בגוף ראשון

האם החיים באמת יפים יותר כשאת שוקלת חמישה קילו פחות?

980
26-08-2014 | מיכל גוברמן |

״יעברו עוד עשרות שנים״, כתבה וירג׳יניה וולף, ״עד שנשים יוכלו לספר את האמת על גופן״. אני מרגישה שרק בשנים האחרונות הצלחתי לנפץ את הבדידות שהעיסוק בגוף כופה עלי כאישה, ולדבר, לכעוס, לצעוק, לבכות, לקרוא להבין ולבסוף לכתוב.

נדמה שמאז שהחלטתי לכתוב מסה על מה שבין יופי, דימוי גוף ומשקל, היקום החליט לשתף פעולה. אני נקלעת כמעט על בסיס יומי לסיטואציות שבהן מדברים על משקל, ועל חוסר שביעות רצון ממנו. אני במעלית במלון, עם שתי עובדות שהרגע יצאו מארוחת הבוקר והאחת מספרת לשנייה: ״ראית שהוא לקח לי פרוסת לחם מהצלחת? למה הוא עשה את זה? האם זה כי הוא מרגיש איתי נוח או כי הוא רומז לי שאני מתחילה להתמלא?״ מיליוני בחורות ברחבי העולם יושבות ומנתחות כל מילה שזרקו להן, שיכולה להעיד שהן חלילה שמנות.

יש משהו בטקסיות של העלייה על המשקל תוך כדי הורדת כמה שיותר פריטי לבוש ותכשיטים שעושה לי רע. כאילו זה מבחן ואני נכשלת

האם אני שמנה? לפעמים אני חושבת שכן ולפעמים לא, לפעמים אני חושבת שאני רק מלאה. אני שונאת את המילה ״שמנה״. היא מעוררת בי סלידה. אין בה שום סלחנות, היא מאשימה, ובאמת שהייתי רוצה להיות בסדר עם המשקל שלי. כרגע אני שוקלת 78 קילוגרם. לרוב אני לא שוקלת את עצמי, יש משהו בטקסיות של העלייה על המשקל תוך כדי הורדת כמה שיותר פריטי לבוש ותכשיטים שעושה לי רע. כאילו זה מבחן ואני נכשלת. אם אני כנה עם עצמי, אני חושבת שאמרו לי שאני יפה בערך אותו מספר פעמים כמו שאמרו לי שאני שמנה, אז למה אני מאמצת באהבה-שנאה את תווית השמנה ומפקפקת בתווית היפה?

בספר מיתוס היופי נעמי וולף מצביעה על הקשר בין משקל לאשמה: ״לשיטתו של מיתוס היופי גופן של הנשים אינו שייך להן אלא לחברה, רזון ורעב אינם קשורים לתחום האסתטיקה הפרטית, אלא לוויתור מרצון שנועד לרצות את דרישות הקהילה. הקיבעון התרבותי בכל מה שנוגע לרזון של נשים איננו קשור באובססיה ליופי נשי, אלא באובססיה לציות נשי״. לטענתה של וולף, התפתח מיתוס היופי כתגובה לפמיניזם ולגבולות שהפמיניזם ניפץ, גרם להגדרה מחדש של הגוף הנשי כ״שמן מדי״, וכך הביא ל״גל של שנאה עצמית [בקרב] נשים בעולם המערבי״, ויצר פסיכולוגיה חדשה שנועדה לבלום את הישגי הנשים. מיתוס היופי הוא ההרגשה שהחיים יהיו יותר טובים אם אשקול חמישה עד שבעה קילוגרם פחות, וההוכחה לכך שהרצון לשקול שבעה קילוגרם פחות הוא פוליטי טמונה בכך שהתגובה לאכילת יתר היא אשמה. שומן של נשים הפך לדיון מוסרי שמתנהל במושגים של ״טוב״ ו״רע״ מכיוון שהשומן האישי שלנו הפך לסוגיה פוליטית. וולף שמה את האצבע על העובדה ש״לו הקיבעון התרבותי בכל מה שנוגע לשומן או לרזון של נשים היה קשור במין, הוא היה נפתר בין האישה לאהובה. ולו היה קשור בבריאות זה היה עניין של האישה עם עצמה״.

