הדיוקן העצמי והסלפי: שתי פנים למראה

איור: עדן וייץ

הדיוקן העצמי והסלפי: שתי פנים למראה

השוואה בין הדיוקן העצמי בציור ובין הסלפי מעלה את השאלה מה היה קורה אם גם לאמני הרנסאנס היה סמארטפון

1
22-06-2014 | ליהי לוי |

סוזאן סטייסי הספיקה לשכוח את איחולי ה-happy new year יממה אחת בלבד לאחר שחגגה את תחילתה של שנת 2014. למעשה, היא פתחה את השנה בקושי. תרתי משמע. יומיים אחרי פתיחת השנה הפכה סטייסי מתושבת קנטאקי אנונימית לאייטם חדשותי בכל רחבי העולם, לאחר שהעלתה לפרופיל הפייסבוק שלה סלפי, שבו היא נראית חבולה ומדממת. היא העלתה אותו בתוספת הטקסט ״עזרה… בבקשה מישהו״, אחרי שנעלה את עצמה בחדר השירותים שבדירתה.

לשוטרים שהוזעקו למקום על ידי חבריה שראו את הסלפי המטריד ונבהלו, היא סיפרה שבן-זוגה הלם בפניה בקת של אקדח טעון כמה דקות לפני כן. בן הזוג נעצר מיד ובכך למעשה ניצלו חייה. לא קשה לדמיין כיצד הסיפור היה עלול להסתיים אילולי העלתה סטייסי את הצילום: היא היתה ממשיכה לחטוף מכות מבן-זוגה – במקרה הגרוע, או מסיימת את הלילה כגופה במכון הפתולוגי – במקרה הגרוע מכול.

הסיפור, שהצית במהרה את הרשת, עורר בקרב הגולשים תגובות סותרות: יש שראו בסטייסי גיבורה שגילתה תושייה ברגע של חוסר אונים משווע, ויש שראו בצילום פרובוקציה בוטה שמהווה לא יותר מתיאור גרפי מוגזם לרגע פתטי

הסיפור, שהצית במהרה את הרשת, עורר בקרב הגולשים תגובות סותרות: יש שראו בסטייסי גיבורה שגילתה תושייה ברגע של חוסר אונים משווע, ויש שראו בצילום פרובוקציה בוטה שמהווה לא יותר מתיאור גרפי מוגזם לרגע פתטי. המחלוקת היתה כה עזה, שכמה ימים לאחר מכן פירסמה סטייסי על קיר הפייסבוק שלה הבהרה בנוגע למניעים שהביאו אותה להעלות את הצילום. היא הסבירה שעשתה זאת משום שחוסר קליטה במכשיר הסלולרי שלה מנע ממנה את האפשרות לחייג למשטרה, ושהרצון להישאר בחיים במקום לגווע על רצפת השירותים, הוא שהעלה בראשה את הרעיון לפרסם את התמונה בפייסבוק כקריאה נואשת לעזרה.

בשנת 1889, 125 שנה לפני שהסלפי זכה לתואר ״מילת השנה״ במילון אוקספורד והפך לשמה הנרדף של אובססיית התיעוד העצמי, בחר צייר כושל ומדוכא בהולנד לצייר את דיוקן פניו החבושות לאחר שחתך לעצמו את האוזן. מעשה ההשחתה העצמית הגיע אחרי אינסוף רגעים של משבר וייאוש תהומי, והקדים את השיא שהתרחש שנה אחר כך, ב-1890: האמן העני והמיוסר – שכל חייו הצליח למכור ציור אחד בלבד – ירה לעצמו בחזה לאחר שמאס בחיים. כיאה לדמות ״לוזר-העל״ שהיווה בטרגדיה של חייו, אפילו להתאבד כמו שצריך לא הצליח, ונפטר רק לאחר יומיים של סבל מר, כשמילותיו האחרונות היו ״העצבות תימשך לנצח״. חוויית החיים עצמה היתה, עבור ואן-גוך, המושא המרכזי ביצירת דיוקנו, חוויה שלא היה יכול להשמיטה מין הקנווס. ראיה לעוצמתה של זו היא העובדה שדמותו של ואן-גוך האיש מזוהה עד היום עם דיוקן זה – כ״אמן שחתך לעצמו את האוזן״.

