הבית של סבתא לאה | האדריכלות של הריחוק החברתי

 וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד. / קְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר

לאה גולדברג, מתוך "למחרת"

. . .

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הבית של סבתא לאה. לא ביקרתי בו הרבה זמן, אבל הדמיון מאפשר לי לבנות אותו במהירות  ברוחי –  על החדרים שבו, הריהוט, הריח והאופי. הדירה הזו של סבתא שבה ביליתי וביקרתי כל כך הרבה הפכה לתא מבודד, רחוק, בלתי מושג ואסור. אני מציירת מהזיכרון את תכנית הדירה שלה. מסדרון צר משתרך מימין לכניסה. הוא קושר בתוכו את חדר השירותים הקטן אל חדר העבודה, מוביל אל חדר האמבטיה המרווח ואל חדר הילדות עם הפסנתר ובובת הנחש על הדלת ומשם אל חדר השינה הגדול. המטבח ניצב מול הפנים כשנכנסים ויש בו מעבר גם אל הסלון הענק עם הספות המלבניות ועם אחת, שזלונג, גדולה. אני מנסה להיזכר במיקומם המדויק של החפצים ואחרי כל שיחת טלפון עם סבתא חוזרת לסקיצה הזו ומוסיפה עוד פרט אחד ומשנה אחר. תחושה מלנכולית מלווה את מבטי בתום השרטוט כשאני מגלה שלא ציירתי דלת כניסה לדירה. אומרים שמעשה אינטואיטיבי יכול לספר לנו הרבה על שמתרחש בפנים וככל הנראה כך קרה כשפניתי לצייר את מפת המסה שלי.

לא הספיקו לי השרטוטים והמפה שלי ונזכרתי בתרגיל המפורסם שאבא שלי נותן בכל שנה לסטודנטים שלו במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל – שרטטו תכנית של בית ילדותכם מהזיכרון. הם אלופים בזה, ההורים שלי, שניהם אדריכלים ומכורים לשרטוטי מבנים, דירות וחללים מהראש, מהזיכרון. כשביקשתי מהם שישרטטו בשבילי את בית סבתי קיבלתי בזריזות שתי תוצאות שונות. אבא שלי צייר את חדר המדרגות של הבניין המוביל לדירה, אמא שלי ציירה את המעלית. אבא שלי התעמק בדלתות ובאופן מפתחן בחדרים השונים ואמא שלי הדגישה את הסורגים בחלונות הגדולים ואף סימנה אותם בעיגול כאילה שהם החשובים מכל.

כל אחד חווה את הבידוד הזה של סבתא בצורה שונה. עלי הוא משפיע בעוצמה. מציף ומעלה זכרונות ומחשבות, תהיות ובקשות ובעיקר לא מעט שאלות לגבי החיים, לגבי בדידות, לגבי משפחה בחירות סדרי עדיפויות והחלטות.

ומה הם חיים שראוי לחיות?

. . .

בשנים האחרונות נבנתה בבניין שבו סבתא שלי גרה מעלית. ההורים שלי התעמתו עם כל הדיירים בבניין ופצחו במסע שכנועים על החשיבות של הניידות שלה גם בזקנתה, על היותה אישה פעילה שאמנם חיה לבד אבל מארחת, מתארחת וחיי היום יום שלה שווים משהו – ששווה את המעלית ואת הניידות שהיא מאפשרת. היא גרה בקומה האחרונה, ועכשיו כשאפשר לעלות במעלית הפצפונת נותר יתום כמעט חדר המדרגות הצהבהב עם התמונות העדינות והריח המסוים, שהוביל לדירה.  

"…שיש המדרגות מרגיע את רגלי העולים

כמו השיש שמרגיע את רגלי היורדים,

כמו השיש שמרגיע מתים בקבריהם.

וככל שהמדרגות עולות

הן משומשות פחות,

העליונות כמו חדשות

לנשמות שלא משאירות עקבות…"

יהודה עמיחי מתוך שניים נעלמו בבית

 המחשבה הארכיאולוגית ההיא, על חשיבות הניידות ועל המעלית ועל הסכסוך שכנים שגרר, מעלה בי גיחוך. אולי אם היו חוזים את הקורונה מראש ההורים היו חושבים אחרת, ואולי גם סבתא. מה היא צריכה מעלית, היא ממילא בבית. ספונה, כלואה במסווה של חופשיות. נצרכת במסווה של עצמאות. שמורה כמו בבקבוק פורמלין בדירת שלושה חדרים, לא נפגשת, לא חיה, לא נדבקת. "בריאה?"