מיתוס היופי הוא ההרגשה שהחיים יהיו יותר טובים אם אשקול חמישה עד שבעה קילוגרם פחות, וההוכחה לכך שהרצון לשקול שבעה קילוגרם פחות הוא פוליטי טמונה בכך שהתגובה לאכילת יתר היא אשמה

העובדה היא שכרגע המשקל שלנו שייך לחברה. אנחנו מקבלות טיפים להרזיה בכל מקום – בעבודה, בעיתוני נשים, במשפחה – והגיל שבו לגיטימי להיות מושא לעצות אלה הולך ויורד. לראיה, ספר שיצא לפני שלוש שנים בשם ״אמא ונטע עושות דיאטה״ מאת לאה גרינפלד. גיבורת הספר, נטע, היא ילדת גן שמנמונת שמשתתפת בחוג בלט. כואב לי עליה, על הדמות הפיקטיבית אבל גם על מיליוני הילדות הקטנות האמיתיות כשאני חושבת על עצמי בחוג בלט בגיל הזה, בבגד גוף בלתי סלחני וכן, בכבדות מסוימת וחוסר גמישות. אמא של נטע מתחילה דיאטה והשתיים מרזות באמצעות אכילה נכונה וספורט. התגמול של נטע מתבטא בכך שהיא נבחרת להיות הסולנית בהופעת הסיום של הבלט והתגמול של אמא של נטע הוא בגדים חדשים.

רעות גולדשמידט, דיאטנית קלינית, כתבה בדה-מארקר: ״תארו לכם ילדה ששומעת את הסיפור כל לילה לפני השינה, זו כמו מנטרה שאומרת לה, ׳את לא בסדר׳״. הסיפור כמשקף את החברה מצביע על כמה בעיות מטרידות: ראשית, שהגיל שבו מצופה מילדה להיות אישה הולך ויורד, שנית, שטקס החניכה של להיות אישה כולל להתבאס מהמשקל ולנסות להרזות, ושלישית, שבכל יום ובכל אמצעי אומרים לנו שאנחנו לא בסדר, ואנחנו מפנימות.

IMG_6776 copy

קבלה עצמית דורשת הרבה עבודה. ראו לדוגמה את הפרסומת של חברת Dove, שבה מתבקשות כמה נשים לתאר את עצמן לצייר קלסתרונים משטרתי. יותר מאוחר הן מתבקשות לתאר אישה שפגשו באותו היום והן מכירות באופן שטחי. כל ציור שהאישה מתארת בו את עצמה הוא יותר שיפוטי ופחות אסתטי מאיך שהיא נראית באמת וגם מהאופן שבו תיארה אותה אישה אחרת. יש יותר מדי שנאה עצמית ופחות מדי קבלה ואהבה עצמית. יותר קל לנו לפרגן ולתמוך בנשים אחרות וביופי שלהן מאשר בעצמנו. המסר אולי נשמע בנאלי אבל יש יופי בהבנה שלא מדובר בתופעה אישית אלא קולקטיבית, שמצויה בתהליך שהנשים עוברות. מה שבאמת מרגש ואני מעריכה שימיס גם כמה ציניקניות, הוא התגובה של הנשים עצמן לדיוקנאות. אני רואה את הפרסומת ובוכה איתן ומבטיחה לעצמי להיות נחמדה יותר לעצמי.

