ז'אן בלייז | במאי עירוני

אל ז'אן בלייז נחשפתי לראשונה במפגש שיח אמן במרכז האמנות התל אביבי ARTPORT. זה היה בשנת 2017, שלוש שנים אחרי שיזמתי והתחלתי לאצור את אירועי "מנורת לילה" (יחד עם יאשה רוזוב), פסטיבל אמנות לילי אקטיביסטי בדרום תל אביב. גיליתי איש מקצוע של ממש, העוסק במה שנתפש בעיני באותם ימים כגיבוב של תפקידים והגדרות, ששאפתי לאמץ – ועוד לא ידעתי לכנותו בשם.

"אין הגדרה  לתפקיד שלי ולכן אני אומר 'במאי עירוני'", אומר לי בלייז בראיון (בצרפתית) שערכתי איתו בשיא מגיפת הקורונה. "אני מתייחס לעיר כמו לדמות, יש לה חיים ריאליים. אנו מניעים אותה לתגובה, אנו מציעים לה מחויבויות ונדיבות ולאט לאט אנו רואים אותה משתנה. זוהי התעברות של רוח, של נועזות, של  פנטזיה, של יצירתיות. כשמגיעים לעיר מבקרים חדשים מבחוץ, הם מרגישים ברוח הזו מיד". 

העיר שבלייז מדבר עליה היא נאנט, עיר תעשייתית הממוקמת בחיבור של נהרות האזור אל הלואר לפני שהוא נשפך אל האוקיינוס האטלנטי. הוא יושב בחדר ישיבות קטן במשרדי חברת VOYAGE A NANTES, שבה הוא משמש כמנכ"ל וכבמאי האמנותי של העיר. בלייז פרץ עם עשייתו האמנותית בעיר בשנות השמונים. נאנט הפכה לפרויקט חייו ולמודל נערץ בעולם להתחדשות עירונית דרך אירועי תרבות והצבות אמנות במרחב הציבורי. 

בשיחת הוידאו שאנו עורכים קשה להתעלם מהחיוך הנדיב שעל פניו ומהבעת השעשוע והקלילות המתפרצת. הוא לובש סריג גולף שחור, מרכיב משקפיים עם מסגרת פלסטיק מלבנית שחורה ובלוריתו פרועה בשובבות. הוא בן 70, אך כמו בקלישאה כנראה השמחה מצעירה. לבלייז, שנולד באלג'יר בירת אלג'יריה והיגר בגיל 11 עם משפחתו לצרפת שם התמקמו בפרבר פריזאי, אין שמץ של מבטא והוא צרפתי לכל דבר. לדבריו הוא גדל בבית ללא ספרים או תרבות גבוהה ורק בתחילת גיל ההתבגרות בביתו של חבר נחשף לאמנות דרך ספרים. ספרות הייתה המדיום העיקרי שנמשך אליו בנעוריו, אבל בעקבות הצורך שחש לצאת אל מעבר לשולחן הכתיבה הוא יזם כסטודנט קבוצת תיאטרון חובבנים- מה שנתן מענה לצורך החברתי כמו גם לאהבתו לעולם הספרות. שנה לאחר שקיבלו חלל חזרות במרכז תרבות בפרבר של בורדו הוא שימש מנהל זמני של המרכז וכך החל לנהל ללא שום ניסיון צוות של 30 איש, וכפי שהוא מתאר זאת: "אמרתי כן, כי אני תמיד אומר כן, וVOILA- עשיתי את הדבר שלי".

דרך הקשרים שיצר עם משרד התרבות בשנה זו, פנה בלייז לניהול פעילויות תרבותיות קהילתיות בפרבר פריזאי ולאחר מכן לגואדלופ לנהל אמנותית תיאטרון מקומי. על מנת להודות לו על השליחות, שר התרבות שלח אותו לראשונה לנאנט ב-1982 להקמת מרכז תרבות. ראש העיר הסוציאליסטי שקיבל אותו לתפקיד הובס באותה שנה בבחירות על ידי ראש עיר שמרני שפיטר אותו ועצר את הקמת המרכז. "זה עצבן אותי לא מעט כי כבר היה לי צוות שלם שעבדתי איתו מזה שנה. החלטנו להקים את המרכז בפורמט נודד ממשאית. פנינו אל כל ערי השמאל הסוציאליסטי באזור נאנט והצענו פעולות אומנות מבוססות מקום", הוא נזכר. חמש הערים שנעתרו היו שונות באופיין: תעשייתיות, חקלאיות, ערי נמל, וכך נוצרו התערבויות אמנותיות שהותאמו לכל אחת מהן. אחד מראשי העיירות רץ ב-1989 לראשות העיר נאנט ונבחר, "וכך חזרתי בניצחון אל העיר עם הצוות שגיבשתי ועם המשאית", בלייז מספר בצחוק קל. 