הדיוקן העצמי בציור – יצירת דימוי שבו האמן משקף את דמותו – הפך לפופולרי באופן שבו אנו מכירים אותו היום בתקופת הרנסאנס המוקדמת, באמצע המאה ה-15. עליית קרנו קשורה באופן ישיר לשינויים שחלו בייצור המראה בתקופה זו – היא הפכה לזולה יותר ושוכללה, כך ששיקפה את המציאות באופן מהימן יותר, מה שהקל על אמנים רבים לעשות בה שימוש כדי ליצור את דיוקנם.

selfie_eden weitz (1) crop

היכולת של הסובייקט המתעד לראות את עצמו היא אלמנט מרכזי ביצירת הדיוקן העצמי, והיא גם מהווה את המפתח להבנת תופעת הסלפי של ימינו. על אף שפעולת הציור ביצירת הדיוקן העצמי ופעולת התיעוד ביצירת הסלפי, קשורות שתיהן באופן אימננטי בייצוג האני ובתופעת הנרקיסיזם, ניתן למנות מספר הבדלים משמעותיים ביניהן: ראשית, האמן נדרש להיות בעל יכולות טכניות גבוהות, המאפשרות לו ליצור דימוי מהימן של עצמו. ליצירה של סלפי, לעומת זאת, נדרש אך ורק הידע הבסיסי והפשוט ביותר של הפעלת המצלמה הסלולרית והיכולת ללחוץ על כפתור הצילום; שנית, יצירת דיוקן עצמי ריאליסטי אורכת זמן רב, בעוד שבסלפי התוצאה הסופית מתקבלת באופן מיידי.

לפיכך, ביצירת הדיוקן יכול האמן לשנות את הדימוי תוך כדי יצירתו בהתאם לנקודת המבט, לפרופורציות וכו׳, על-ידי מחיקה או הוספה של שכבות צבע ובחירת המצע והגודל של הדימוי. בסלפי, לעומת זאת, הדימוי הוא סופי ואינסופי כאחד – הפורמט אמנם קבוע, אך האפשרות לשנות את הדימוי קשורה ביכולתו של המכשיר לייצר עוד ועוד דימויים בזה אחר זה, כשהבימוי העצמי הוא שמשתנה מרגע אחד למשנהו; ההבדל השלישי קשור להטבעת חותמו האישי של האמן על היצירה – בציור המבע מושפע מבחירות הקשורות לסגנון ולצבעוניות לצד ההתשייכות לז׳אנר ולתקופה שבמסגרתם האמן פועל. הסלפי הוא הדבר עצמו: אפשר להוסיף לו פילטר או שניים – כזה שיגרום לצילום להיראות כאילו צולם בשנות השבעים או כזה שיהפכו לשחור-לבן – אך בסופו של דבר אין אפשרות להתערב ולהשפיע באופן אישי על התוצר הסופי. כלומר, המדיום מגביל את המשתמש לאמצעים נתונים שלא ניתן לחרוג מהם. לכן גם נראים כל צילומי הסלפי פחות או יותר אותו הדבר – אנשים שמחים שנהנים מהחיים ומחייכים היישר אל תוך איבר הנשימה התותב שלהם – הסמארטפון.

עובדה מעניינת בהקשר זה היא שהמצלמות הקדמיות במכשירים הסלולריים החלו להופיע רק לאחר שהחברות שמייצרות אותם הבינו שיש בכך צורך, היות שיותר ויותר אנשים החלו לצלם את עצמם בעזרת המכשיר מבלי שהיתה להם אפשרות לראות את עצמם בזמן הצילום. ההשתכללות הטכנולוגית המואצת של מכשירי הסלולר הפכה את המצלמה הקדמית של הסמארטפון למראת-כיס שמאפשרת לא רק את ההסתכלות שלי על עצמי, אלא גם את הקפאתו של הרגע הזה.

ההקפאה הזו קשורה מאוד לנרקיסיזם – בציור ובסלפי גם יחד – שכן היא מבטאת את התשוקה של האני להפוך לאחד עם ההשתקפות שהוא רואה מולו. אך נוסף על כך, היא גם מעוררת באני את הקנאה באותו ״אחר קטן״ על השלם שהוא מהווה. האני לעולם לא יוכל להיות שלם כמו בן-דמותו המשתקף, וזהו חלל שלא ניתן למלא. אלא שבסלפי התשוקה הזו מועצמת – הפוטנציאל האינסופי שגלום ביכולת ״להקפיא את עצמי״ בכל רגע ורגע הוא שמניע את האני עד כדי-כך שהוא הופך למעין שבוי במצב של הקפאה תמידית, כפייתית, שבה הוא משנה את דמותו מול מראת-הכיס שוב ושוב, בעוד ששום דבר לא באמת משתנה.

