במאמר מוסגר

כשעלה הרעיון להקים את מגזין אליפסיס, מקור ההשראה היה ברור: מגזין מעמול, שהוקם ומופעל על ידי הסטודנטים במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר שבשדרות. מעמול הוא לא עוד מגזין מקוון. הייחוד שלו הוא בכך שהסטודנטים, בהנחיית הסופר עמיחי שלו, עורכים, כותבים ומפיקים אותו במהלך שנת הלימודים האחרונה שלהם. ביקשנו מעמיחי שיספר על הרעיון שמאחורי הקמת המגזין ועל תהליך העבודה עם הסטודנטים, ובדרך הוא גם סיפר מה לדעתו ההבדל בין כתיבה לפרינט ובין כתיבה לאונליין, ומה העצה הכי טובה שהוא יכול לתת למי שכותב.

יובל: הי עמיחי, מה שלומך?
עמיחי: לא רע, מה קורה?
יובל: לא רע בכלל גם כן. מתכוננים במרץ לקראת השקת המגזין. האמת, זה די מרגש להקים משהו מאפס.
עמיחי: כן, זה יישמע קיטשי, אבל זה באמת מרגש לעשות דברים כאלו.
יובל: לגמרי. תגיד, כמה זמן מעמול כבר קיים, וכמה שנים אתה בעסק?
עמיחי: מעמול קיים כמעט ארבע שנים, ואני בעסק שלוש שנים.
יובל: בוא תספר קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר.
עמיחי: אני סופר, עורך, מתרגם ומרצה. פרסמתי ארבעה ספרים (שמותיהם בגוגל), מלמד במכללה למנהל, מכללת ספיר, בית התנועה הקיבוצית, עורך סדרה בעם עובד, עורך מקור ומבקר ספרים ב-ynet, ואבא לשני ילדים.
יובל: שנגיד כבר עכשיו שאני עיצבתי את עטיפת ספרך הראשון?… ימי הפופ!
עמיחי: לגמרי.
יובל: אכן. ועכשיו מעמול: מה אפשר להגיד עליו בכמה מילים?
עמיחי: מעמול הוא בעצם סדנת עבודה און-ליינית: הסטודנטים מפיקים, כותבים ועורכים אותו בהנחייתי. המטרה שלו היא קודם כול לימודית, אבל יש כוח בזה שהוא פומבי. זו בעצם סימולציה כמעט מדויקת של העולם האמיתי והוא יכול להיות מעין תיק עבודות און-ליין עבור כל סטודנט.

יובל: איך אתם בוחרים את הנושאים? מה הקו המנחה?
עמיחי: הקו המנחה הוא שאיפה מתמדת לאיכות הכי גבוהה שאפשר, תוך ידיעה שזו מטרה לא בהכרח מושגת. מבחינת נושאים או אג׳נדה, הבנתי מהר מאוד שאין טעם לכפות או לנסות ליצור אג׳נדה מלאכותית. כל שנה הסטודנטים בוחרים לקחת את האתר לאן שהם בוחרים, כי זה אמור לנבוע מהם, מהנושאים שהם אוהבים ושיש להם מה לומר עליהם. לכן גם ההגדרה ״תרבות״ היא גנרית ורחבה והרבה דברים יכולים להיכנס תחתיה. יחד עם זאת, יש לי אג׳נדה בכל הקשור לכתיבה: אני מנסה תוך כדי תנועה לבחון את ההבדלים בין כתיבה אינטרנטית לכתיבה פרינטית. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות.
יובל: פתאום אני קולט שלא אמרנו סטודנטים באיזו מחלקה. מצטער על כל ההקדמות, אבל גם פה צריך להגיד משהו על המסגרת.
עמיחי: תרבות, יצירה והפקה – כך נקראת התוכנית.
יובל: זה מסביר ממה נובע העיסוק בתרבות. או במילים אחרות – תספר מה קורה במחלקה.
עמיחי: המחלקה מעניקה תואר ראשון במגוון רחב של תחומים וזירות הקשורים בתרבות, עם דגש על העולם המעשי, כמו למשל כתיבה ועריכה מסוגים שונים, יחסי ציבור, הפקה ומו״לות. זו קשת רחבה שחושפת את הסטודנטים לעולם הזה ולכוחות שמפעילים אותו.

