דפני ליף מודל 2154

איור: אלי חרומוב

דפני ליף מודל 2154

שלוש שנים לפרוץ המהפכה החברתית של 2011, הסרט ״אליסיום״ מעיד שהמהפכה הבאה לא תצא מהוליווד

186
09-09-2014 | אביה כהן |

״שם חייהם של בני אדם נטולי דאגה. אין שם שלג, אין החורף רב, אין גשם לעולם, ואוקיינוס תמיד – שולח את משבי זפירוס, הרוח השורק, להשיב את נפשם של בני האדם״

כך מתאר הומרוס את שדות אליסיום, גן העדן של עולם המוות היווני, מקום השמור אך ורק למקורבי האלים ולמובחרים שבבני האדם, הנמצא אי שם במערב העולם שאחרי נהר אוקיינוס. והנה גם 3,000 שנים קדימה, נדמה שאותו המערב שבו שוכנת האוטופיה המדוברת, מוצא עצמו נאחז במיתוס הפנטסטי בכל הכוח, שמא חס וחלילה יתהפך העולם והמיתוס יהפוך למציאות.

חובבי הקולנוע והמדע-הבדיוני מכירים בוודאי את שמו של ניל בלומקאמפ – במאי צעיר מדרום-אפריקה, האחראי לסרט המצליח והמוערך יתר על המידה ״מחוז 9״. אפילו אני, שמצאתי כי ״מחוז 9״ הוא סרט המבוסס על רעיון חזק עם פוטנציאל רב, המתמסמס ונעלם כבר בתחילת המערכה השנייה לטובת אקשן רדוד ועלילה בנאלית, הצטרפתי לרבים אחרים שחיכו בשקיקה לצאת סרטו החדש אליסיום. אך מה נוכל לעשות – איננו בשדות אליסיום והחיים מלאים באכזבות. הראשונה שבהן היא שלא רק מחיינו נעדרים שדות הפלא, גם בסרט הם מופיעים לכמה רגעים חולפים, ומייד מפנים את מקומם לשטאנצים הרגילים של סרט פעולה מודרני.

״אליסיום״ בכיכובו של מאט דיימון מציג את סיפורו של בחור הגדל בעולם דיסטופי, שבו כדור הארץ – מרובה אוכלוסין, נטול אמצעים ונטול תקווה – שרוי במצב של אסון. עשירי העולם נטשו אותו זה מכבר, לטובת מושבת חלל אוטופית העונה לשם ״אליסיום״. במושבה נענים כל צרכיהם וחייהם מושלמים, אך חשוב מכל אלו, הם מצוידים במכונות פלא המרפאות את כל תחלואי הגוף בשניות בודדות. אבל אצל עשירים כמו אצל עשירים – חיים מושלמים או לא – גם שם תמצאו תככים ומאבקי כוח. ניסיון הפיכה חשאי של שרת ההגנה במושבה הבדיונית – המגולמת על ידי ג׳ודי פוסטר – פותח חלון הזדמנויות בעבור דיימון לפרוץ את מנגנון המחשוב של המושבה, למוטט את המערכת האי-שוויונית ולהנגיש את אמצעי הרפואה לכלל אזרחי העולם שכה זקוקים להם.

הצרה היא שממש כמו מחאת 2011, ״אליסיום״ מתברר מהר מאוד כתקוות שווא, מחאה פלקטית שעתידה להתנפץ באותה הזריזות שצצה, ותפקידה האמיתי דווקא בביסוס מעמדות השלטון ההיררכי הקיים

על פניו, נראה שבלומקאמפ מייצר סרט חתרני, מהפכני, בעל אג׳נדה סוציאליסטית ברורה וקול זעקה כנה על עוולות העולם שבו אנחנו חיים. מאט דיימון בתפקיד דפני ליף דגם 2154. הצרה היא שממש כמו מחאת 2011, ״אליסיום״ מתברר מהר מאוד כתקוות שווא, מחאה פלקטית שעתידה להתנפץ באותה הזריזות שצצה, ותפקידה האמיתי דווקא בביסוס מעמדות השלטון ההיררכי הקיים. כמו במחאת 2011, לא מדובר במחאה חברתית, אלא במוצר תרבותי (במקרה של סרט הוליוודי אין הדבר נתון במחלוקת), שבא לספק את מאוויינו לפתרונות קלים, דמויות משיח ומחוזות גן עדן, שכנראה עוד לא הרווחנו כחברה.