"היה כאן מפגש בין שני אנשים עם רצון להפגין יצירתיות בעיר שחסר בה הכל בזמנו. בשנות ה-80 העיר כשלה כלכלית, היא איבדה את הצורה שלה, את המספנה שלה ואת המפעלים האייקוניים שלה (נסגר בה המפעל של LU – חברת ביסקוויטים בינלאומית). ראש העיר הרגיש שהאופן היחיד שבו  ניתן לבנות לעיר "זהות" ולבדל אותה מהערים השכנות היה דרך יצירתיות נועזת. דרכה הוחלט לשנות את הדימוי והמבנה של העיר וזה עבד".  

עם שובו לעיר הוא וראש העיר יזמו יחד את אירועי Allumées (דולקים). "יצרנו שיתופי פעולה עם ערי-נמל גדולות מהעולם כמו ברצלונה, לוס אנג'לס, לנינגרד, והבאנו אמנים אוונגארדיים מהערים האלו לנאנט. האירוע התקיים באוקטובר מהשעה 18:00 בערב ועד 6 בבוקר במשך שישה לילות וזאת במשך שש שנים", במהלך שמיצב את נאנט כעיר אנרגטית ונועזת הפונה אל העולם דרך אמנות עכשווית ואמנות. 

בעקבות ההצלחה בשנת 2000 ראש עיריית פאריז פנה לבלייז בהצעה ליצור אירוע דומה בפאריז. בלייז דייק את ההצעה והרכיב מודל חדש לבירה. "אמרתי לראש העיר: בוא לא נתפזר עם חיבורים לאירופה, הלילה הלבן זה פאריז, רק פאריז וזה יהיה תמיד רק פאריז.  אם נתפזר, אם זה יהפוך לנפוץ בעוד בירות עולמיות, מה הפואנטה? ולכן הרעיון היה למען פאריז וללילה אחד".

"הלילה הראשון הצליח כמו אש בשדה קוצים.  גם ב- Allumées זה היה אותו דבר, מהשנה הראשונה. זה היה מטורף והזוי. בייחוד שבאותה תקופה נאנט הייתה בתרדמת עמוקה. הלילה הלבן היה מאוד חזק. המטרה הייתה ליצור אירוע חד פעמי". למרות המטרה הראשונית, חצי שנה לאחר האירוע ראש עיריית פאריז פנה לבלייז בבקשה לאצור שוב את הלילה הלבן. "הצעתי לו לחכות שנה, לקחת את הזמן, לחשוב וליישם לקחים. אך בעקבות ההצלחה ההמונית הוא החליט לקיים אותו מיד בשנה העוקבת", ובלייז סרב להצעה. בלייז עובד בטווחי זמן ארוכים ומעמיק תוך כדי היכרות ולמידה של השטח, ולאחר שהתקיים אירוע הלילה הלבן השני הוצע לו לנהל את הרביעי. הפעם עם זמן הכנה של שנתיים. בלייז נעתר, ההצלחה הייתה מסחררת וברוח הגלובליזציה הפורמט הפריזאי החדשני התפשט בעולם כולו. גרסאות מקומיות, חיוורות יותר, הופקו בערים רבות בכל רחבי העולם, ובהן תל אביב.

בשנת 2004 ראש עיריית נאנט וראש עיריית סנט האזר הממוקמת בנקודת הסיום של שפך הלואר ביקשו מבלייז ליצור פרויקט קבע, שיחבר בין ערי השפך. "שוב רואים את הכוח שבפוליטיקה", מתאר בלייז. "האנשים האלו מייסדים את המטרופולין ואומרים לעצמם שצריך שתהיה גם תשתית תרבותית למטרופולין החדש ולא רק כביש מהיר עם ארבעה נתיבים שיחבר בין הערים". כך יצא לדרך ה-ESTUAIRE , פרויקט השפך: פרויקט הצבת אמנות עכשווית לאורך 60 הקילומטרים של שפך נהר הלואר שבו אמנים יצרו בשלוש מהדורות (2007,2009, 2011) רצף של 33 פסלי חוצות המפרשים את הטריטוריה ואת המרחב הפיזי והתרבותי ויוצרים מוזיאון אזורי באוויר הפתוח.