יובל: יפה. נחזור למה שאמרת – על ההבדל בין כתיבה בפרינט לאונליין. כמי שנמצא בשתי הספירות, הייתי שמח לשמוע מה לדעתך ההבדל.
עמיחי: במשך שנים יצא לכתיבה האינטרנטית שם קצת לא טוב, כמין כתיבה שטחית, קצרה וכיו״ב, וזה שם לא מוצדק. אני חושב שהאינטרנט אולי יצר ישויות כתיבתיות שאיכותן בעייתית, אבל הוא גם יצר סוג של כתיבה יותר עניינית, מהירה, ממוקדת, כזו שמגיעה לעניין מהר מאוד, ומשתמשת במניפולציות כתיבתיות כדי להשאיר את הקורא/גולש.

חשוב להבין, זה לא אותו קורא שלוקח מגזין פרינט בסופשבוע וקורא בנחת כתבה של 3,000 מילה. זה קורא אחר, לא פחות אינטליגנטי, ובנוסף, באינטרנט אתה לא צריך יכולות כמו בפרינט, כמו תחקיר וידע וכיו״ב, ומנגד כדאי מאוד שתמיד, במיוחד אם אתה כותב ביקורות או פובליציסטיקה, שתכתוב את טענותייך בצורה ברורה וישירה. במובן מסוים, האינטרנט מקדם יותר כותבים שיכולים להיות בורים בהמון עניינים, אבל שיודעים להביע את עצמם בצורה הכי טובה בנושא שעליו הם בחרו לכתוב. זאת אומרת, יותר חשוב שתהיה לך דעה יחסית רעננה ומקורית, מאשר שתדע באמת לכתוב. זו דרך מסוימת להסתכל על הדברים.

יובל: ואיך הסטודנטים מתמודדים עם הכתיבה? כי זה לא עניין פשוט, כמו שאתה בטח יודע.‎
עמיחי: חלקם טוב יותר, חלקם פחות. כמנחה לכתיבה, עם ניסיון של עשר שנים, אני יכול לומר שלפעמים תהליכי למידה בכתיבה הם תהליכים איטיים: יש את שלב המודעות שהוא חשוב וחיוני, ואחר כך, וזו שאלה טובה מתי האחר כך הזה מגיע, לפעמים לעולם לא, יש את שלב היישום. יש כאלו שכותבים יותר וכאלו שכותבים פחות, וברור שככל שתכתוב יותר כך תכתוב טוב יותר, והגישה הזו מוכיחה את עצמה: אל תכתוב אלא אם כן יש לך משהו מעניין לומר על הנושא. זה גורם לסטודנטים להבין איפה הם עומדים ביחס לעולם, וגורם להם בעיקר לחשוב לעומק על דברים שהם חשבו עד כה בשטחיות.

