הדוניא של איאד

ב-30 במאי האחרון, יצא איאד אלחלאק בן ה-32 כמו בכל בוקר אחר אל מרכז "אלווין" לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה, ונורה למוות בידי שוטר מג"ב לאחר שחשד שהוא חמוש באקדח.

 את הצדק לאיאד מנסה להשיג בכל מחיר אמו רנא, שנפגשתי אתה לראשונה כמה ימים לאחר רצח בנה, כאשר הלכתי כחלק ממשלחת של סטודנטים אקטיביסטים לבקר אותה בביתה בוואדי אלג'וז. הגענו לשכונה שבה מתגוררת המשפחה, מלווים בקריאות קצובות שמהללות את רנא ואת בנה השהיד. רנא נעמדה בסוף הרחוב, רועדת מהתרגשות. היא קיבלה את כולנו בזרועות פתוחות והתעקשה גם בזמן הקורונה לחבק את כולנו. מאותו יום, אני לא מסוגלת לשכוח את עיניה התועות. 

אחרי חצי שנה, נפגשתי עם רנא בביתה הצנוע שהחיים בו עצרו מלכת. נכנסנו לסלון שהפך למוזיאון המוקדש לבנה, התיישבתי בין תמונותיו המפוזרות בכל מקום, וחשתי כי הוא נוכח לאורך כל הריאיון. 

אחרי שהתעקשה להאכיל אותי במאפים הביתיים שהכינה, התיישבה רנא על הכורסא שלידי ושאלה אותי: "אז מה את רוצה לדעת על איוד?" התבוננתי בה והתלבטתי אם לשאול את השאלה הראשונה. הסתכלתי עליה, ואמרתי לה לספר לי על עצמה, בת כמה היא, כמה ילדים יש לה ומה היא עושה בחיים. רנא התבוננה בי בתהייה ולא דיברה במשך כמה שניות ארוכות.  נדמה שמזמן לא שאלו אותה על עצמה אלא רק על בנה "איוד" כפי שהיא אהבה לכנות אותו. חיוך שבור הופיע לה על הפנים, והתחילה לספר לי על עצמה ועל הילדים שלה ועל בעלה. "אני בת 58, התחתנתי לפני 38 שנה, יש לי שתי בנות ואיאד הוא הכי צעיר". מיד לאחר מכן כמו בכל שאלה אחרת ששאלתי אותה היא הייתה חוזרת לדבר על איאד ועד כמה הוא היה ילד מיוחד. "את יודעת, הוא ילד שאין כדוגמתו. כולם היו בשוק שהוא נמצא על הרצף האוטיסטי. השכנים ידעו זאת רק אחרי שצפו בחדשות אחרי הרצח שלו!". 

"רק כשאיאד היה בן ארבע גילינו שהוא נמצא על הרצף", אמרה רנא והמשיכה: " אני הרגשתי בגיל שנתיים שההתפתחות המילולית שלו לא תקינה ומאז התחלתי לקחת אותו לפגישות עם פסיכולוגים. לא היה מקום שלא לקחתי אותו אליו כדי להבין מה יש לו." ושוב פעם חוזרת לספר עד כמה איאד היה מלאך שרק בהתבוננות שלו בעיני אנשים היה יכול לדעת מה הם רוצים או מה הם חושבים עליו. 

בשלב מסוים נכנסה האחות שעדיין גרה עם הוריה ונראית בדיוק כמו איאד. היא מגישה לי תה חם והאם מיד גולשת לנושא אחר. "את יודעת, בזמן האחרון לא קיבלנו אף אחד בבית. אנחנו כמעט ולא יוצאים. כולם מהעיתונות רוצים לבוא אלינו ואנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא פנויים." מיד שאלתי אותה מדוע הסכימה שאני אבוא. היא עונה מיד בלי להסס: "כי אני רוצה לעזור לך! את סטודנטית, והבן שלי איאד היה יכול גם הוא להיות סטודנט, אז איך אני לא אעזור לך?" מאותה תשובה הבנתי שרנא כל כך אהבה את איאד, היא רואה אותו בכל מקום, אפילו בסטודנטית מבצלאל. היא התחילה לספר לי על החלומות הגדולים שלו, שאחד מהם זה להיות עצמאי ולהתחתן עם דוניא שהלכה יחד אתו למרכז לבעלי צרכים מיוחדים "אלווין". "הוא כל הזמן דיבר על דוניא. דוניא דוניא דוניא. עד היום אני שומעת את קולו שאומר את שמה." "דוניא" זה "עולם" בערבית. מאיאד נשללה גם דוניא  וגם משמעות השם שלה.

