הפרישה לנידחות

הפרישה לנידחות

מסה אישית

05-07-2018 | ניר שטרית |

"וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ,
וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר;
נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים.
ואֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל
ואֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב." [יחזקאל א, א-ו].

1

ערב יורד. דמדומים. אדם יכול למצוא את עצמו "נידח", או דווקא לפרוש ולפגוש מתוך תחושה של רצון ושייכות את אותה "נידחות" כחלחלה ברדת היום, בוא הלילה. שקט סביבו, רוח נושבת, מבט חולף על העצים שמתנועעים ברוח ועל העננים בשמיים, סגולים כחולים על רקע שמי תכלת ורודים. שקט. שקט.

מעט ליד השקט – המולה; רחש, רעש, מכוניות נוסעות, משאיות צופרות; תזוזה מתמדת, מבטים מצטלבים, משקפי שמש, אוזניות.

תמונה מאתר Maxpixel

אני זוכר את עצמי בחוץ-לארץ, מקסיקו, ב"טיול שאחרי צבא", טיול שיצאתי אליו לבד; שוכב-יושב על ערסל בסן-פדרו, מתבונן בשקיעה בין הרים שנמצאים מולי רחוק באופק, אור דמדומים כחול, סגול, ורוד, טורקיז, שומע באוזניות את האלבום של אביתר בנאי, "עומד על נייר", שר על "תחרות כלבים" ש"רצים במעגל"; רחוק מהארץ, רחוק מהמשפחה, רחוק מכל ה"חברים".

אני זוכר את עצמי אחר-כך בארץ, אחרי שחזרתי ועוד גרתי אצל ההורים שלי בבית בחיפה, חוזר מהפארק שיש שם למטה בשכונה ליד הבית; חוזר הביתה וההורים שלי, אמא שלי בעיקר, לא מבינה מה קורה לי, או מה קרה לי, למה אני ככה מתבודד בזמן האחרון, יורד למטה לפארק לבד, קורא, חושב, לא הולך לפגוש חברים או לעשות משהו, לא מדבר הרבה, פחות נלהב, הרבה יותר שקט. אני זוכר את עצמי אומר לה, לאמא שלי, כשהיא כבר כמעט רדומה שם בחדר שלה כדי לנחם אותה – מנסה להסביר לה – להצדיק את עצמי: "זה טוב אמא, זה דבר טוב".

האם הנידח או הפרוש זוכר משהו שהולך ונשכח סביבו? או שמא הוא דווקא זה ששוכח?

בפארק שם למטה ליד הבית בחיפה, זה היה בספסל מעט מרוחק ממרכז הפארק עצמו, יותר בשבילים המקיפים את הפארק, לפעמים היתה מסתובבת גברת עם רדיו נייד שהייתה נושאת על המותניים שלה או ביד, מאזינה לו ומשמיעה אותו תוך כדי הליכה ושיטוט עם הכלב שלה, כלב חום יחסית גדול. בדרך-כלל היו לה משקפי שמש, והיא הייתה הולכת במעין תנועה "נשית" זקופה ובטוחה בעצמה, מסתכלת סביב וכמו תרה אחר משהו או מישהו, אבל גם שלמה עם הנוכחות ה"יחידאית" שלה שם עם הכלב, צועדת בביטחה ובקיום-מוצדק כ-"מה שהיא" במרחב.

אם זה היה בשבתות היו חולפים לפעמים בשבילים ההם שבהם היה הספסל גברים דתיים שחוזרים מבית הכנסת "יבנה" שבשכונה. הרבה מהפעמים אלו היו אב ובן, לבושים בלבוש חגיגי לשבת, חולצה לבנה מכופתרת, נעליים מבריקות, לפעמים ג'קט, לפעמים עניבות, חלק מהגברים לפעמים היו צועדים ככה תוך-כדי שמפצחים גרעינים, מפזמים לעצמם משהו, שארית של פיוט מהתפילה שיצאו ממנה, לפעמים גם היו מדברים ביניהם, על עסקים, על עבודה, על אנשים אחרים; הכל בתוך אותו שקט של השבת בפארק.

