בתנועה מתמדת

סוס עצום ממדים קורס על רצפת המוזיאון, יצורי כלאיים תלויים בין שמיים לארץ, חפצים מעמידים פנים, אם נרצחת ושבה לחיים שוב ושוב. בתערוכה ״דָּרַך כוכב״ במוזיאון הרצליה מבנים מתפרקים, גבולות מיטשטשים.

התערוכה מציגה את עבודותיהם של 37 אמנים צעירים, בוגרי בתי-ספר לאמנויות מהשנים האחרונות, ומבקשת להצביע עליהם כמי שעשויים להיות גורמים משמעותיים בעולם האמנות הישראלי בעתיד. מה מעסיק יוצרים בראשית דרכם? האם אפשר למצוא ביניהם מכנה משותף? איזו תמונה נפרשת ממקבץ העבודות של הצעירים האלו, שכוכבם עשוי לזרוח בשמי האמנות הישראלית? רבות מהעבודות, שנעשו במדיומים שונים – ציור, פיסול, מייצג, וידאו וסאונד – עוסקות בזניחת תפיסות קבועות של זמן ושל מרחב עבור מבנה קטוע ושבור, בפירוק של מונומנטים ובניסיון לבדוק את החומרים שמהם הם עשויים. הזיכרון, המקור, נקודת המבט האחת והמשמעות היחידה משתבשים ומאבדים מיציבותם.

מתוך העבודות צפות ועולות השאלות כיצד הופכת האמנות את הרגע החי למונומנט, והאם בכוחו של המונומנט לגשר על הפער בין הזיכרון הפרטי לזיכרון הקולקטיבי. כשהזיכרון משכתב את העבר ללא הרף, האם ניתן ללכוד רגע מקורי, של החוויה עצמה, כפי שהיתה באמת? האם אובדנו של המקור עשוי לשחרר את היוצר מגבולות הזהות הקבועה, ואת היצירה משליטתו הבלעדית של היוצר? ולבסוף, מה מקומו של הצופה ביצירת האמנות במערך הדינאמי הזה, המשתנה תדיר?

עבודתו של איתמר ענבר, ״זיכרון דברים״, מביאה לידי ביטוי ממשי את המטפורה ״שברי זיכרונות״. בתוך חלל מרובע תלויים שברי זכוכית שקופה מחוטים בלתי נראים, ועליהם רשומים דימויים קטועים בטוש שחור: ילד בעגלת סופרמרקט קטנה למידותיו, אישה עירומה, קלסתר פנים – פיקטוגרפיה של הזיכרון. שברי הזכוכית מטילים צללים מתנועעים על הקירות והרצפה, שכבות של דימויים משתנים. העלילה המוצגת בתיאטרון של הזיכרון שסועה ומתעתעת, נעה כל העת, חידתית ומאוימת תמיד בהתרסקות אל הכיליון והשכחה.

זוודיתו יוסף מבקשת גם היא ללכוד במיצג ״מונומנטים״ את זיכרונות ילדותה מאתיופיה. המונומנט – אנדרטה המשמשת להנצחה של אדם או של אירוע – מסייע בהטמעת אירועים או דמויות מהעבר בזיכרון הקולקטיבי, ומאופיין בדרך כלל בוויזואליה מונומנטאלית ״גדולה מהחיים״. בניגוד לכך, בעבודה של יוסף המונומנטים קטנים, אינטימיים כמעט: גושי פחם, דגימות שנאספו במסע משם לכאן בזמן או במרחב, לכודים בצנצנות המוצבות בסדר מופתי. כך נוצר דימוי של מעבדה שבה נעשה ניסיון שיטתי לפענח את חומרי הזיכרון, לחשוף באמצעות המונומנט את החוויה החיה שהוא מנציח.

כאשר אובייקטים פחותי ערך עשויים, בתחבולה של הזיכרון, להיטען במשמעות אישית יקרת-ערך, האם חשיבותו של המקור עדיין שרירה וקיימת?