מאז נוצר גם ""VOYAGE A NANTES מסלול אמנותי שהחל ב-2011 ומתרחש מידי קיץ, "שהוא הרבה מעבר לאירוע", מספר בלייז על הפרויקט שבהמשך נתן את שמו לתאגיד. זהו מסלול של 12 קילומטרים שמוצבות בו עבודות אמנות במשך יולי ואוגוסט מאז 2012. "אחרי המהדורה השנייה הבנו שהאירועים האלו יוצרים משיכה ותיירות שלא היו קיימים קודם. ראש העירייה ביקש שאבנה סטרוקטורה שתהיה אחראית על המשיכה, האפיל של העיר, תוך כדי השענות על סדר יום אמנותי".

"ספגנו לתוכנו את משרד התיירות, את מכונות האי, את הטירה, את מוזיאון סוף העבדות, הקולקציה של השפך ואת ה"VOYAGE, וכך נוצר התאגיד "VOYAGE A NANTES" הנושא את שם האירוע, מונה 300 עובדים ומנהל אותו בלייז. "הפכנו לעיר אהובה ונדיבה – בתוך כעשור הפרויקט הכפיל את מספר התיירים בנאנט. בשנת 2019 היינו במקום השני אחרי מרסיי בתפוסת המלונות", מספר בלייז בגאווה ניכרת.

Lilian Bourgeat | 'סרט מדידה', 2018

אין כיום אמן שעובד במרחב הציבורי שלא רוצה להציב עבודה בנאנט ואני מנסה להבין את התהליך שאותו בלייז מיישם. 

האמנים נבחרים ליצור על ידך למיקומים ספציפיים. תוכל לתאר את העקרונות המנחים את תהליך העבודה איתם? 

"אנחנו משלמים מצוין לאמנים שלנו, בגלל שהם במרכז, בלעדיהם ההרפתקה לא מתקיימת. אנו לעולם לא מקיימים תחרויות. בהתאם למשוואה בשטח אנחנו מזמינים אמנים. אנחנו מארחים אותם בעיר, משכנים אותם במלון הכי טוב, מפנקים אותם ומראים להם את כל מה שנדמה לנו ייחודי ומקורי. הם עוזבים והם מתבקשים לייצר סקיצה באיזה פורמט שהם בוחרים – גם עיפרון על נייר – ובעבורה אנחנו משלמים להם 2000 יורו. אנו מפקידים אותה עם המפיק הטכני ומנסים להבין אם במיקום שנבחר ליצירה היא מעשית; אם היצירה אפשרית לביצוע ומה העלות שלה. אנחנו אף פעם לא מוותרים מראש בגלל שהפרויקט 'יקר מידי' – אף פעם!  אנחנו גם אף פעם לא אומרים שנשים 50 אלף יורו על ההצבה הזו, אתה האמן – תעשה משהו ב-50 אלף יורו – לעולם לא. אני אומר לאמן, 'הנה, אני מייעד  לך את החלל הזה, את המרחב הזה, את הפרספקטיבה הזו, תחלום ונראה אחר כך איך אנו מממשים אותו ואולי לא נוכל לממש אותו. בשלב הבא אנחנו עובדים על השגת מימון. יש לנו איש צוות שאחראי לשיתופי הפעולה בלעדית. אנחנו צריכים להפעיל את כל הידע שצברנו להבין מי יכול לשתף פעולה אם ברמה המחוזית, במחלקות השונות של העירייה, של גורמים פרטיים וכולי.

אנחנו מנסים שהיצירה  תהיה כמה שיותר מדויקת לכן אנחנו אף פעם לא מתחילים ממגבלות. כשרצינו להביא את האמן היפני TATZU NISHI רצינו להתערב אמנותית ליד תחנת הכוח על השפך. הפרויקט שלו היה מאוד פשוט, לשעתק את אחת הארובות, המפוספסות באדום לבן, להציב אותה באמצע הנהר ובראשה בודהה מוזהב הצופה אל האופק. חשבנו שזה מצחיק נורא ויפה מאוד, אבל הבנו שזה לא אפשרי בעליל להציב באמצע הנהר. בסוף הוא עשה את הפרויקט אבל על האדמה ובמקום בודהה הוא הציב בית פרברי טיפוסי לאזור  דוגמת HOME SWEET HOME בקצה הארובה. את העבודה הצלחנו לממש בעזרת  חברת החשמל".

