הסגנון האישי שלי הוא שאין לי סגנון אישי

״בסמרלדינה, עיר מימית… כדי ללכת ממקום למקום עומדת בפניך תמיד הברירה בין מסלול יבשתי לבין הפלגה בסירה: והיות שהקו הקצר בין שתי נקודות, איננו הקו הישר אלא קו עקלתון המסתעף בקפנדריות מפותלות עוד יותר, הרי שהרחובות הנפתחים לפני כל עובר אורח אינם שניים בלבד כי אם רבים, והם מתרבים לגבי מי שמשלב קטעי הפלגה ומעברי יבשה״ (מתוך ״הערים הסמויות מהעין״ מאת איטאלו קאלווינו).

לתושבי סמרלדינה ניתנת הבחירה ללכת באותו המסלול יום-יום או לגוון את מסלול הליכתם. האופציות הרבות הפתוחות בפניהם פותחות משחק של דרכים וצורות, וההליכה בדרך היא לא רק על מנת להגיע ממקום למקום, אלא גם לשם התענוג ויצירת החוויה החדשה. בדומה לתושבי סמרלדינה, אני מוצאת את עצמי אל מול אפשרויות היצירה שיש לי בחומר, מרחב אינסופי של סגנונות, חומרים וצבעים שמאפשרים טכניקות עבודה שונות.

״אין קו סגנוני אחיד בעבודות שלך״, אמרה לי הגברת מוועדת הקבלה לאירוע השנתי של אגודת הקרמיקאים בחג הסוכות. מתברר שעולם האמנות דורש והאקדמיות מנסות לספק. בבדיקת חלק מהאג'נדות הלימודיות בבתי הספר לאמנות נמצא כי בבית ברל ״הסטודנטים צומחים להיות יוצרים בעלי שפה ייחודית ועצמאית״, במחלקה לצילום בבצלאל ״הסטודנט יוצר אמירה עצמאית ומקורית״, ומיקומה של מכללת ספיר בלב הנגב הצפוני ״רחוק דיו מהמרכז כדי לפתח זהות ייחודית״.

רוב האקדמיות מדגישות כי על מנת להיות אמן נדרש סגנון אישי וייחודי. כך למשל מוכר לנו סגנונו הייחודי של גאודי, או טביעת היד המסוימת של ניקי דה סינט פאל, משיחות המכחול של קנדינסקי ודמויות המתכת של גרשטיין. אמנים רבים מוכרים לקהל בשל סגנון שיצרו בעבודותיהם לאורך שנות פעילותם. קהל הצופים מטמיע את הסגנון וסימניו, ובסופו של דבר מזהה את האמן דרך העבודות. האם זו כוונת האקדמיות, או כוונת עולם האמנות של הגלריות והמוזיאונים, ליצור ״פיקאסואים״?

גם המרצה בוועדת הקבלה בבצלאל, שזיהתה את המגוון הסגנוני, אמרה ״תצטרכי לשנות קצת את התפיסה והמחשבה כשתהיי כאן״

גם המרצה בוועדת הקבלה בבצלאל, שזיהתה את המגוון הסגנוני, אמרה ״תצטרכי לשנות קצת את התפיסה והמחשבה כשתהיי כאן״. עם זאת, במהלך לימודי מצאתי שבכל תרגיל שנדרשתי לבצע הבאתי את עצמי. דרך העבודות התמודדתי עם מערכות יחסים אישיות שונות ועם היכולות שלי לתפקד בתוכן. כך למשל, במסגרת קורס קדרות כשנושא התרגיל היה ״קערה״, יצרתי את ״קערות הרגש״. היה זה בתקופה שבה שני ילדיי הגדולים עזבו את הבית. למרות שהייתי מוכנה למצב זה (הרי אני זו שחינכתי אותם לעצמאות) והייתי עסוקה בלהיות אמא לשני אחיהם הקטנים, בלימודים ובעבודה בסטודיו – הרגשתי חור! חור עצום שנפער בי באזור הלא מוגדר שבין הלב לבטן.

החור שיצר חורים ב״קערת האימהות״ שלי, יצר גם שברים בדופנות קערה אחת שבה החימר היה קצת קשה מדי, ומרקם גס ומחוספס למגע בקערה אחרת. יצרתי את הקערות לא מתוך מחשבה מודעת כלשהי, אלא מתוך ניסיון ליצור חורים במצבים שונים שהחימר נמצא בו. בסופו של התהליך, החומר היה זה שעזר לי להבין ולמצוא את הפתרון לקושי ולכאב – בקערה שבה החומר לא היה קשה מדי ונשבר, או רך מדי כך שגרם לקערה לקרוס, אלא גמיש מספיק לעמוד בלחץ. של דופנות הקערה הגמישות הגיבו כמו מתוך שמחה ללחץ שהפעלתי עליהן. כך יצרתי קערה בעלת אופי אחר, שונה במקצת, וכך גיליתי כי בלי לשים לב התגמשתי גם אני, נתתי לכאב הפרידה לעשות את פעולתו וליצור ממני מישהי אחרת, שונה במקצת.