איאד נהג ללכת כל יום חוץ מימי שישי וראשון במשך שש שנים למרכז "אלווין" בעיר העתיקה. הוא היה הראשון שמתעורר בבית ומגיע למרכז בסביבות השעה שש ורבע, מאחר שהוא עבד במטבח שהיה מספק אוכל לכל 14 הסניפים של המרכז שנמצאים בירושלים. באותו יום יצא איאד בשעה שש וחמש דקות על פי הדיווחים של קלטות המצלמות שנמצאות בשכונה. ככל הנראה ירו בו למוות בסביבות השעה שש ורבע. רנא סיפרה לי שכל בוקר היא מתעוררת באותו זמן ומשחזרת את הדקות האחרונות בחייו של בנה: "אני מתבוננת בחלון בשעה שש ורבע ואומרת הנה עכשיו איאד ברח מהשוטרים ועכשיו פגע בו הכדור הראשון.. ועכשיו הוא שוכב על הרצפה ומדמם." 

באותו יום אומרת רנא שהיא לא ראתה את איאד. הוא יצא מבלי לאכול או לשתות "כאילו הוא ממהר להגיע למרכז". הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו הייתה לילה לפני, כאשר הוא ישב בחדרו בגופייה. היא נכנסה לחדרו ואמרה לו "חביבי, תלבש משהו יותר חם, קר בבית!" איאד ענה לה "מאמא הכל בסדר, ככה נוח ונעים לי." אלה היו מילותיו האחרונות של איאד לרנא.

התחלתי להיכנס לעובי הקורה ושאלתי אותה לגבי אותו יום. מה קרה שם בעצם ואיך נודע לה על מות בנה האהוב. היא סיפרה לי שאיאד תמיד פחד משוטרים וחיילים, ותמיד נבהל מרעשים וקולות של זיקוקים או יריות. "הם צעקו עליו כדי שיעצור ויראה להם את תעודת הזהות, הוא נבהל וברח מיד". אומרת רנא ומיד פונה אליי: "אם היו מבקשים ממך לעצור בעיר העתיקה לא היית נרתעת? אז דמייני לעצמך עד כמה בני שנמצא על הרצף האוטיסטי מת מפחד כאשר ביקשו ממנו לעצור." 

 רנא כמו בכל שאלה אחרת התחילה לגלוש לסיפורים שהם יותר קשורים לאיאד ורחוקים מן האירוע הטראומטי, והתחילה לספר לי עד כמה איאד היה ילד נקי, מסודר, נעים ושקט. הוא היה אובססיבי לניקיון, "היה רוחץ את ידיו מאה פעמים ביום". אמרה רנא בגאווה גדולה. ואז חזרה להתמקד בשאלה שלי ואמרה: " תמיד הזהרתי אותו לפני שהיה יוצא מהבית להראות מיד את תעודת הזהות כאשר שוטר קורא לך".

באותו יום התקשרו למשפחה ממרכז "אלווין" ואמרו להם שאיאד נפצע ברגלו. רנא ניסתה לספר לי על האירועים באופן מסודר אבל ללא הצלחה. הכול היה מעורפל, היא אומרת. היא הגיעה לשלב שבו היא מספרת כי מספר גדול של חיילים הגיעו לביתה כדי לערוך חיפושים. "הם הפכו את הכול בבית, במיוחד בחדרו של איאד, כדי למצוא משהו שיכול להצדיק את הרצח של בני". לפי דבריה של רנא, החיילים פעלו באלימות כלפי אחיותיו של איאד וברגע מסוים היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה לאחר שאחד מן החיילים דחף אותה. כמה שעות לאחר מכן, כל הבית שלהם היה מפוצץ באנשים, והיא כל הזמן שאלה את אחיה " נו מה עם איאד, מתי נלך לראות אותו בבית החולים". היא פשוט לא ידעה כי הבן שלה נרצח וכי הוא איננו בחיים יותר. אחיה כל הזמן אמר לה "לא עכשיו". היא לא הצליחה להבין מדוע כל האנשים ממלאים את ביתה. נדמה כי כולם ידעו חוץ ממנה. כמה שעות לאחר מכן היא פנתה שוב לאחיה והוא אמר לה " איאד אללאה ירחמו". הדמעות מילאו את עיניה של רנא, וקול של גבר מבוגר נשמע בחדר ליד. זה היה קולו של בעלה שלא יצא לסלון. היא שומעת את קולו ונזכרת שכאשר בעלה עבר באותו יום בשער האריות וראה המון שוטרים וחיילים, הבין שאיאד איננו בחיים כאשר אחד מן השוטרים שאל אותו "מתי תקברו אותו?".