איך מתאימים את העבודות לציבור? בעבודה במרחב הציבורי יש תמיד שיתופי ציבור וניסיון של הגורמים העירוניים לרצות את הקהילה. איך משכנעים את הקהילה המקומית בנחיצות של אמנות?

"יש פדגוגיה שלמה של הסברים ושכנועים. הדרך והצורך לשכנע מאוד שונה בהתרחשות במרחב סגור, המרותק לשליחות התרבותית שלו. כשיוצאים למרחב הציבורי אנחנו פונים לכולם, אנו לא פונים רק לעולם התרבות – להיפך. אנו פונים לקהל הרחב, עם הסתירות והעימותים שהוא מציף. או שעבודות במרחב הציבורי מוערכות על ידי מעריצים או שאנשים תוהים – 'מה ההצבה הזאת באה לעשות? מה התועלת שלה?' וכמובן שהשאלה הראשונה שאנו נשאלים כשאנו פועלים במרחב הציבורי היא 'כמה זה עולה'?  מה שבעצם אומר – 'זה עולה המון, זה חסר תועלת וזה מכספי המיסים שלנו'. במרחב הציבורי צריך לשכנע את כולם לא רק בתועלת האינטלקטואלית ובשיפור המורל, אלא גם בכלכלי.  היום אנחנו מצליחים לגרום להם להבין את זה עם מספרים. אנו אומרים לאנשים 'בחודשיים האלה 650 אלף איש מגיעים לבקר בנאנט מבחוץ, 650 אלף איש שיוצרים לעיר הרבה יותר הכנסות מעלות ההצבות'.

"הייתה לי ההזדמנות לפגוש את ראש העיר של GRASSE הידועה בתעשיית הבשמים שלה. אנשי הבשמים לא נחשבים אמנים ואין זכויות יוצרים על בושם. בחרנו שלושה "אפים" (מומחי בישום), שעובדים במותגי עילית ויצאנו איתם לסיור היכרות בנאנט. ביקשתי להבין מה יהיה הניחוח המייצג של העיר.  הם יצרו 3 בשמים מאוד מאוד שונים לעיר. נחשוף אותם באירועי ה-VOYAGE הבא  בשלושה מיצבים באולמות ארמון העיר. התושבים יצביעו לבושם ובסוף האירוע נודיע על הבושם שנבחר והוא ייוצר ויימכר כ-VOYAGES A NANTE – הבושם. אנחנו מאמנים את הנאנטים להיות רגישים לתפיסת העיר שלהם. זוהי הדרך שלנו לומר באמצעות משחק שהעיר שלנו מיוחדת. ייחודית. יוצאת מן הכלל!"

ואיך משכנעים את הגורמים העירוניים?

"בנאנט יש לי היום כוח, בעקבות 40 שנה של עשייה. היה לי את הרצון לחדור ולהיכנס אל העיר ולמדתי צעד צעד. זה יכול היה לקרות רק על ידי ברית עם פוליטיקאים. היום  יש לנו יחסים שלא יכולנו לדמיין לפני 40 שנה, עם אנשי המסחר והייצור שבהתחלה שנאו אותנו עמוקות כי הם לא הבינו אותנו. היום זו עובדה פעילה שנותנת לנו כוח וסמכות לנסות דברים שלפני 20 או 30 שנה לא יכלנו לנסות.

"אנו עובדים עם כל אלו שמשנים את העיר. שמקדמים אותה. זה כולל חברות כמו חברות סלילת כבישים לדוגמא, החברה שאחראית על בהתחדשות עירונית של שדירה שחוצה את העיר ושהוחלט להאט בה את התנועה פנתה אלינו בשאלה אם אנו מעוניינים להשתתף ויכולים למצוא אמן שיעזור בכך. כמובן שהיינו מעוניינים. יחד עם Aurélien Bory שהוא אמן פלסטי וכוראוגרף יצרנו מהפך בשדרה בכך שהוא לקח מעברי חציה סטנדרטיים ופיתל אותם כמו ספגטי ובכך השדירה הפכה ייחודית, מבדרת ויפה.  בחברה לסלילת הכביש אמרו שמעולם לא הייתה להם כל כך הרבה הירתמות והתלהבות של העובדים. המהנדסים ואנשי המקצוע השתמשו ביידע שלהם ויישמו אותו בצורה כזו שהשדרה מתפקדת לא רק פונקציונלית אלא גם לפנטזיות של אמן והתוצאה נפלאה. אנחנו פועלים בכל מקום שבו העיר משתנה. היזמים כל הזמן פועלים בעיר ואנחנו איתם. כבר בשלב התוכניות אנו מתיישבים איתם על השולחן ונוצר היתוך ולא שתילה דקורטיבית בדיעבד. אנחנו לא מקשטים את העיר. אנחנו מפעילים אותה, זה חשוב לי מאוד.

