיזית והרוחנית. כן – בתוך המבנה הציבורי הממומן בידי הרבנות הראשית לישראל, וכן – רצוי שיהא אסתטי ומעוצב לעילא. אני מבקשת שתהיה הלימה בין האסתטיזציה שלו ובין חווייתי כמשתמשת. חוויה רוחנית עוצמתית המשוחררת מכל ניסיון להחתים אותי בחותמת כשרות ממסדית.

תודה מיוחדת לנחמה ברש על סיוע באיתור המקורות.

——————————

צילום ראשי מתוך מייצג הווידיאו-ארט ״מעשה באשה וחלוק: טבילת נשים מתגיירות״, בימוי והפקה: נורית יעקבס-ינון ״סרטי אלומה״, צלם: רוני כצנלסון, עורכת: איילת עופרים, מקליט: דרור מנצורה, מעצבת פסקול ומיקס: רותם דרור אולפני ״סינמטיפ״, מעצבת גרפית: דורית טלפז, מעצב צבע: סטיב סבן, כתיבת מדרש: רבקה לוביץ, שחקנית: דנה ספיר.
שאר הצילומים במאמר מתוך הסדרה: ״מעשה באשה וחלוק: טבילת נשים מתגיירות״, צילום, בימוי והפקה: נורית יעקבס ינון ״סרטי אלומה״.
מייצג הווידיאו-ארט ״מעשה באשה וחלוק״ זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריית תעודה חופשית בתחרות פורום היוצרים הדוקומנטריים 2014, הוצג לראשונה בתערוכה בבית האמנים ע״ש זריצקי ת״א 2013, יוזמת התערוכה: נורית יעקבס ינון ״סרטי אלומה״, אוצרת: רז סמירה, מציגים נוספים בתערוכה: הילה קרבלניקוב-פז ושמעון פינטו.