המאבק של רנא נמשך, היא לא מתכוונת להפסיק עד שאיאד יוכל לנוח במשכבו בשקט . היא טוענת שהגיע אליה מידע שהשוטר שהרג את איאד התלוצץ עם חבריו באותו בוקר ואמר להם כי הוא רוצה לעצור ולעצבן ערבי שיעבור באותו כיוון.

 הרצח שלו לא דומה לזה של פלויד אומרת רנא. "הילד שלי בעל צרכים מיוחדים אבל פלויד לא. שניהם נרצחו בגלל הרקע שלהם, אבל יש הבדל גדול. הרוצח של פלויד יושב ונרקב בכלא, אבל הרוצח של בני עדיין מסתובב חופשי ולא קיבל את העונש שלו. אני מסרבת שהסיפור של הבן שלי יהיה המקביל לסיפור של פלויד." היא ממשיכה :"אם הצדק ייצא לאור והשוטר שרצח את בני יואשם, יהיו לי תנאים. קודם כל שיקבל שנות מאסר שוות ערך לגיל של איאד, וגם שאני אוכל לבקר אותו בכל פעם שאני רוצה כדי לוודא שהוא יושב בכלא ונרקב." 

"השהיד, המלאך, והאיש שנעשה לו עוול, כך אני קוראת לשהיד איאד", אומרת רנא. "היו לו כל כך הרבה שאיפות שרצה להשיג בחיים, הוא רצה לעשות כל כך הרבה דברים" היא אומרת ומביאה לי את אחת התמונות המפורסמות של איאד מחזיק בעציץ צבר. "את רואה את התמונה הזו? תסתכלי טוב על העיניים שלו. מה את רואה?" שואלת אותי רנא ואני לא יודעת מה לענות . "תסתכלי טוב טוב, תראי את הדמעות בעיניים שלו". הסתקרנתי להבין למה היא מתכוונת. היא סיפרה שהתמונה הזו שהפכה לאייקון ונמצאת כמעט בכל ההפגנות בבלפור נלקחה בתקופת הסגר הראשון, כאשר איאד היה במצב רוח ירוד מאחר והוא לא יכל לצאת מהבית וללכת למרכז "אלווין". "כל יום הייתי ממציאה לו פעילות אחרת. לא יכולתי לראות אותו במצב רוח ירוד. תביני, הוא היה מרכז העולם שלי ושל כל הבית! הוא היה הציר שכולנו הסתובבנו סביבו וכעת אני אבודה." 

התמונה המפורסמת של איאד מחזיק בעציץ  צבר –הצמח שמייצג בהרבה מובנים את המאבק הפלסטיני- נמצאת בכל מקום בבית של משפחת אל חלאק. ישנן חולצות עם התמונה הזו בצבע שחור ולבן שרנא לובשת כל הזמן. מאז מותו היא ישנה רק במיטתו, ולפעמים גם לובשת את בגדיו. "אני לא יודעת מה לעשות עם הבגדים שלו, אמרו לי לתרום אותם אבל אני פשוט לא מסוגלת. ככה אני אאבד אותו לתמיד."

השאלות כמעט נגמרו והתחלנו לגלוש לנושאים אחרים. ברגע שהתחלתי לארוז את הדברים שלי, הרגשתי שעדיין יש לה מה להגיד. הסתכלתי עליה ונדמה שהיא נזכרה במשהו. "שבוע לפני שהוא נרצח, הוא רץ לעברי במטבח ושאל אותי:" אימא מדוע אני ככה?"  הסתכלתי עליו ואמרתי לו "מה ככה?" הפנים שלו השחירו והוא מיד רץ לחדרו ונעל את הדלת". רנא מספרת וממשיכה לפרוק את ליבה: "הוא המלאך שלי. הוא תמיד ידע איך אני מרגישה ואני תמיד ידעתי איך הוא מרגיש. כשהייתי חולה הוא היה מזכיר לי לקחת את התרופות, וכשהייתי בוכה הוא היה בוכה יחד איתי. אז אחרי כל מה שסיפרתי לך את עדיין רוצה לדעת איך אני מרגישה? אני פשוט לא קיימת." 