"כשיש את מידת הניסיון שיש לנו, נהיה נעים לעבוד. אנו מכירים את כל הגורמים, אנו יודעים למי לגשת. גם אם כל יצירה חדשה היא פרוטוטיפ וצריך ללמוד איך ליצור אותה יש לנו כבר את הידע שמאפשר לנו להתקדם מהר לעבר הדלת הנכונה, וזה הופך לנעים מאוד, כי הפרויקט נחשף מהר. נעים שיש צוות איתי שאני מצליח ללמד ולרתום. הייתי צריך להיות במאי, אולי זה חבל אבל אני בעצם במאי של עיר. יש פה אנסמבל. בזכות הכוח הזה  אנחנו יכולים להיות יעילים מאוד. אנחנו לא נדרשים בכל פעם לעלות בסולמות הגבוהים על מנת להתחיל יצירה. אבל עלינו להיות זהירים לא להפוך להגמוניים מדי – זוהי ביקורת שמוכיחים אותנו עליה.

"פיתחתי מחויבות, קודם כל מחויבות אישית, לאזור הזה שקיבל אותי בברכה, שנשא אותי ואפשר לי חוויות בלתי נשכחות. אני עובד בשביל העיר הזו ובאמת אני מאוד מחויב לעיר הזו. אנחנו בתחרות עם בורדו, עם טולוז ואפילו עם מרסיי. אנחנו בתחרות ואנחנו רוצים שנאנט תהיה הראשונה, נקודה."

ובאילו פרויקטים נוספים אתה מעורב?

"אני בן  70, ואני אצטרך לפרוש מתישהו אבל אני לוקח עוד פרויקטים כי אני מתעניין תמיד. ב-2017 הוזמנתי לעיר הנמל לה האבר, הממוקמת על שפך הסיין, שם אדוארד פיליפ (ראש ממשלת צרפת לשעבר וראש עיריית לה האבר) ביקש ממני  לדמיין  את חגיגות 500 השנים להקמתה. זה היה אמור להיות אירוע חד פעמי שהפך לאירוע קיץ קבוע שנקרא קיץ בלה האבר, אירוע שבו אמנים מנגישים את העיר ומפרשים אותה תוך כדי הזמנה למסע תיירותי ברחבי העיר. האירוע הראשוני ייצר תיירות ושינוי בתפיסת הדימוי של העיר. דימוי שכבר החל להשתנות עם כניסת העיר לרשימת נכסי התרבות של אונסקו בשל האדריכלות החדשנית שהוצגה בבנייתה מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה. במקביל אני מתחיל לעבוד בפרבר הצפוני של פאריז סנט אואן, שם ממוקם שוק הפשפשים, וזה מעניין אותו במיוחד בגלל שזו הפעם הראשונה שבה אני פועל בעיר פרברית עם מאפיינים מאוד ספציפיים".

מפת פרויקט ה- 'Estuaire'

יום לאחר הריאיון שערכתי עם בלייז התקיים מפגש דיגיטלי לבניית מסמך מדיניות להסדרת האמנות במרחב הציבורי של תל אביב, ביוזמת אגף האומנויות של העירייה ובהשתתפות 70 מוזמנים משדה האמנות והעירוניות. בשקופית הראשונה במצגת העירונית הובא ציטוט השראה מפי בלייז: "חשוב לזכור שרק 8% מהאוכלוסייה הולכת למוזיאון, אבל 100% מהאוכלוסייה עוברת במרחב הציבורי ונחשפת לאמנות". יום קודם לכן, בהמשך הריאיון, חזר בלייז על  אותו הציטוט. נראה שהרבה מהאמירות של האיש שלא הכרתי עד לפני ארבע שנים הפכו לקאנוניות, ושהעשייה שלו הפכה למודל משמעותי להשראה לא רק בשבילי.