שאלת הקשר בין הזיכרון ומקורו עולה בעבודתה של רותי דה פריס ״Since You Until Me״: מדפים תלויים, עמוסים אובייקטים דמויי מזכרות של חנויות לתיירים, חפצים של מה בכך עשויים ביד ברישול מכוון – גלויות, כריות זעירות רקומות, עציצים מיניאטוריים. האובייקטים מחופשים, חיקויים נלעגים: צלחת חד-פעמית מפלסטיק מדמה צלחת חרס מצוירת, פסלוני חיות מנייר אלומיניום מעמידים פני מתכת יקרה. האמנות לוקחת חלק מרכזי בהפיכת הרגע החי של ההווה למוצג חמקמק בארכיון של הזיכרון שאמינותו מוטלת בספק. כאשר אובייקטים פחותי ערך עשויים, בתחבולה של הזיכרון, להיטען במשמעות אישית יקרת-ערך, האם חשיבותו של המקור עדיין שרירה וקיימת?

כמו המקור, יצירת האמנות עצמה מאבדת מיציבותה ונפרמת. ההוגה הצרפתי רולאן בארת הבדיל בין ״היצירה״ לבין ״הטקסט״. בעוד היצירה היא ישות מובחנת, דמוית אורגניזם, בעלת ראש, זנב וגוף, הטקסט הוא מארג ללא התחלה וסוף, ללא מקור אותנטי וללא בעלים. הבחנתו של בארת מעלה במחשבה את הסיפור המיתולוגי שמספר אובידיוס על אֲרַכְנָה, שהתפארה כי כישרון האריגה שלה עולה על זה של האלה אתנה, וזו זִמְנה אותה לתחרות. בשל כישרונה המופלא זכתה ארכנה, אך אתנה בזעמה הפכה אותה לעכבישה שנגזר עליה לטוות את חוטיה לנצח. כמו ארכנה יוצרת להלי פרילינג, במיצב ״ללא כותרת״, מתווה של חוטים שקופים, רשת עכביש גדולת ממדים, הפרושה בחצרו הפנימית של המוזיאון. כמו בסיפור המיתולוגי, נדמה כי טוויית העבודה היא גם אריגת הזיכרון, הנרטיב הסיפורי ויצירת האמנות – ״הטקסט״ של בארת, הנארג ונפרם כל העת.

מעשה הטווייה מהדהד גם בעבודה ״Out of Place״ של מג׳ד עמורי. עמורי פורמת את כיסויי הראש של הנשים המוסלמיות, המאפיינים-לכאורה זהות מגדרית, דתית ואתנית אותנטית, ותולה אותם על הקיר, פרושים כרשתות של חוטים צבעוניים. ארכנה המיתולוגית, שהעזה לחצות את הגבול שבין האדם לאלים, נענשה, או אולי התברכה, בחציית הגבול שבין האישה לעכבישה-האמנית. כיסויי הראש הפרומים של עמורי, ההופכים עם פרימתם לעכבישי חוטים המשוטטים על קירות המוזיאון, משחררים אותה מהגבולות שמציבה הזהות הקבועה אל המשחק החופשי של האמנות.

מיצב הקול של יונתן גולדמן ״מגדל אור״ – מגדל עץ שממנו בוקע רחש גלי הים, המשודר מחופה של הרצליה בזמן אמת – מפר אף הוא את אחדותה של היצירה: אוושת הגלים החודרת אל חללו הפנימי של המוזיאון יוצרת חוויה של בו-זמניות, המערערת על אחדות הזמן והמקום. המתבונן-המאזין נמצא בה-בעת כאן ושם, בחוץ ובפנים. נדמה כי העבודה מבקשת לגשר על הפער התמידי בין העולם ובין האמנות, שנדונה להיות שיקופם של החיים ותו לא. הגבול נחצה – החוץ זולג אל תוככי היצירה, החיים פולשים אל תוך האמנות ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