בעשר הדקות האחרונות הרעידות של רנא התעצמו ומיד הבנתי שהגיע הזמן להפסיק את הריאיון. רנא ליוותה אותי החוצה, נעמדנו ליד המקום שבו נלקחה התמונה המפורסמת של איאד, והיא החליטה לסיים את הפגישה עם החוויה שהיא עוברת כאשר היא מבקרת את הקבר של בנה. "היציאה הכמעט יחידה שלי מהבית היא הביקור שלי בכל שבוע בבית העלמין. בדרך לשם אני רואה בחורים צעירים, ותמיד מחפשת את איאד ביניהם. אולי הוא שם! אולי זה רק חלום, והפנים שלו פתאום יצוצו בין כל אותם פרצופים. אני מסתכלת עליהם ואומרת "אלוהים ישמור עליכם וישאיר אתכם בריאים" וממשיכה בדרכי אל קבר בני האהוב."  אני מסתכלת עליה עם כאב רב, מודה לה פעם נוספת על ההזדמנות שהיא נתנה לי ויוצאת לדרכי.  

את הסיפור של איאד רציתי לסיים באופן אחר, שונה מן הסיום שלו במציאות. רציתי לכתוב על היום של איאד שהיה יכול להתרחש אם היה מגיע למרכז אלווין וממשיך לעבוד במטבח ומביא את הממתקים והמאפים שהיה נוהג לקנות על חשבונו לחבריו, ואולי גם פוגש את דוניא שהיה משתוקק לראותה כל בוקר. כל כך רציתי לסיים את הסיפור של איאד באופן שונה אך אנשים מחוץ לביתו של איאד העדיפו  לשכוח את הסיפור ולא להזכיר את שמו פעם נוספת. השם "איאד" הפך למעין טאבו בכל פעם שנסיתי ליצור קשר עם מרכז "אלווין" שאיאד נהג ללכת אליו במשך שש שנים.  באחת מן הפעמים קיבלתי מענה מאישה מבוגרת עם קול צרוד. הצגתי את עצמי בפניה והסברתי על הריאיון שברצוני לערוך. היא אמרה לי שהיא תבדוק עם המרכז, מכיוון ש"לא חלה עליהם חובה למסור שום מידע על איאד". הסברתי לה פעם נוספת שאין ברצוני לדבר על המקרה אלא רק על איאד ועל היום שלו במרכז. אחרי שקיבלה ממני את כל הפרטים, היא הבטיחה שתחזור אליי עם תשובה לאחר שתבדוק עם ההנהלה אם יש ביכולתה לתת איזשהו מידע, אך עד היום לא קיבלתי תשובה. אחרי אותה שיחה מתסכלת, החלטתי לקחת צעד אחד קדימה ולדבר עם ווארדה אל חדיד, המדריכה של איאד שהייתה אתו ברגעיו האחרונים. ווארדה ענתה לשיחה שלי ואמרה שאין ביכולתה לדבר איתי כרגע מאחר והיא נמצאת במרכז ועובדת עם הצעירים. ברקע נשמעו קולותיהם של האנשים שהיא עובדת איתם, ומיד התחלתי לדמיין את איאד נוכח בסביבתה יחד עם דוניא. ווארדה טענה שהיא לא יכולה לדבר איתי על איאד, ואם אני רוצה לברר לגביו, היא יכולה להפנות אותי לעורך הדין שלה. 

אחרי כל אותם ניסיונות בלקבל מידע על איאד מווארדה המדריכה שלו ומהמרכז שהיה בדרך אליו ביום שנהרג, התחלתי לאבד את צורתו של איאד שבניתי בתודעתי אחרי כל אותן דחיות שקיבלתי מהאנשים שהכירו אותו מחוץ לביתו. רציתי להכיר את איאד יותר דרך אנשים שהם לא רנא. באופן אירוני הסתרת הקלטות שתיעדו את הרצח של איאד בעיר העתיקה על ידי המדינה די דומות לכל אותם אנשים שפניתי אליהם. איבדתי את איאד ככל שניסיתי לחפור עמוק בסיפורו וככל שהתחלתי לחקור את חייו מחוץ לבית. רציתי לסיים את הסיפור של איאד אחרת, אך אני נאלצת לסיים אותו עם היציאה שלי מהבית של רנא שיודעת כי אין ברצונו של אף אחד לדבר על בנה השהיד, ולכן היא תמשיך לעשות זאת כל עוד היא יכולה.