. . .

אתמול סבתא שלי התחסנה. במציאות אחרת יכולתי לחשוב שהחיסון הזה, שמקשקשים עליו ברשת ובעיתון כבר חודשים, באמת יהווה סוף מסוים לתקופה מחורבנת. שנוכל להיפגש מבלי לערוך טקסים של פלוסים ומינוסים טלפוניים לפני, בלי לישון בלילה של אחרי עם סיוטים מבעיתים שבהם אני היא זו שהדביקה אותה וגרמה לסבל המשפחתי הנוראי ולמוות שאורב בכל פינה. למעשה אני יודעת או לפחות מבינה כרגע שמהקורונה היא אולי התחסנה, אבל לעצב ולבדידות ולתחושת הריקנות שבה היא חיה במשך שנים, זו שהתעצמה ותפחה לממדי ענק בחייה, אין חיסון. ואם היה, אולי אפילו בו לא הייתה בוחרת. כי העצב ממכר, וסבתא שלי אשה עצובה.

זו תקופה שבה כולם רוצים לשמור על הסבים והסבתות שלהם –  על הזקנים, אלו שב"קבוצת הסיכון". הדרך הממלכתית שנבחרת להגנה הזו נוחה במידת מה. הזדמנות חד פעמית להרחיק ולבודד את הזקנים בתחושה חדשה של שליחות, שמחליפה בשמחה את התחושה החמוצה והלא נעימה שבה בדרך כלל מנסים להרחיקם. הכלי הזה, של ההרחקה והבידוד שנועד כדי למזער את התפשטות המגפה, רק פוער את הלוע התהומית הגדולה שנפערה בין הדורות. מרחיק עוד יותר את המרוחקים, ומטשטש עקבות מצפוניות. יותר מהכל אני מרגישה שהקורונה דוחפת את ההתמודדות שלנו, הדור הצעיר, עם קרבה ומבט כן אל סוף החיים למגרה עמוקה עוד יותר וכופה על הדור המבוגר את הבדידות בתירוץ לעשיית טוב.

המשפחה שלי, שהפכה שלחנות כדי לאפשר לסבתא שלי את העצמאות והניידות עם המעלית,  שינתה קצת אסטרטגיה. וירוס קטן או מגפה גדולה עודדו את הריחוק, ועזרו לבודד אותה במטרה להבטיח שלא תידבק, שתהייה בריאה. המשפחה שלי משוכנעת שכדי לשמור על סבתא עלינו  להתרחק ממנה,  ואילו אני נוטה לחשוב שכדי לשמור עליה עליי להיות קרובה אליה, אולי יותר מאי פעם.

האם לא הגיע הזמן לדון בשאלה: מהם חיים שראוי לחיות אותם? האם חיים בתא מבודד בסוף החיים הם ראויים? כואב לי הלב על סבתולינה. אני רוצה איתה עוד, אני רוצה שתחייך ותשמח, שתהיה קרובה אלי ואוכל לשמור עליה בכך שאחבק אותה ואוהב אותה מקרוב.

. . .

היא בטח ממהרת במסדרון הצר שקירותיו עטופים טפט קש עדין ונעלי ההתעמלות שלה חורקות בצרימה קלה על המרצפות המצוחצחות. מתיישבת על ספסל העץ עם הכרית הירוקה השורטת, מרימה את השפורפרת ועונה "הלו" רועד.

