ארץ יצורי הפלא

עירי עיר בטון ואבק, וחדרי קופסת בטון מצופה טיח מתפורר, עד לשד הבטון החשוף. הבניינים הגבוהים שומרים עלי. במבט עילי ציפוי הבטון הזה נפרש כקרום, הבניינים הגבוהים מסיטים את הרוח, הכבישים והמדרכות כמו נהרות של תחבורה ושל הולכי רגל, שיוצאים מן הבניינים ונכנסים אליהם. הבניינים הולמים כמפלט מהבלגן הבלתי פוסק. לפעמים הולמים מדי.

לא לעד אוכל להגן על עצמי בעצמי, באמצעות הקניין שלי. ישנו עולם אחר ולא מתחשב מעבר לסדקים. משהו לא צפוי

לפעמים אני מרגישה מחנק. הרגשה שהבית הוא תא, שהבניין מבצר וקרום הבטון מעין חומה ביני לבין מה שבחוץ. ה״לבד״ שלי הוא מודעות שברירית שמתעוררת אל עצמה, לא כשאני חושבת על טרדות היום, אלא היכן שהמחשבות נפסקות. במקרים אלו מתעורר מפלט חדרי, כוכי הבטוני המתפורר. ככל שהוא מתעורר ניכר שלא יחזיק לעד. לא לעד אוכל להגן על עצמי בעצמי, באמצעות הקניין שלי. ישנו עולם אחר ולא מתחשב מעבר לסדקים. משהו לא צפוי.

אני כותבת מתוך עניין גובר במערכת יחסים מסוימת ומורכבת, בעלת פנים רבות, שבין האדם לחיות. הן נמצאות בסביבה; מחוץ לבית, ממש קרוב בחוץ, מופיעות במקרה לא צפוי בדרך, ואלו שנמצאות הכי קרוב – חיות בית שהן כל הזמן בפנים – גם הן לפעמים מביאות את הלא ידוע פנימה.

 ***

בצאתי מהבניין מקבלות את פני חשופיות. חלזונות ללא בית, ריריים, שרצים. אני תמיד נמנעת מלדרוך עליהן, כי לפעמים עצם המחשבה של להיות כל כך קרובה מגעילה אותי. אני לא בדיוק יודעת למה, אבל המרקם שלהן הוא לא בדיוק… מופרד. הנגיעה בהן היא… מידבקת. אבל אני גם מרגישה חמלה עמוקה כלפיהן.

במשך שבועיים היו שתי חשופיות, זו ליד זו על אותה מדרגה. הייתי יוצאת בבוקר וחוזרת בערב, והן היו שם. הן לא נשארו שם כל הזמן – העקבות השרוכיות של ריר הסוליה שלהן נראה טרי בכל פעם ותיאר מסלול שונה מדי יום. העקבות הראו שדרכיהן נפרדו, אך הנה הן שוב כמעט באותו מצב, מדי בוקר וערב, על אותה מדרגה. אני לא יודעת מדוע נהגו כך, יכולתי לחשוב על סיפורים רומנטיים אלו ואחרים. הן התמידו, נשארו נאמנות למקומן וזו לזו. דאגתי. ידעתי שלא ישרדו חשופות על מדרגה בפתח הדלת. כל יום קיוויתי שאמצא אותן בשובי אבל ידעתי שלא כך יהיה. יום אחד ראיתי גוויית חשופית דשנה מרוחה על הצד. ידעתי לפי הגודל שזו אחת מהן. ומעבר לפינה נותרה, באותו מקום על המדרגה, החשופית האחרת. לבד.
אני חושבת עלי כעת מביטה בחשופית ומביטה בחוסר הזה שנפער – הקרע הענק הזה במופע המוות אל מול החיים, ואנו החיים אל מול המוות. ישנו מרחק ביטחון מסוים ביני ובין החשופיות. הן פרי דמיוני כמעט. הן שם, או היו שם, אבל אני סיפרתי את סיפורן.

אני מתבוננת בחיות דרך מגזינים ואלבומים שאני מוצאת בבית. בספר בשם Baby Animals מוצגים צילומי חיות צעירות והוריהן. הצילומים הודפסו בצבעים עזים, בהדפסה ישנה. נדמה לי שהספר משנות ה-80. הוא כנראה היה נמצא איתי מזמן ונתקלתי בו שוב. הצילומים שבו אותי. אני לא בטוחה מה גרם לי לרצות לצייר אותם, אבל כשאני מתבוננת אני מרגישה שאני רוצה לקחת חלק בהם. כאילו השהות הארוכה מול הדימוי תקרב אותי אל הדבר שהוא מגלם. כאילו ישנו ערך שחבוי בו וניתן לאחוז בו.