הייתי לוקח איתי משהו לקרוא. לתקופה זה למשל היה "אורות התשובה", ספר קבלי שמתאר באופן חוויתי ופנומנולוגי ממש 'שיבות' רוחניות מגוונות למניהן, פעמים מתוך אהבה, פעמים מתוך יראה, פעמים בייסורים, פעמים בחכמה, כולן מתרחשות בעולם-אלוהי שהוא העולם שלנו, ושכחיבור הוא למעשה ליקוט של קטעים כתובים של הרב קוק על-ידי תלמיד אחד מובהק שלו. תלמיד מובהק. דומה באמת שכל נידח הוא סוג של תלמיד, אם לא מורה. פרוש אחד הולך-בעקבות; ואחרי פרוש אחר הולכים-בעקבות. אותו השקט, כנראה, שקודם-לכן תואר, מכין את הקרקע להופעת קול שאליו נתון הקשב. לוגוס? אלוהים? מחבר הספר? אנו עצמנו? – אין ספק שגם אנו עצמנו בתוך העולם ועם העולם שסובב סביבנו, מאזינים-בעקבות; פתוחים לרווחה.

וזהו באמת גם סוג התקשורת, הפרישות הזאת. כלומר אין מדובר כאן, מסתבר, על היאטמות מן העולם, אלא כלולים כאן התבוננות באנשים, קריאה בספר. כלומר מדובר כאן על חיפוש אחר סוג אחר של תקשורת, חיפוש אחר 'קול פנימי', אחר מורה, אחר תלמיד.

אבל מי הוא באמת זה שמוביל אותנו לשם, אל אותה נידחות מפתה צבועה כחול? האם ניתן בכלל להגדיר 'אותו' או 'אותה'? האם זה 'אבא'? – ה'אל', ה'קול', ה'מורה'? דומה דווקא שבדיוק ממנו אנחנו לפעמים גם בורחים. האם דווקא חזרה אל חיקה שלה, אם ככה? –  אליה? – 'אם', 'הוויה', 'נשייה'?

אמי שלי, אני חושב, שמה לב לאותה תופעה והביעה דאגה כלפיה מתוך זיהוי והיכרות עם פרישות. אותה אחת שבעצמה לא יוצאת ופוגשת "חברות", אותה אחת שבמקור ממושב בבית-שאן, מן הסתם "נידח", ואילו הוא מושב רוויה דווקא; עברה לחיפה, ל"עיר", עיר שבעצמה אפופה באווירת נידחות, ושבסופו של דבר גם מוצאת את עצמה נשואה לגבר שעם השנים הופך דתי, כמו גם אחותי שהופכת דתיה גם היא, והיא-היא המשפחה, והיא אמא צעירה לשלוש בנות ובן אחד, ארבעת הנכדים של סבתא, אמי.

כל חייה הייתה אמי עם ילדים. כשאני עצמי עוד הייתי ילד, היא – לאחר שגידלה אותנו בשנים הראשונות – הייתה עובדת כעוזרת בגן-ילדים, תוך כדי שגם הייתה לפעמים עושה בייבי-סיטר לילדים בבניין שלנו. ילדים אומרים את האמת. מבוגרים כבר לא. מה שנאמר בדיבור הבוגר מכוסה ומסתתר הרבה פעמים מתחת לכל כך הרבה שכבות של סילוף ותעתוע, של עיקוף ופיתול, של מנגנוני הגנה חרדתיים ונרקיסיסטיים, אינטרסנטיים, השוואתיים וצרי-עין, או שהדיבור הוא פשוט רכילות.

אבל דיבור שיצא לגלות היה לא רק מנת חלקם של אותם "אלה" או "הם" שתוארו עכשיו. אולי ה-דיבור שיצא לגלות היה גם הדיבור ביני לבינה. דיבור שפסק בדיוק באותן שנים כשהתחלתי להיות יותר "בוגר", אולי. אולי היא לא יכלה לשאת את זה, אולי היא חששה שמא גם אני אתפוגג באותו המון פטפטני וריק מקול? מצד שני היא גם זו שדווקא הביעה את החשש מזה שאני אשאר שם "בצד", כמוה. אולי היא פשוט רצתה להקדים את הזמן בו אסיים כבר מהלך הפרישה הדרוש ואחזור אל הכלל; נשאה עיניים אולי בקוצר סבלנות מסוים, אבל מתוך אהבה – לעבר העתיד, עתיד שבו הפרוש חוזר אל חיק החברה, כמו אותו אדם שיוצא מן המערה האפלטונית אבל גם חוזר אליה חזרה לאחר שראה מה שראה. כלומר, אולי כן – היא הבחינה בפרישות והכירה אותה – אך ציפתה וחיכתה כבר לשלב בו אשלים אותה ואשוב.