האני כפי שהוא כעת אף פעם ״לא מספיק״, תמיד רצוי שיהיה ״יותר״: בריא יותר, יפה יותר, מלויקק יותר, מעורב יותר, משכיל יותר וכמובן – נוכח יותר, כזה שנראה ומופיע יותר

הצורך הזה בשינוי תמידי, כמו גם האשליה שהוא אכן אפשרי, קשור לעולם הדימויים והערכים של העולם המערבי, בעיקר בשני העשורים האחרונים – בהתפתחות המואצת של הטכנולוגיה, בתלות באינטרנט ובנוכחותם התמידית של מסכים סביבנו. הפלטפורמה הפופולרית ביותר להעלאת צילומי הסלפי היא האינסטגרם (אפליקציית צילום לסמארטפון שהושקה באוקטובר 2010), שכמות המשתמשים הפעילים בה עומד על כ-170 מיליון. שבעים אחוזים מתוכם מתחברים לאפליקציה לפחות פעם ביום. חיפוש מהיר של צילומים שתויגו בה על ידי המשתמשים כ״סלפי״ בלבד מעלה לא פחות מ-77 מיליון תוצאות. הדימויים אינם מפסיקים לרצד מול עינינו, האינפורמציה היא אינסופית ומשתנה כל הזמן, צו השעה הפך זה מכבר לצו שכל קשר בינו לבין מנייה של שישים דקות היא דמיונית בהחלט: השעה חולפת בתוך מספר רגעים, ותוקפו של הצו פג עם רענון הדפדפן או עדכון הגרסה.

הצו היחיד שהוא קבוע ויציב הוא זה שמחייב אותנו להיות ״מחוברים״ כל הזמן ולשדר את עצמנו אל העולם בצורה זו או אחרת – להסתכל על עצמנו בהשוואה תמידית למה שקורה ״שם בחוץ״, לחלוק את עצמנו, להביע את דעתנו, להראות את עצמנו – וזאת בניגוד לדיוקן העצמי בציור, שנעשה מתוך הפניית המבט פנימה, אל הנפש, דרך המראה, והבעתה בציור עצמו. בסלפי אין התבוננות פנימה, אלא זפזופ אובססיבי בין ערוצי השידור של האני לבין אלה של האחר, תוך ניסיון למצוא התאמה בין התכנים או לצאת נגדם.

תופעה זו קשורה גם במודעות המוגזמת לצורך בשינוי: האני כפי שהוא כעת אף פעם ״לא מספיק״, תמיד רצוי שיהיה ״יותר״: בריא יותר, יפה יותר, מלויקק יותר, מעורב יותר, משכיל יותר וכמובן – נוכח יותר, כזה שנראה ומופיע יותר. מכאן גם מגיע הקושי להסתפק בייצוג מהימן של עצמנו, שכן אנו נדרשים לתחזק פסאדה שתעמוד בציפיות של הצופים בנו, ותגרום להם למצוא אותנו מעניינים, מסקרנים, סקסיים, עמוקים, מעוררי קנאה… אנו מתקשים להסתפק בייצוג קבוע של עצמנו, שכן עמידה במקום עלולה להתפרש כחוסר עדכניות.

הסלפי, אם כן, משמש מחווה נרקיסיסטית של הקפאה בתנועה מתמדת. הצורך שלנו בשינוי קשור בחוסר היכולת שלנו לקבל את העובדה שאנחנו לא יכולים להשתנות כל הזמן, והוא אשר מניע אותנו לייצר סוג של אשליה המשודרת בזמן אמת כאני שמיוצר תוך נסיון בלתי אפשרי לייצג מבע ייחודי או חדש של דימוי.

בכל יממה מועלים לאינסטגרם 55 מיליון צילומים שונים. גם אני יכולה להעלות בערב אחד סדרה של סלפיז שבהם אני מחייכת אל המסך על רקע של שלושה ברים שונים. אני יכולה להצליח לעורר קנאה או לשכנע את מי שיצפה בתמונות שאני ״קול״ ו״האפי״, אבל אני לא יכולה לשנות את העובדה שיש עוד מאות אלפי נשים ברחבי העולם שהעלו בדיוק את אותה התמונה, רק עם פרצוף שונה ותפאורה אחרת. יתרה מכך, ואולי גם מטריד הרבה יותר: בוודאי שלא אוכל לשנות את העובדה שכשאלך לישון לבד בלילה, כל שבאמת ארצה לעשות הוא לשפשף מעלי את התחושה הבלתי נסבלת של הריקנות.

ליהי לוי... בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, סטודנטית לתואר השני במסלול האוצרות בתכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. תוהה על פשר הקיום, יוצרת דימויים, חולמת לסיים את החיים במנזר בודהיסטי בבהוטן.

Comments are closed.