היי סבתולינה! זו הגר! אני אומרת בקול שגובל בצעקה. "הגרי מה שלומך?" הדאגה נשפכת בחלקלקות כמו פסטה משומנת מכף. ושם אנחנו פוצחות בתחילתה של השיחה הקבועה, זו שניתן להקליט אותה ולהשמיע בכל פעם שבה אנחנו מרימות את השפופרות. איך את מעבירה את הזמן? אתם מתראים עם אנשים? ירד פה גשם זלעפות כל היום, דווקא בירושלים בהיר, יצאתי היום לסופר. אני יוצאת מאד מוקדם ובשעות האלו יש ממש מעט אנשים. אולי תבואי, אני מפחדת, אמא רוצה שאבוא לשבוע. אבל שבוע שלם הגרי זה לא נעים להתארח. לא לי ולא לאמא ואבא. יש לי מזל שאני אוהבת להיות לבד. ובבית, בדירה ולבד. אבל הלבד הזה הולך ומתארך. והבית הזה אין בו שום שינוי וגירוי בשביל לחיות. השיחה ממשיכה והיא אומרת "כבר אין לי על מה לדבר עם אילנה ודפנה", שתי חברותיה הקרובות. כל שבוע במשך שנים הן היו נפגשות. הולכות להצגה, לקונצרט, להרצאה לטיול ותמיד יושבות לאכול יחד אחר כך ומדברות. שופכות את הנפש אחת באוזני השנייה. "עכשיו הן מפחדות, עליי הן מפחדות, כי אני הזקנה מבינינו. ואני רק רוצה להגיד להן שהמוות פחות מפחיד אותי מהבדידות".

. . .

סבתא שלי מכינה את המוות, מכינה את לכתה. היא מארגנת מסמכים חותמת על צוואות וממיינת את החפצים הנוסטלגיים והאישיים בקופסאות קטנות שאותן היא מחלקת כאילו בהיסח הדעת לאמי ולדודתי. ולא שיש הרבה מה לחלק, אבל גם המעט הזה לוקח לא מעט זמן והקורונה היא זמן מצוין, ממש מתאים להיות לבד במשך חודשים ולהכין את המוות, בשקט, בלי צורך להתייעץ או להיות יחד באירוע הזה. להתמסכן ולרחם על עצמה מבלי מפריע לבד בחושך.

הדירה שלה בגבעתיים מחולקת מוזר. כמו של פעם, מרפסת שנסגרה עם השנים הפונה דרומה, מסדרון ארוך שקושר בין החדרים שאור כחלחל מרצד בהם. חדר השינה עם המיטה המתכווננת, החדר הגדול שהיה פעם חדר הילדים ובו הפסנתר השחור דוהה ומתקלף ופריטת קלידי השנהב המתכתיים והנוקשים שלו. וישנו גם חדר העבודה, הקטן עם מזנון העץ היוקרתי ש"ארבעה נגרים", שבזמנו היו הכי הכי, ניגרו במיוחד בעבור נגן הקלרינט הראשון בפילהרמונית ואשתו האחות בכללית הקרובה – סבא וסבתא שלי, שמתתברר שכנגד כל הסיכויים פעם פעם באמת היו יחד. נשואים! ועם שתי בנות! מי היה מאמין שפעם דמות גברית פקדה את הדירה הזאת, שלי נדמה שמאז ומעולם זכתה רק בנוכחותה של סבתא.

חדר העבודה שננטש באכזריות יחד עם האשה ושתי בנותיה הפך עם השנים לחדר שמאוחסנים בו פריטים עתיקים כמו מכתבים, ספרים דיסקים ועוד דברים שנכחדים לאט לאט. אבל אצל סבתא לאה הם שמורים בקנאות. מתויקים במכתביות, מסודרים במגירות שמריחים בהן את השנים. ספרי הטלפונים מכל השנים שוכבים באותן המגרות, גם הן של ארבע נגרים בחדר העבודה הקטן. מלאים בספרות קטנות ורועדות שמסמנות בצורה מופתית את העבר, את ההיסטוריה נטולת הדיגיטציה של אז. את כתב היד הרועד הממלא עמודי מכתבים וספרי טלפון מצהיבים כתבה סבתא במשך שנים ומפעם לפעם היא ניגשת לאותן המגירות ומחפשת מספר, אולי של חברה ישנה או של רופא או דוקטור.

. . .