הדוגמה הראשונה מופיעה בליהוקו של דיימון, כוכב הוליוודי ג׳ינג׳י תכול עיניים, לתפקיד הדמות הראשית בסרט שבו שאר הדמויות הן היספניות. אהובת ילדותו לטינית (בפלאשבקים מהעבר, כשבפתיחת הסרט הם אפילו מדברים ספרדית), חבריו לטינים, שכניו לטינים ומפעיליו לטינים. כולם חוץ ממנו ומאזרחי המושבה ״אליסיום״ ממוצא ספרדי מובהק (ב״אליסיום״ דוברים צרפתית. קריצה נחמדה דווקא למונרכים האירופאים, שלרוב לא דיברו את שפת נתיניהם). מדוע, אם כן, אנחנו צריכים כוכב לבן? להפך, דווקא שחקן היספני, ואפילו כוכב הוליוודי סלבריטאי כדוגמת בניסיו דל-טורו, היה מייצג את שכבות העוני באופן כן יותר ומתריס כנגד ההגמוניה הלבנה, על מעמדה הכלכלי העליון והפריבילגיה שבאה עם הזכות להיוולד לגזע השולט במערכות הפיננסיות העולמיות.

מהפכות על המסך הן דבר נחמד כל עוד הן מכניסות כסף טוב בשבוע הפתיחה להפצת הסרט, אבל אף אחד מעשירי הוליווד לא רוצה לראות את עשוקי העולם מתעוררים חלילה ומתחילים לדרוש את שמגיע להם

מובן שגורם זה ממש הוא המונע ממפיקי הסרט ללהק דמות מיעוטים לתפקיד הראשי. מהפכות על המסך הן דבר נחמד כל עוד הן מכניסות כסף טוב בשבוע הפתיחה להפצת הסרט, אבל אף אחד מעשירי הוליווד לא רוצה לראות את עשוקי העולם מתעוררים חלילה ומתחילים לדרוש את שמגיע להם. יתרה מכך, אף אחד מאוכלוסיית הבורגנות הלבנה לא רוצה לראות זאת, אפילו לא על המסך. הרי גיבור לטיני/שחור/מזרח-תיכוני שקובל על המעמד של הלבנים ב״אליסיום״, היה מערער על עצם מעמדו של קהל היעד המרכזי של הסרט. קהל זה שייך ברובו לשכבה חברתית שאינה מעוניינת לקבל גיבור לא-לבן ואינה מורגלת בגיבור כדוגמתו אפילו בסרט פשוט. לפיכך, כיצד תוכל להתחבר לגיבור שכזה, כמהפכן הקובל על סדר העולם שממנו היא נהנית? האפשרות היחידה לדבר על מהפכות ואי-שוויון מעמדי ניתנת, אם כן, אך ורק דרך הפריזמה הבטוחה של משיח לבן, ש״נותן״ כביכול שוויון לכולם, אך בה בעת מזכיר לצופים הלבנים את עליונותם המוסרית, האינטלקטואלית ואפילו הפיזית, ומאשרר אותה.