2

הרבה לפני-כן, בילדות, ניסינו פעם אחת אני והיא לגרום למחשב חדש "לעלות" ולעבוד כמו שצריך. זאת היתה תקופה שמחשב חדש היה מגיע עם הרבה דיסקים של תוכנות להתקנה, "דרייברים", שכדי שהמחשב שקנית יעבוד וירוץ כמו שצריך ותוכל להשתמש בו היית צריך קודם כל להתקין אותם, כל אחד ואחד מהם בנפרד בהתאם למה שיש לך במחשב, ושנינו ניסינו לפענח את התהליך, הכל מן הסתם כדי שאני אוכל להינות מהמחשב. היה מובן מאליו באופן שאפילו לא עורר תהייה שהיא לא תשתמש בו ושאין לה שום עניין במחשב. היא, מה שהיא עושה זה לצפות בטלוויזיה בערב אחרי המקלחת, מכוסה מתחת לשמיכה במיטה, לרוב אלו טלנובלות שכבר נהיו ישנות ולפעמים גם מה שיש בערוץ "2" בחדשות ואחרי. והיא קוראת עיתונים בשבתות, מרכיבה את משקפי-הקריאה שיש לה, שעונה במיטה, בקיצים מסוימים אני זוכר אפילו שהייתה לפעמים יושבת ככה על הריצפה בסלון ונשענת על הקיר עם העיתונים והמשקפיים, השיער שלה פזור, משהו לנשנש אולי נמצא לידה, בטח כמו שזה היה שם במושב. חוץ מזה, היא שרויה בשקט, כשהיא לא עם הילדים שמדברים או עם אבא שלי שמספר לה כל מיני דברים והיא מקשיבה. כך שגם הפרישות שלה, מסתבר, לוותה בתקשורת, הפעם מדובר על הטלוויזיה והעיתונים. אבל באותה פעם אנחנו ניסינו, אני והיא, לחבר את המחשב ולגרום לו לעבוד והצלחנו. לי היה יותר ניסיון. לפעמים גם נעזרנו באנשים אחרים, או חבר שלי או איזה טכנאי או שכן או משהו כזה שאמא שלי היתה משיגה. והצלחנו. והמחשב הזה לא עורר בה – אישית – שום עניין. היה ברור שהיא לא תתעסק בו פתאום. למה?

פעם אחת היא הפתיעה אותי עם מחשב חדש והיא הביאה אותו עם ווינדוס מותקן. הייתה עליו – על ה"מארז" – מדבקה עם קוד של רישיון רשמי לווינדוס. לא הייתי לגמרי שלם עם זה; היינו יכולים להתקין את זה בעצמנו, זאת תוספת של עוד 500 שקל, לא מעט, "גניבה" אפילו, הייתי יכול לקרוא לחבר, אבל מצד שני היא גם השקיעה, וגם עשתה את זה כביכול כמו ש"אמורים". אבל מי "אמורים" לעשות ככה? אנחנו? – אני והיא? ניר שטרית וסילביה שטרית מרחוב אליעזר אלתר ברמת אלון חיפה? אולי היא לא רצתה לעבור שוב את החוויה של הניסיון ואי-הוודאות? או שאולי היא חשבה או תיארה לעצמה שאני לא רוצה.

לפעמים היינו צריכים לסחוב את המחשב הזה. פיסית. אם היה מתקלקל, היינו לוקחים אותו למעבדה. היינו לוקחים את המארז, שמים אותו באוטו, והיא הייתה מסיעה אותנו לשם, דואגת שיטפלו בדברים וגם נשארת על זה אחר-כך בטלפון, מבררת מתי זה יהיה מוכן בשבילי, בשבילנו; יודעת –  שיש רצון שיחזור כמה שיותר מהר, יודעת כמה שאני תלוי בו? חוששת שמא לא יהיה מה – או מי – שיעסיק אותי בהיעדרו? חושבת שהיא – לא יכולה?

האם, אני תוהה כיום, אמי אולי תפסה את המחשב ככלי תקשורת שיכול "להציל" אותי מן הפרישות והנידחות, או שאולי דווקא מנגד היא תפסה אותו ככלי שדרכו ואתו אוכל לפרוש כהלכה ולא להזדקק עוד לפרוש מן הפרישות? ומן הצד האחר בכלל – האם המחשב גם היה פיצוי על היעדר תקשורת אתה לפעמים?

תמונה מתוך Pxhere

3

שנים אחר-כך, כשבאתי הביתה לביקור בשבת, הדלקתי את הטלוויזיה שם בחדר הישן שלי, סתם מתוך עניין וכדי שיהיה משהו ברקע, ואז התחלתי לצפות ב'כוכב הבא לאירוויזיון'. לא ראיתי תכניות טלוויזיה כבר כמה שנים טובות לפני-כן, אבל משהו שם תפס אותי פתאום באותם מוצאי-שבת, בחדר הישן שלי שם בחיפה, בטלוויזיה שתלויה שם על הקיר מול המיטה כמו תמונה שחורה מוגבהת מעט, או כמו מסגרת שבוקעים ממנה דימויים, ובמקרה הזה גם מוסיקה.