בפעם האחרונה שישבתי בסלון על הספה בעיצומו של סגר וחרף ההאשמות המשפחתיות, והבטתי בתמונות שתלינו יחד אחרי שסיידו את הדירה, אלו שתלויות בשיטה המיוחדת עם חוט הדייגים שסבתא שלי התעקשה על איכותו ועל מיקומי התמונות וגובהן האחיד, נזכרנו שבקרוב נציין שנה לתאריך שבו סבתא שלי נפלה ברחוב. היא נפלה ביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהבימה. הנפילה התרחשה ברחוב כצנלסון מבלטה שבלטה על המדרכה ותוך שניות סבתא השתרעה על הרצפה. את ההודעה על כך קיבלתי בטלפון ונאמר לי שאין מה לדאוג ולא דאגתי. כשסבתא חזרה מבית החולים אחרי הנפילה ברחוב והניתוח והכריש והאשפוז, אמא שלי קנתה לה כורסא נוחה במיוחד של אמריקן קומפורט. לא מהסדרה של הענקיות והמכוערות, מהסדרה של הקטנות והמכוערות. מתאימה למידות הצנומות של סבתא, אבל עדיין גדולה וזרה. הכורסא החדשה מונחת כמו כבשה חומה בין כבשים אפורות ולא צריך להתאמץ כדי להבחין שהיא נבדלת ושונה בנוף הריהוטי בסלון. שלוש ספות אפורות כהות מאותה הסדרה הפנומנלית שנקנו בקסטיאל מונחות בחלל המואר והמצוחצח. מעוצבות בטעם עדין בקווים נקיים עם ידיות צילינדר שחורות. שתיים כפולות סטנדרטיות ואחת שזלונגית גדולה שמזמינה השתרעות, אבל רק עם נעליים בחוץ ורק על סדין נקי שייפרש מראש כדי לא להסתכן בפגיעה בריפוד שנראה כאילו נקנה אמש אבל מחזיק ברזומה של חמישים שנה לפחות. עכשיו הסלון נח, הכריות הגבוהות מאששות את החשש שאיש לא ישב עליהן כבר הרבה זמן.

 עוד באותו ערב הנפילה דיברנו בטלפון והיא צחקקה ואמרה שריסקה את הברך ושאנשים נחמדים עזרו לה למרות שכמה שהיא התביישה ולעולם לא רוצה שאף זר יחזיק את ידה חרושת הקמטים ויעזור לזקנה לקום מהמדרכה המטונפת ואיך שאני נשכבתי שם על הרצפה. אך מי שמבין דבר או שניים בנוגע לזקנים יודע שנפילה אחד קטנה וריסוק ברך קטן בסתם יום שלישי ברחוב כצלנסון עשוי להביא לסוף. לא פחות. לסופם של החיים. ואכן הנפילה הובילה לניתוח שהיה אמור להיות קטן והסתבך.

אנחנו מקשקשות בטלפון גם לפני הניתוח. והיא אומרת שהכל יהיה בסדר ושאני אצחק כשאראה אותה כמו זקני הזקנים שמאושפזים עם חיתול במחלקות בהדסה. ומוסיפה שוב שהכל יהיה בסדר, רק אם לא יהיה קריש. הקריש, אני שומעת עליו מאז שאני ילדה. "יש לה קריש; שלא יקפוץ לה קריש". יש לנו היסטוריה של קרישים, זה עובר בירושה. ואני מהילדות ועד היום חושבת על הכריש שטורף את סבתא שלי לאט לאט. ועוד בתוך הדם.

הניתוח הקטנטן וההחייאה האימתנית הובילו לאשפוז של שלושה חודשים וקצת. כמעט 90 ימים כפול 20 שקלים לחנייה יומית בחניון הפתוח של הדסה. כל יום והבכי שלו, כל יום והתקווה שלה לחזור לחיים כפי שהיו שהלכה ונגוזה. כששכבה במחלקה, השיחה האהובה ביותר בינינו היתה על הדירה בגבעתיים. הייתה לי התחושה שבכל פעם שעולה במוחה תמונה או דימוי של הדירה העיניים שלה נפתחות קצת יותר. היא סבלה מהתנאים בבית החולים, מחוסר הפרטיות על כל מובניו. ולמרות הציפיות הגדולות לקראת החזרה הביתה זה היה גם הרגע הקשה ביותר. ה"עגלה", כך קראה לכיסא הגלגלים שהבאנו לה מ"יד שרה", תפסה מקום לא מוכר בדירה ובמזל בכלל עבר במסדרון הצר. פריסלה העובדת הסיעודית מהפיליפינים, שאמא שלי כפתה על סבתא, לא עזרה לתחושת החזרה לשגרה הלבדית שלה. את הלילה הראשון של סבתא ופריסלה בדירה העברנו יחד. אני בצדה האחד של המיטה וסבתא בצדה השני דואבת. פריסלה ישנה על מיטת היחיד שהייתה פעם של הילדות בחדר הילדים. מעניין מה היא חשבה על בובת הנחש הגדולה ששרועה על דלת הכניסה לחדר ומונעת מהדלת להיטרק ולפצוע את הקיר שמאחוריה. אפילו הקול השקט של חיוטה דביר מקול המוסיקה שפתוח נון סטופ בטרנזיסטור הישן לא הרגיע, ושתינו לא באמת נרדמנו. אבל הזמן עבר ומאז היא כבר הספיקה לפטר את פריסלה ולדאוג שהיא תהייה באמת לבד. באחת השיחות אחרי הפרידה מהעובדת חרף הריב הידוע מראש עם אמא שלי בנושא היא אמרה לי שעם פריסלה היא מרגישה יותר בודדה מאשר בלעדיה. גם אז עמדתי לצידה. העדפתי שתהיה לבד ומרוצה ועצמאית ואולי בסכנה מסוימת על פני שתהיה כבולה לעזרה שלא התאימה לה ונכפתה עליה רק כדי שחס וחלילה לא תיפול שוב ותאלץ את אמא שלי להפסיק את השגרה.  אני חושבת לי שלסבתא עדיף היה באותה נקודת זמן להיות בודדה לבד ולא ביחד.