מעבר לליהוקו של דיימון לתפקיד מתקיים רובד נוסף, הקשור להיות הדמות עצמה דמות משיחית: בעוד שבעבר יצאו מהוליווד סרטים שבהם נעשה שימוש מעניין וטוב בדמות המשיח – ״מטריקס״ של האחים וושובסקי הוא אחד המוצלחים שבהם – הרי שב״אליסיום״ השימוש בדמות המשיח חוטא למטרה המהפכנית. ב״מטריקס״ הקונטקסט פילוסופי, ולמרות שניאו, גיבור הסרט, מביא לשלמות את יכולתו התודעתית להתנתק מהמטריקס, האפשרות לשינוי העולם נתונה לכל אחד שיסכים לקחת את הגלולה האדומה מידו של מורפיוס. ב״אליסיום״ המצב הפוך – אנשי העולם תלויים במאט דיימון באופן מוחלט. דווקא בסרט המתרחש בקונטקסט סוציולגי מונצחת התפיסה כי אין באפשרות האדם הרגיל, בהוויה היומיומית, לשנות את המציאות. זו תוכל להשתפר רק בידיו של משיח אלוהי/ייחודי שיציל את אנשי העולם מגורל חזק מהם בקרב אפי – משיח דמיוני לעתיד דמיוני עוד יותר.

ellipsis22 (2)

השוואה מעניינת נוספת עם ״מטריקס״ נובעת מכך שבשני הסרטים מתאפיין המשיח ביכולות ״האקינג״: ב״מטריקס״ נפרץ מרקם המציאות, וב״אליסיום״ נפרצת מערכת המחשב שמגדירה את הדירוג המעמדי במושבה. אך שוב, המוטיב המשיחי כובל פריצה זו לחבלי הדמיון. פריצת המחשב נותרת בגדר יכולת-על, וישנה התעלמות מוחלטת מהמציאות המרה, שבה פעילים עבור חופש המידע – כדוגמת אהרון שוורץ, ג׳וליאן אסאנז׳, צ׳לסי מאנינג ואדוארד סנודן – הקריבו את חייהם עבור פעילותם הפוליטית, בעוד המידע שחשפו הצליח לייצר מעט שינוי בפועל. המציאות סביבנו מדגימה שאין האקר אחד שיכול להציל את העולם. שינוי אמיתי חייב לצמוח באופן אורגני בעל בסיס עשיר, שכל אדם לוקח בו חלק אקטיבי רחוק מאוד מהישיבה הפאסיבית באולם הקולנוע.

״אליסיום״ מתגלה דווקא ככבש בעור של זאב. תחת כניעתו למבנה ההוליוודי הוא מעקר מתוכו כל אפשרות של תוכן חתרני שאותו הוא מנסה לייצג למראית עין

כך יוצא ש״אליסיום״ מתגלה דווקא ככבש בעור של זאב. תחת כניעתו למבנה ההוליוודי הוא מעקר מתוכו כל אפשרות של תוכן חתרני שאותו הוא מנסה לייצג למראית עין. הקיר הרביעי נשמר כבריקדה חסונה המפרידה בין המציאות לחלום, בין השינוי לדמיון. אותה הבטחה שכבר מרקס קרא לה ״אופיום להמונים״ נשמרת גם בעולם העתידני של ימינו אנו ושל סרטי המדע-הבדיוני. הצופה והמבנה הקולנועי מעדיפים שניהם להישאר תקועים בביצת הפאסיביות הפוסט-מודרנית, במקום לאמץ את היתרונות והתובנות שהיא מאפשרת, כדי להתחיל לפעול למען שינוי אמיתי בעולם. העיקר שלא יידרשו להקריב דבר ממעמדם שלהם.

״בסופה של כל מהפכה מגיעה חבורה של מנוולים לקצור את כל הפירות״, שמעתי לפני כמה שבועות את וטרן הפנתרים השחורים ראובן אברג׳יל אומר בערב לזכרו של אלי חמו – יוצר קולנוע תיעודי שעקב אחרי הפנתרים במשך שנים רבות. נדמה שבמקרה של ״אליסיום״ המנוולים אפילו לא מחכים. ״אליסיום״ אינו רק שובר קופות נחמד ולא מזיק, הוא תסמונת תרבותית המעידה על מצב בעייתי. המהפכה הפכה למוצר עוד לפני שהתרחשה, והתקווה לעולם טוב יותר מגיעה רק בדיל של 49 ש״ח לשתי כוסות קולה וקצת פופקורן.

אביה כהן... בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, סטודנט לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל.

Comments are closed.