יובל: אל תכתוב אלא אם כן יש לך משהו מעניין לומר על הנושא: זה ללא ספק משהו שאני מאמין בו. מה שמוביל אותי לשאלה הבאה – מה המוטיבציה של הסטודנטים להשתתף במגזין, מעבר לנקודות זכות שהם חייבים לאגור במהלך התואר? עד כמה אפשר להשפיע במסגרת אקדמית, והאם זה בכלל אחד הדברים שצריך לקחת בחשבון – רייטינג, סטטיסטיקות וכן הלאה?
עמיחי: אפשר להשפיע, והיו לפעמים כתבות ואייטמים שהיה להם אפקט חזק, במיוחד בנושאים מעוררי מחלוקת. המוטיבציה מלבד נקודות בתואר? זו התנסות חשובה בעבורם, וזה הייחוד של הקורס, הוא באמת מעניק להם הוויה של עולם אמיתי, הכוללת גם את הקשיים. תחשוב, כל סמסטר יש שני עורכים ראשיים שבעצם אמורים לנהל את הכול, בפיקוח שלי כמובן, והם בהחלט מתמודדים עם קשיים של דדליינים ובעיות של תמונות וכתבות שלא כתובות מספיק טוב, בנוסף כמובן להתמודדויות המקצועיות כמו כותרות וכותרות משנה וכיוצא בזה. זה גם נותן להם סוג של ניסיון מעשי, עד גבול מסוים, כמובן.
יובל: לגמרי. בשלוש השנים שאתה שם – איזה פרסומים אתה זוכר במיוחד, או ששמחת במיוחד שראו אצלכם אור?
עמיחי: אני זוכר טור של עמרי חורש על מזרחים, טור של תמר שטיין על אילת שהגיע עד לראש העיר אילת, אני זוכר ראיונות עם אנשים שסיפקו כותרות, וכמובן יסלחו לי כל הכתבים שלא הזכרתי את שמם. היו כתבות שלא נפלו באיכותן משום כתבה בעולם הממשי, למרות שמעמול זה גם העולם הממשי…
יובל: כמי שעוקב אחרי המגזין מההתחלה, אני מאוד מקווה שגם אנחנו נעמוד בסטנדרטים, אפרופו כתיבה באונליין. אני גם חושב שזה באמת כלי נהדר לגרום לסטודנטים להיות מעורבים בדברים מעבר לעבודות שהם צריכים לכתוב בתוך האקדמיה, לצאת קצת החוצה ולראות מה קורה בעולם, ולהגיד משהו.
עמיחי: נכון, והרבה מהם אכן אומרים משהו בעל משמעות, כל אחד מתוך עולמו ומצוקותיו ועצביו.

אני גם חושב שזה באמת כלי נהדר לגרום לסטודנטים להיות מעורבים בדברים מעבר לעבודות שהם צריכים לכתוב בתוך האקדמיה, לצאת קצת החוצה ולראות מה קורה בעולם, ולהגיד משהו

יובל: תגיד, אם אני אבקש כמה טיפים מהניסיון שלך איך לגרום לזה להצליח, מה תענה, מעבר ללכתוב רק אם יש מה להגיד?
עמיחי: זו שאלה טובה, כי אני בודק את עצמי כל שנה לראות מה עשיתי טוב ומה פחות ומסיק מסקנות להמשך. זה מאוד תלוי גם באיזה מצב של ידע מקצועי מגיעים הסטודנטים, לכן תמיד חשוב גם להחיל רכיב עיוני. זאת אומרת, אם מגלים שרבים לא יודעים לערוך – אין מנוס מללמד זאת עד כמה שאפשר, ובעיקר עבודה אישית עם כל אחד. יש דברים שטובים לפורום כיתתי, אבל כדי להפיק מסטודנט את המיטב, זה חייב להיות אישי: אני חייב להקדיש לו זמן, לבדוק מה מעניין אותו, על מה הוא יכול לכתוב, ולעזור לו לעשות זאת הכי טוב – וזו אולי גולת הכותרת של כל הפרויקט הזה – להפעיל איזה מערך חשיבתי הפעלתי עליהם שאחר כך יאמצו בעצמם.
לא תמיד זה קל, ולא עם כולם זה עובד היטב, אבל זה בדרך כלל מניב תוצאות, ולכן הייתי ממליץ לחלק את הסדנה שלך לשתיים, חלק כללי בתוספת רכיב עיוני, ואז מעבר בין כל אחד והקדשת זמן אחד על אחד – וזה משהו שכמובן לא קורה בעולם הממשי בדרך כלל…
יובל: מעניין, לא חשבתי על זה, אקח את זה לתשומת לבי לשנה הבאה… משהו נוסף שחשוב להגיד לפני שמסיימים?
עמיחי: שזה כיף, וזה אמור להיות כיף, גם לך וגם להם, ואם זה לא כיף – משהו כנראה לא עובד טוב, כי זה לא אקדמיה נוקשה, זה משהו קצת אחר. זו האיכות שלו, וזו האינדיקציה הכי טובה – שאתה בא בשמחה, ושאתה רואה שהם באים בשמחה, זו ההרגשה האידיאלית ללמד. אם אין אותה – זה סתם עוד יום עבודה אפור במשרד.
יובל: מסכים לגמרי. בינתיים זה הכי כיף!
עמיחי: שרק ימשיך ככה.