הורדתי במשקל 20 קילו. לראשונה בחיי לא סבלתי מקניית בגדים. עטפתי את עצמי בדברים יפים ונהייתי יפה בעצמי. החיים היו שונים ולא שונים בו-זמנית. אני הייתי אותו הדבר אבל אנשים התייחסו אלי שונה

יש לי חוסר בחמלה עצמית. ככה זה כשמבלים כמה שנים טובות בתיעוב עצמי. בתיכון היתה לי קבוצה קטנה של חברות והייתי שקועה מאוד בלימודים. הייתי מאוד טובה בספרות. הרגשתי בלתי נראית ואינסטרומנטלית בשנים אלה. ההרגשה הכי חזקה שלי היתה שמדברים איתי כשצריכים ממני משהו, בעיקר להעתיק שיעורי בית. אולי יותר מכל דבר אחר, התחושה הזו של חוסר נראות מסמלת עבורי את תקופת גיל העשרה שלי. כשהשתחררתי מהצבא גרתי אצל ההורים שלי והיה להם הליכון. התחלתי לעשות ספורט שעה, שעה וחצי בכל יום, ויום אחד לפתע הורדתי במשקל 20 קילו. לראשונה בחיי לא סבלתי מקניית בגדים. הכול התאים, הייתי רק צריכה להחליט מה אני אוהבת. התחלתי להתעניין באופנה, עטפתי את עצמי בדברים יפים ונהייתי יפה בעצמי. החיים היו שונים ולא שונים בו-זמנית. אני הייתי אותו הדבר אבל אנשים התייחסו אלי שונה. התקבלתי לעבודה בתור מארחת במסעדה והייתי כל כך גאה בעצמי כי זו עבודה לבחורות יפות. באחד הערבים במסעדה פגשתי שני בחורים מהכיתה שלי בתיכון.״תראו אותך!״ אמר אחד מהם. חייכתי, נבוכה. שמחתי שיצא לי להשוויץ בעצמי, כאילו הגוף שלי הוא דבר שהצגתי לראווה בפניהם, לאישורם, והם אישרו. האישור הסופי היה בצורה של סקס. באותה תקופה חוויתי את הגוף שלי כקליפה, משהו שמכיל נשמה אבל לא באמת מחובר אליה.

תהליך החיבור בין הגוף לנפש היה כואב. הוא דרש ממני להתמודד עם מה שעשיתי לעצמי ומה שנעשה לי ולהמשיך הלאה. הסיפור שלי הוא כזה: הייתי ילדה שמנמנה שהציקו לה בלימודים. החוויה גרמה לי להרגיש יותר בודדה ממה שהייתי באמת. אבל הייתי חכמה, וקראתי המון. הייתי בכמה חוגים של אמנות. כשאני חושבת על זה תמיד יצרתי. לא תכננתי להרזות אבל כשהתחלתי לעשות ספורט התחלתי לאהוב יותר את הגוף שלי וזה גרם לי להתמיד. הרשיתי לעצמי לאהוב אותי. התחלתי לאהוב קניות, להגדיר מחדש מי אני דרך הלבוש. הבעיה היא שמשקל שונה לא מרפא את הצלקות הקיימות. הסתובבתי בעולם וחיפשתי אישור חיצוני כשהאישור שבאמת הייתי זקוקה לו היה שלי. אני עובדת על זה, אני עדיין בתהליך. בסופו של דבר, הדרך היחידה להילחם במיתוס היופי היא לאמץ דרך התבוננות חדשה, מבט חדש.

תמיד יהיה לי דיאלוג פנימי עם הילדה שהייתי, כמו שכיום יש לי דיאלוג פנימי מודע עם נורמות חברתיות ועם הבחירה של מה אני מקבלת ומה אני דוחה. יש הערות הנוגעות לגוף שלי שייזרקו לעברי וישמשו טריגר לכאב שנדמה לרגע שאי אפשר להכיל אותו, אבל בימים שבהם אני מרגישה נוח עם עצמי, אני מסוגלת לפטור אותן כטרחנות של אנשים בורים. הן יגרמו לי לגחך, לרחם על האדם שחי בעולם כל כך צר ולהמשיך בדרכי.

 

מיכל גוברמן... בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית, סטודנטית לתואר השני במסלול הכתיבה הביקורתית בתכנית למדיניות ותיאוריה של האומנויות בבצלאל, בלוגרית אופנה.

הוספת תגובה

הוספת תגובה