זה היה ביקור טוב בבית, ביקור מוצלח, וגם כזה שהגיע אחרי ביקור הרבה פחות מוצלח ממנו שבועיים או שלושה לפני-כן. בהתחלה עוד עסקתי במשהו בלפטופ תוך כדי שהתוכנית רצה ברקע, אבל לאט לאט נשאבתי אל התוכנית יותר ויותר, עד שכבר לגמרי התמסרתי.

על כל מתמודד או מתמודדת, שניצבים במרכז הבמה של האולפן שמלא בקהל ובמצלמות, יורד בתחילה מסך; מסך עגול וענק שמקיף וחוצץ בינם לבין כל השאר. כלפי חוץ – המסך הגדול מקרין דימוי ענק ומועצם של המתמודד או המתמודדת תוך כדי הביצוע של השיר; דמוי גרנדיוזי. זה הוא מי שאמור להיות 'הכוכב הבא'. מבפנים – מה שהמתמודד או המתמודדת רואים – הם ייצוגים וסימנים של פרצופי אנשים שנמצאים שם בחוץ, ומד אחוזים שמבשר להם מה רמת הפופולריות שלהם עד כה; כמה יש להם כבר? האם הם קרובים להצליח ולעבור, להרים את המסך? אם שופט או שופטת מכריעים לטובתם – כלומר נותנים להם צבע "כחול" – הם, המתמודדים, רואים את התמונה של אותו שופט או שופטת מופיעה לפתע על גבי המסך שלהם מבפנים – ניבטת-מביטה בהם ונעלמת.

תמונה מתוך publicdomainpictures

במידה והמתמודד או המתמודדת חוצים את רף האחוזים הנדרש כדי להרים את המסך – מראות וקולות של פיצוצים נשמעים והמסך פוצח בהתרוממותו והרמתו כלפי מעלה; הקהל והכוכב או הכוכבת סוף סוף נפגשים, והם צורחים אחד על השני, מתאחדים ונקשרים בשיאים של עודפות ואקסטזה.

אבל לא תמיד המסך עולה. לעומת הצבע הכחול יכול להינתן גם הצבע האדום. במידה והמתמודד או המתמודדת לא זכו לחצות את הרף ולהגיע לרמת הפופולריות הנדרשת בכמות האחוזים שנמדדים בצג, הם נשארים לכל אורך אותו השיר בודדים ומוסתרים מאחורי המסך ורק לבסוף ולשמע מנגינת קלידים נוגה, ללא פיצוצים וללא התרגשות –  המסך עולה לאט לאט באולפן החשוך, חושף את הבושה, את הצער ואת הכישלון של הניצבת או הניצב במרכז. כשם שמתמודדים ומתמודדות מכל רחבי הארץ מגיחים אל התוכנית ומופיעים בה – כך הם שבים, מתפוגגים או מודחים ממנה.

הטלוויזיה היא מדורת שבט מלכדת – בתוכנית צופות יחד משפחות, וגם אני צפיתי בתוכניות כאלה עם אמי פעם. במקרה הזה זאת צפייה שהיא חיפוש אחר כוכב. חיפוש אחר כוכב מושלם, שלם, זוהר, חזק; כזה שנישאר ועומד, כזה שלא נופל, למרות שמה יותר יפה מאשר – כוכב נופל?

מצד אחד, ניתן לתפוס את המתמודדים כ"נידחים" ששואפים לצאת מנידחותם על-ידי התוכנית. אך מצד אחר, הם עצמם או חלק מהם גם עלולים להיתפס כתוצרים של שטיפת מוח שמבטלת את הקסם האמתי שאצור בנידחות ובפרישות. תאוות המתמודדים להסרת המסך או החציצה יכולה להיתפס מצד אחד כמהפנטת וראויה, מעוררת הערכה והתפעלות, מצוינת. אך מצד אחר, אותה התאווה להסרת המסך או החציצה של המתמודדים עלולה גם להיתפס כמוטעית או מושלית, ככזו שמחמיצה ומפספסת את קסמי הנידחות האמתיים והפרישה אליה.

"הכוכב הבא לאירווויזיון" לא מכירה בקסמי הנידחות. אבל הם קיימים. ולעתים כדאי, כדאי מאד, להיוותר מאחורי המסך המורד.

ניר שטרית... יוצר וכותב, חי ועובד בירושלים. בוגר התואר השני מן המחלקה למדיניות ותיאוריה של האמנויות, בצלאל, תואר ראשון מן המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל, ולימודי פילוסופיה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

הוספת תגובה

הוספת תגובה