אז אני מציירת בעלי חיים. לפעמים אני משקיעה יותר ולפעמים פחות. התוצאה לא כל כך מניעה אותי. אני מתעניינת בטקסטורה המתקבלת בצילום – העור המעובד של החיה על הנייר. אני מציירת את עורה של החיה הנפרש – פעולה שניתן לעשות בחיים האמיתיים רק אחרי ניתוקו מהחיה. אבל במקרה זה ישנו מבט, זוג עיניים שמסתכלות עלי או לאי-שם. מבט החיה שאינו נס מפני כאשר עינינו נפגשות.

התצלום מאפשר לי רגע קפוא ומציצני בחיה.

בדרכי לעבודה ראיתי עטלף מוטל מת, קפוץ לצדה של חומת חצר, על אספלט המדרכה. חשבתי שייאסף או ייאכל במהרה, אך להפתעתי הוא נשאר שם לפחות שבוע. עורו היה יבש ומתוח. גופו, שלא היה גדול מאגרוף, היה מקובץ לכדור אפור כהה, והיה קשה בתחילה להבחין בין אבריו. כנפיו מחבקות את גופו כך שכמעט לא נראו שייכות ליצור חי אלא לדבר דומם לחלוטין כמו אבן. ראשו נסתר מעט וחוטמו מוארך. פיו היה פתוח מעט ושיניו הקטנות מבצבצות בסתמיות של חוסר אונים. לא היה לי ברור אם עיניו היו עצומות או לא. הטקסטורה שלו וצבעו האפור-שחור התמזגו כמעט לחלוטין עם האסלפט של מדרכת העיר. כך שכב שם ועוברים ושבים כלל לא ראו אותו, ולא התפעלו או נרתעו. רק שני כלבים קטנים שהלכו עם אישה התעכבו ושיחקו עם גופתו.

לא הצלחתי להבחין אם עיניו היו עצומות או לא. חשבתי על רגע המוות ההוליוודי, זה שאחריו איש קרוב למת מעביר את ידיו על עיניו וסוגר אותן. היה לי חשוב לזהות אם עיניו היו עצומות או פקוחות. הוא היה קרוב כל כך וזר כל כך, בזרות המרתיעה של המוות. כיצור חמקמק ומסתורי, התגלה העטלף בפני כדבר דומם, ריקני, חסר. כזה שכבר אינו מעיד על החיים. כמו מצבה שתיעלם בין המדרכה לכביש.

 ***

כן, אני חשה בדידות מסוימת בעיר; כאילו העיר הסואנת והמנותבת כמבנה-על מתוכנן מראש, כלל לא יכולה להכיל חיים: הבניינים, המדרכה והכבישים מעשה אדם טהור. הישיבה ברחוב היא תמיד תמוהה, לא ממש מתאימה. מרחב מבוזבז של מרצפות אספלט צבעוניות. ושם הן בתוך המקום המבוזבז – יונים מנקרות ומסתדרות, מלקטות גרגרים וחרקים, משמיעות קול המיה, עוסקות במחול חיזור. הן שם מתנהלות כקהילה, כאילו המקום היה שלהן תמיד. הן חיות בעיר ובאופן מסוים אני חושבת שהעיר היא גם הן. הן שם איפה ששכחו לגרשן. מותאמות לעיר המתפתחת סביבן.

למרגלות התחנה המרכזית בסלמה יש קבצנית שמאכילה יונים. היא קבועה שם. יושבת על המדרכה ומפוררת להן פיתות. הפעולה המתמדת של פירור הלחם מתבצעת באותו הקצב של ליקוט הפירורים בפי היונים. רואים אותן ממרחק, שלולית של אפור שמתמזג לאט בנוף העיר. כל בוקר באותו מקום, המטבע נוחת בכוס, הלחם מתפורר מהיד והמקור אוכל את הלחם. המעגל של היונים סביב האישה גדל, והיא כמעט שוחה עד צווארה במשק כנפיהן. אני חושבת על איך תקבץ נדבות כשהיא לגמרי נעלמת בתוכן. היא נהפכת לאחת מהן; חלק מהעיר שעלולים לחלוף על פניו.