בתרגיל החדש הלכתי במסלול אחר, יצרתי מחומר אחר ובסגנון שונה, מה שהביא לכך שננזפתי על ידי המרצה: ״את צריכה להתמקד בסגנון אחד! סגנון אישי שלך״

רות רונן בספרה אמנות ללא נחת, טוענת כי מכיוון ש״הציוויליזציה לא מציעה לאדם מנגנונים תבוניים נעלים או מוסריים להשכיח ממנו את הזירה של הקונפליקטים הנפשיים״, האמנות היא כמו קליניקה פסיכואנליטית. ״האמנות היא צורה של היתקלות במשהו שטורד את המנוחה, ואף מייסר, ודווקא היתקלות זו הופכת את האמנות לחיונית״. עם הקערה החמישית שהיתה האחרונה שיצרתי, פתרתי את הקונפליקט שהתחולל בי. איתה נפרדתי מהכאב, איתה גם סיימתי את נושא הקערות והחורים.לא מצאתי את עניין הקערות או את הסגנון שבו השתמשתי מתאים לתרגיל נוסף. הרגשתי שאת המסלול הזה מיציתי. בתרגיל החדש הלכתי במסלול אחר, יצרתי מחומר אחר ובסגנון שונה, מה שהביא לכך שננזפתי על ידי המרצה: ״את צריכה להתמקד בסגנון אחד! סגנון אישי שלך״. במילים אחרות, נדרשתי ללכת באותו מסלול, לא לשנות כיוון.

היצירה הספציפית ואופייה הסגנוני משמשים את האמן כדרך לפתרון בעיות וקונפליקטים, להתמודדות עם קשיי המציאות והיומיום. אם הנושא שבו עסקה היצירה פתור מבחינת האמן, מדוע יש להמשיך לדוש בו? ההתפתחות האישית משולבת בהתפתחות היצירתית, והדרישה להישאר בסגנון אחד היא כמו לומר: ״אל תתפתחי עכשיו, אל תפתרי נושא אחר שמטריד אותך, תמשיכי ללכת באותו מסלול, למרות שאת כבר מכירה כל אבן, פרח וגבעול״. וכל זאת לשם מה?! כדי שגם הצופה יצליח לזהות את הסימנים שבדרך, שיצליח לזהות אותי דרך היצירות שלי.

הדרישה להישאר בסגנון אחד היא כמו לומר: ״אל תתפתחי עכשיו, אל תפתרי נושא אחר שמטריד אותך, תמשיכי ללכת באותו מסלול, למרות שאת כבר מכירה כל אבן, פרח וגבעול״

הסגנון האישי התפתח בעבר הרחוק עם התפתחות ההומניזם בימי הרנסאנס האיטלקי ועם התפתחותו של האינדיבידואל. בספרו ״קורות האמנות״ גומבריך מתאר כי הערצת עבודותיו של ג'וטו באמצע המאה ה-15 החלה את תהליך רוממותו של האמן וזיהוי סגנונו האישי. ג'וטו פתח פרק חדש בתולדות האמנות. מימיו ואילך הפכו תולדות האמנות לתולדות האמנים הגדולים. במאה ה-18 קיבלו על עצמן האקדמיות את תפקיד הוראת האמנות, ועשו זאת דרך לימוד יצירות המופת ולימוד הטכניקות שבהן עבדו אותם אמנים גדולים. הדגשת גדלותם של אמני העבר, שהיתה חביבה על האקדמאים, גרמה לביקוש ולעליית ערכם של הציורים העתיקים, אך בו בזמן לקיפאון במכירת יצירות חדשות של אמני התקופה. על מנת לעודד רכישת ציורים של אמנים צעירים, החלו האקדמיות לערוך תערוכות שנתיות שהיו אירועים חברתיים, ושימשו לאחר מכן כנושא שיחות הסלון, ולא אחת הוציאו שם טוב או רע לאמנים.

כך נוספה משימה לאמנים הצעירים: מעבר לעובדה שרצו למכור את עבודותיהם, הם היו צריכים לגרום להצלחתה של התערוכה. די במהרה הם החלו לנסות למשוך את תשומת לב הקהל, בעיקר את הפטרונים ובעלי הממון, על-ידי נושאים מלודרמטיים, על-ידי אפקטים חדשים של צבעוניות, על-ידי סגנון אחר, סגנון חדש שיעורר את הרושם ואת הפליאה; את ה״וואוו״. התופעה הזו הביאה בסופו של דבר לכך שהאמנים בחרו לעצמם את נושאי היצירה ואת אופייה, פיתחו לעצמם טכניקות עבודה חדשות ואיתן גם סגנון ייחודי שלהם.

נראה כי האקדמיות, יחד עם עולם האמנות, אימצו לעצמן את דרך הפעולה הזו של פיתוח סגנון אישי, ולעתים נדמה שלא רק לטובת האמן כי אם גם על מנת להביע בקיאות וידע: טוב שלכל אמן יהיה הסגנון שלו, כך ״המומחים״ יוכלו מיד לזהות ולקטלג את האמן ובבוא היום ללמד את הסגנון האישי שפיתח.

אין ספק שאמירות כמו זו של חברה שפגשתי – ״ראיתי את העבודות שלך ומייד ידעתי שהן שלך״ – בהחלט גורמות להרגיש את הגוף מחייך ורוקד לו מבפנים. ואכן, היא זיהתה סגנון אחד שלי. עם זאת, הניסיון ללכת במסלול אחד מקבע אותי ומרוקן את היצירה שלי מיצירתיות. לכן היא זיהתה סגנון אחד מני רבים. אני אוהבת את הגיוון. אני אוהבת את הצבעוניות השונה של החומר, אני אוהבת ליצור במגוון דרכים, אני אוהבת ללכת במסלולים השונים. כמו אותם תושבי סמרלדינה של איטאלו קאלווינו, שניתנת להם אפשרות הגיוון, ו״השעמום שבמעבר ההכרחי מדי יום ביומו באותם רחובות עצמם, נחסך מתושבי סמרלדינה״, כך גם אני את הבחירה שלי עשיתי.

.