"…מבדידות האנשים הופכים קשים

מעטים יוצאים ממנה נשכרים           

יש הפוחד מהדממה                

יש המגלה בה נשמה…"

יהונתן גפן, מתוך שיר בין ערבים

קצת אחרי שחזרה לדירה ההורים החליטו להתקין ידיות בחדר השירותים והאמבטיה. היא עדיין הייתה מלווה בכיסא גלגלים שלא הצליח להיכנס לתוך חדר השירותים הקטן. כל פעם שהייתה צריכה פיפי נאלצה לחנות אותו במסדרון, להיעמד ולהיכנס לבד לחדר הפצפון, מה שלא היה קל בכלל וגרר כאב ובעיקר לא מעט זמן. שני צעדים קדימה חצי סיבוב סגירת הדלת חצי סיבוב נוסף, קצת עזרה מהידית וישיבה על האסלה. ידית הנירוסטה הגסה של "יד שרה" – זו שעדיין מודבקת עליה מדבקת הבר-קוד שמזכיר שהיא רק בהשאלה, רק אורחת ולא דיירת קבע – עוררה בי חלחלה בפעם הראשונה שראיתי אותה. הרגשתי שאבא שלי פצע ממצא היסטורי וארכיאולוגי כשקדח אותה לתוך הקרמיקות בצבע הפסטל הירקרק בחדר השירותים. הקדח הזה שנועד לעזור ולסייע הרגיש כמו חדירה איומה לפרטיות של אותם האריחים המצוחצחים. קצת כמו החדירה של ההורים ושל החולי לחיים של סבתא. ככה נוספו עוד ועוד אובייקטים זרים במרחב. עגלה גדולה ומגושמת, ידיות יד שרה עם ברקוד, כורסא ובדידות חגיגית חדשה.

. . .

מילדות כשנהגתי להתקשר אל סבתא שלי תמיד ראיתי לנגד עיני את ספסל העץ ואת הכרית הארוכה הירוקה והמחוספסת שעליו היא יושבת, בעמדת הטלפון הקווי. עכשיו, כשיש לה סלולרי היא יכולה לשבת בכל מקום בדירה ואני לא אדע איפה. ואני מעדיפה גם לא לשאול, אבל בכל שיחה אני תוהה. אולי היא במטבח, יושבת לצד שלחן האוכל הלבן עם הלייסטים השחורים המשויפים? במחשבה שניה, כסאות העץ האפורים בהירים עם הרגליים הדקיקות, אלו שכה יפים, לא תמיד נוחים. אולי על הכורסא החדשה והנוחה במיוחד שאמא קנתה לה? זו שבעזרת מנגנון עוזרת לישבן להתרומם? או שמא היא על הכורסא האפורה הישנה בחדר השינה? זו שעל ההדום התואם שלה פרוסה מגבת כתומה שמריחה מכביסה? אני נזכרת בצלילה שהכורסא הזו מאפשרת, ישיבה שמערסלת את שזכה בה ועוטפת אותו ברכּוּת מכל קצוות הגוף וחושבת שהיא כבר עמוקה ונמוכה מדי לסבתא. פעם היא נהגה לשבת עליה ולמתוח את כפות רגליה על ההדום עם המגבת. היום אולי זה כבר נמוך מדי והקימה קשה, וכל כך הרבה זמן לא הייתי שם כדי לבדוק אם המגבת עדיין פרוסה. יכול להיות שהיא בכלל לא יושבת בזמן שאנחנו מדברות. אולי היא צועדת במסדרון. אחרי הניתוח המליצו לה הרופא והפיזיותרפיסטית ללכת כחצי שעה ביום. היא אוהבת ללכת ברגל, סבתא. תמיד העדיפה קילומטר הליכה על פני תחנה אחת באוטובוס. אבל בימים ההם בדיוק נכנס הסגר הראשון לתוקפו, ולא הייתה הזדמנות לרדת ולצעוד אז היא הסבה את הצעידה היומית לבית. המסלול שלה נמשך מהחלונות הגדולים בסלון דרך המעבר אל המסדרון חולפת על פני הכניסה לחדר המטבח דרך חדר השירותים הקטן, מביטה לעבר חדר העבודה ואוחזת למנוחה לשנייה אחת בדלת חדר האמבטיה ומגיעה אל חדר השינה ואל החלון הגדול הדרומי – וחוזרת על עקבותיה. מסע מצפון לדרום. היא התהלכה לדעתי קילומטרים בתוך הדירה.  