לחיות יש נטייה כזאת להראות לי משהו בנוגע לחיי היומיום, משהו שנשכח ממני כל הזמן ולפעמים עולה לפני השטח. משהו שמפר את הניתוק הזה בין הפנים לחוץ.

הוגו היה גר איתי. הוגו הוא החתול של שותפתי. הוא לא שלי.

הוגו החתול נהג לשבת לידי מיד אחרי שהיה קופץ לי על המחשב. הייתי מזיזה אותו והוא בחר להתיישב לידי, במעין חוסר ברירה או מפני שהייתי קרובה למחשב. אני תוהה אם הוא היה יושב לידי או פשוט יושב. למעשה הוא לא יוצא מהבית. התא שלי הוא לפעמים הרבה יותר של הוגו מאשר שלי. הוגו אוהב לקפוץ לי על הגב. אני לא אוהבת את זה. אבל אני יודעת לזהות מתי הוא עומד לעשות זאת. אני גרה איתו כל כך קרוב. אני מכירה את הוגו ואת מנהגיו כל כך טוב שאני יודעת לקרוא סימנים ששפת הגוף שלו ״משדרת״ לי. אבל אני לא בטוחה שאני באמת מבינה אותו. אני יודעת לצפות את ההתנהגות שלו, אבל האם יש לנו באמת שפה משותפת?

יש ביני ובין הוגו דברים משותפים רבים. למשל, גם אני וגם הוגו שייכים למחלקת היונקים: אני והוגו, כמו כל היונקים בעלי השלייה, חולקים אב קדמון אבולוציוני משותף, המתייחד משאר היונקים באופן לידתו. אני והוגו נולדנו באותה צורה, עם זאת ברור שאני והוגו מאוד שונים.

דרידה מתאר אירוע שבו חתולו הביט בו בעירומו: ״…האם אנו יכולים לומר שהחיה מסתכלת עלינו? איזו חיה? האחר… כאשר אני, נתפס בעירום, בשקט, על ידי מבטה של החיה, למשל עיניו של חתול, אני בצרה, כן… להתגבר על המבוכה.״ חתולו של דרידה מעורר בו מבוכה מפני שאינו מסיט את מבטו. דרידה חושד, כמוני, שהחתול עוקב אחריו. החתול של דרידה, בראש ובראשונה, משמש לו חברה.

מבטי הנישא אל הוגו משחרר אותי מבדידותי – בדידותו של האדם החושב את עצמו בעצמו

בין שהוגו לצדי ובין שהוא סתם לידי, הוא מארח לי חברה. בהיותו שם הוא מעיד על העולם שמחוץ לי. מבטי הנישא אל הוגו משחרר אותי מבדידותי – בדידותו של האדם החושב את עצמו בעצמו.אני יודעת שהוא מתייחס אלי, אבל אני לא בטוחה מה הם גבולות ההתייחסות הזאת. האם ניתן להרחיבם או אולי לפרוץ אותם?

 ***

רציתי להתחיל לדבר על הטמגוצ'י. איכשהו זה נראה לי מתאים: לדאוג לחיית מחמד אלקטרונית בעזרת קצות האצבעות, ובפרט האגודלים, שהם שלב חשוב באבולוציית האדם – מה שמקנה לנו את האפשרות להשתמש בכלים. האגודל הוא זה שמבדיל אותנו, בין השאר, מחתולים. הדיגיטציה של הטמגוצ'י היא כמו מיפוי החיים באמצעות מעגלים חשמליים. לידה, חיים ומוות משורטטים היטב בתרשים זרימה, שנראה לי דומה לאופן שבו העיר כמבנה-על מתיימרת למדל ולמפות את חיי היומיום.

אני והוגו חולקים בית גידול משותף, יחד עם החשופיות והיונים והעטלף, וכולנו ביחד חיות בתוך העיר, האפורה לפעמים. אני כותבת על כך שאני חיה, והן אולי כותבות בדרכן שלהן אותי בעולם. ואולי כשאני מתבוננת בחיות אני רואה אותי כחלק מהמארג, ממשהו שהוא גדול ממני.

אני מקווה שלעולם לא יפסיקו להיות חיות בעולם. יצורים חיים שכפי שדרידה מציין – חיו לפני שהאדם נתן להם שמות.

———————————-

כל האיורים במאמר הם פרי עטה של הכותבת