ה״אחר״ חודר אל תוך היצירה גם בעבודתה של עדי דהן ״Elsewhere Gallery״ – מסך וידיאו המהווה מעין גלריה בתוך גלריה, שבה מוצגות עבודות וידיאו של אמנים אחרים. הכנסת האורחים של דהן מערערת על התפיסה כי היוצר הוא אבי היצירה, הבורא את עולמה הפנימי ומושל בה, מייסד את חוקיה ומעניק לה משמעות. דהן מוותרת על מעמדה כאדונית היצירה ומזמינה את האחר לקחת בה חלק. עבודת האמנות שהיא מציגה כבר אינה משתייכת לאמן הבלעדי, ובהתאם לרוח התקופה היא תוצר של אמנות שיתופית.

לבסוף, מתערער מעמדו של הצופה, כמי שמורגל לשלוט במצב העניינים מנקודת תצפית מסוימת אחת ויחידה. עבודת הווידיאו של ציון אברהם חזן, ״צפייה באיש רוקד״, מציגה רקדן מחולל לבדו כשעיניו עצומות, מנותק מהקהל שסביבו, המצלם אותו באמצעות מכשירים סלולריים. צילומים אלו משמשים את חזן ליצירת נקודות מבט שונות ומשתנות שמהן נראה הרקדן, המוקרנות בעת ובעונה אחת על המסך באמצעות כמה מקרני וידאו. עם קריסת נקודת ההתבוננות של הצופה, משתבשת תפיסת העולם במונחים של חלוקה והבדלה בין קרוב ורחוק, למעלה ולמטה, מרכזי ושולי.

על אף הבדלים משמעותיים בשפה האסתטית של העבודות ושימוש בכלים מגוונים – החל בחמרים מתכלים ומצויים וכלה באמצעים טכנולוגיים חדישים – ניתן לאתר תמה משותפת בתערוכה ״דרך כוכב״: האמנות שיוצרים הצעירים הללו כבר אינה מבכה את אובדן המקור או מבקשת לספר את ״שהיה באמת״, היא אינה קוראת למהפכה או שואפת לדבר בגדולות. המונומנטלי, הקולקטיבי, הציבורי נפרט לפרוטות, נדחק מפני הפרטי, האישי והיחסי. המוחלט נזנח עבור החוויה ההפכפכה של השינוי המתמיד. ״מות המחבר״, שעליו הכריז רולאן בארת בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ממשיך להדהד בתערוכה, כפי שהוא מהדהד ברשתות החברתיות ובאמנות השיתופית של זמננו. המערך המסורתי ולפיו עומדת האוטוריטה של האמן היוצר אל מול האוטוריטה של הצופה, ויצירת האמנות עומדת כבבואה אל מול החיים עצמם, הוא אחד המונומנטים שבפירוקם עוסקת התערוכה והאמנות העכשווית בכלל.

ומה על השלם? על המונומנטאלי? סוס עצום ממדים, עבודתו של ישעיהו רבינוביץ ״אותו לעזאזל״, כורע על רצפת הגלריה, נופל תחתיו ברגע קפוא של התמוטטות. רגליו הקדמיות מונחות על הקרקע בתנוחה של תבוסה, ראשו מוטל גדול ודומם, רגליו האחוריות מונפות אל על. טוֹטֵם הסוס רב-העוצמה מתגלה בקריסתו כגוף עשוי טלאי קרטון פשוט וזול, מותקן ברשלנות. עור הקרטון שלו נפרם וחושף את קונסטרוקציית העץ שבקרבו. הנצחי-לכאורה מתפרק לגורמים, מתפורר. המונומנט, הנחשף כאחיזת עיניים, עדיין מעורר כבוד והשתאות, אך נדמה כי מהרגע הזה – של הקריסה – אין חזרה.