"כָּל-כָּךְ קַל לָשֵׂאת שְׁתִיקַתְכֶם, יָמִים לְבָנִים וְרֵיקִים!

הֵן עֵינַי לָמְדוּ לְחַיֵּךְ וְחָדְלוּ מִשֶּׁכְּבָר לְזָרֵז עַל לוּחַ-שָׁעוֹן אֶת מֵרוֹץ הַדַּקִּים.

יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים הַגְּשָׁרִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר".

מתוך ימים לבנים, לאה גולדברג 

. . .

אני נזכרת שוב בתכניות שרשמנו אבא אמא ואני לדירה של סבתא. ישנם דברים שכבר השתנו בבית וקיבלו פנים אחרות מעט, חפצים שזזו ממקום למקום, שדהו קצת. שעון הקוקייה, שהיה תלוי בחדר העבודה וצלצל בשווייצריות בכל חצי שעה עגולה צלצול רם, עמוק ומפחיד, כבר שוכב שלוש שנים במחסן. תמיד פחדתי ממנו כילדה והעדפתי לא להישאר לישון לבד בחדר הילדות שמא אשמע שוב בלילה את הצלצול שלא פסח על שעה. השבוע שאלתי את סבתא אם הייתה רוצה לתקן אותו. היא אמרה שהייתה רוצה מאוד אבל השען בשכונה רוצה אלפיים שקלים תמורת התיקון והיא מתלבטת אם זה שווה את ההשקעה והזמן עובר. כמה שהיא אהבה את הקוקייה הקטנה האדומה שיצאה בדיוק בזמן וריקדה לצלילי הצלצול, כמה שאהבה למתוח את השרשראות העדינות שהשתלשלו מתוך ביתה של הקוקייה מטה נמתחות מכובד הידיות שהידרו את סופן בצורת אצטרובל מוארך שחרחר.

אני מדמיינת את השעון הזה סופר את השנים החודשים הימים הדקות והשניות וקצת שמחה שהוא לא תלוי לסבתא על הקיר. היא לא חייבת גם את זה עכשיו – את ההוכחה הבוטה לזמן שעובר, לימים הלבנים הריקים לגשרים הגבוהים בין אתמול ומחר, לריק ולעצב שבבדידות. אמשיך לחכות לרגע שבו אגיע אל הדירה הבצורה שלה, אעלה בחדר המדרגות ואפיח בהן חיים, וסבתא תחכה לי לצד הדלת וניתן חיבוק חם וארגיש את כפות הידיים הרכות המקומטות ואת הנשיקה על המצח. מחכה להעביר יחד את הזמן, לנקות את אוסף הסביבונים הצבעוניים יחד, להוריד יחד מפיות תחרה לבנות מהמזנון בסלון ולנקות תחתן. לבחור סדר חדש לפסלונים שמונחים מעליהן ולשמוע סיפורים על פעם. מחכה להיכנס  אל החלל הזה ולתת לזמן לעבור עלינו יחד ולא לבד, לא עוד לבד.

"וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,

וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב…"

מתוך את תלכי בשדה, לאה גולדברג

…

דימוי: הגר אופק, אוסף פרטי