זהו, בסוף רובנו מחוסנים.ות. מפני מה?

"קל לראות את התחלתם של דברים וקשה יותר לראות את הסוף", כתבה ג'ואן דידיון ב-1967 במסה Goodbye to All That, על התקופה שבה חיה בניו יורק. אבל בישראל, בשנת 2021, מאז שהחיים חזרו למסלולם, נדמה שההפך הוא הנכון. נדמה שקל מתמיד לראות את סוף המגפה שקטעה ושיתקה את החיים וקשה יותר לראות את התחלתה. לרגעים אפילו נדמה ששכחנו ממנה. התיאטראות ובתי הקולנוע נפתחו, ההופעות חזרו, אין סיכוי להשיג מקום במסעדה בלי הזמנה. בזמן שברוב העולם החיים עדיין תקועים, ולמרות שראש שירותי בריאות הציבור מזהירה מפני כניסת וריאנטים לארץ שתוביל לגל תחלואה רביעי חמור מקודמיו, אנחנו מתנהגים כאילו הקורונה מאחורינו. בבקרים כשאנחנו ממהרים לעמוד בפקקים קורה שאנחנו שוכחים לקחת מסכה. נדמה ששכחנו מהימים שבהם הכבישים היו ריקים וחזירי בר הציפו את הרחובות בערים; שכחנו שיש ילדים שבשנה האחרונה במקום ללכת לבית הספר לא יצאו מהמיטה במשך ימים, שבועות, חודשים. ולחלופין, כאלו שגלשו והשיטור הימי הוציא אותם מהים באמצעות סירות, ג'טסקי והליקופטרים.

כששאלתי את אחי לפני כמה חודשים את השאלה הבוערת באותה תקופה – אם להתחסן או לא להתחסן –  הוא שאל אם אני לא מאמינה במדע. "כל יועצת הנקה היום נהייתה מומחית לRNA ולמערכת החיסון," הוא אמר. החיסונים רק הגיעו לארץ וגם אם כבר שמעתי אז על RNA, עוד לא ידעתי מה זה. גם לא ידעתי מה הכוונה בלשטח את העקומה או מה זה חסינות עדר או איך מתפתחות מוטציות. חשבתי, בניגוד למה שהיום כולם יודעים, שאם החיסון תוקף את הווירוס, והווירוס רוצה לשרוד, מתוך הרצון הזה לשרוד יתפתחו עוד מוטציות. 

"הווירוס לא רוצה", אחי אמר, "אין לו רצון", ונכנס להסבר מדעי מקיף שמתחיל בעובדה שהווירוס מורכב מחומר גנטי, ונגמר בסטטיסטיקה: "ככל שיותר אנשים יתחסנו ופחות אנשים יידבקו, כך קצב המוטציות יקטן". היום זה ידע כללי אבל אז זה היה חדש, לפחות בשבילי או בשביל אנשים שאינם אפידמיולוגים, או אינם קהל היעד של מחקרים מדעיים, או אינם נשואים כמוהו לרופאה שאחראית על מחלקת קורונה. 

"אם אתם לא מאמינים לדרך המדעית אז תוותרו גם על זריקת הרדמה לפני טיפול שורש," הוא אמר.

אבל זאת לא שאלה של מדע או של אמון במדע, אלא שאלה של אמון בכלל. חוסר אמון במוסדות הממשל הוא אחת הסיבות העיקריות להתנגדות לחיסונים, כך עולה ממחקר שבחן את השורשים הפסיכולוגים של עמדות נגד חיסונים ב-24 מדינות ופורסם במגזין Health Psychology בשנת 2018. סקר מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ביולי 2020 הצביע על משבר אמון בממשלה ובגופים האמונים על טיפול במשבר הקורונה. משבר אמון שבא לידי ביטוי במהלך הסגר השלישי, כשנמאס לנו מאכיפה סלקטיבית ומהנחיות מזגזגות, חסרות היגיון, והפסקנו לציית להן. 

יום לפני הידוק הסגר השלישי אחד הדייגים בחוף דור אמר לי שהחיסונים עוד לא הגיעו לפורדיס אבל גם כשיגיעו, הוא בספק אם יתחסן. 

"מישהו מת", הוא אמר. לא, הוא לא הכיר אותו באופן אישי, אבל הוא שמע שהרבה מתחסנים מתים. הוא לא ידע לומר כמה, "אולי תשעים אנשים". הוא ישב על מדרגת בטון בין שני בניו הקטנים, שנאלץ להביא לחוף בגלל שבית הספר היה סגור. הוא חיכה לחבר עם סירה כדי שייצא להניח עבורו רשת. 

גם לחבר עם הסירה לא היתה שום כוונה להתחסן, לפחות לא בינתיים. "בינתיים אני מחכה", הוא אמר כשהגיע. אנשים שהתחסנו סובלים מתחושת נימול באצבעות, הוא אמר ופרס את ידיו כדי להדגים, "וחלק מתים". הוא נראה אולי בן שבעים, שער שיבה, גדל גוף. סיפר שעבר שני אירועי לב.

"תגידי", הוא שאל, "זה אמיתי?" 

 שאלתי למה הוא מתכוון. 

"הקורונה, זאת מחלה חדשה? לא הייתה כזאת מחלה כבר פעם?"

שמועות לגבי חיסונים צומחות על קרקע של ספקות, טוענת האנתרופולוגית האמריקאית היידי לרסון, בספרה, Stuck :How Vaccine Rumors Start ,Why They Don’t Go Away ("תקועים: איך שמועות על חיסונים מתחילות ומדוע הן לא נעלמות?" , 2020, Oxford University Press). הספקות, לטענתה, נובעות לרוב מחשש רגשי ומתחושת חוסר שליטה. הצורך בשליטה מוביל להפצת תיאוריות קונספירציה, שהחזקתן, לטענת הפסיכולוגית החברתית ד"ר קרן דאגלס, גם מספקת משמעות ("ניו יורק טיימס" 13/4/20). קל לנו יותר לקבל סיפור קונספירטיבי עם סיבה ותוצאה – מהחשד שמדובר בנשק ביולוגי דרך התכחשות מוחלטת לנגיף, ועד לרצון של ביל גייטס להשתיל שבבים באנשים באמצעות החיסון – מאשר להתמודד עם וירוס לא נודע.

כמה ימים אחרי שהדייגים סיפרו לי על המתים כתוצאה מהחיסונים, בוועד בית הספר של בתי עלה הרעיון להצטרף למגן חינוך, בדיקות קורונה מהירות לצוותי חינוך ולתלמידים.ות, על מנת לאפשר חזרה ללימודים. בעקבות שטף התגובות ההיסטרי בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה, אחד האבות שאל, על מה בעצם כל ההתנגדות? 

"תגיד לי אתה," התנפלה עליו אחת האימהות, "זה נראה לך לגיטימי להתנות הגעה ללימודים בבדיקות רפואיות או בחיסונים?" 

"אנחנו במדרון חלקלק," אם אחרת כתבה, "אוטוטו לא יהיה לגיטימי לנוע במרחב הציבורי בלי  חיסון… מטרללים אותנו כבר כמעט שנה ואנחנו מתחילים להתבלבל לגבי החופש שלנו, זכויות האדם הבסיסיות שלנו ועוד." 

אף אחד מאיתנו לא הזכיר את העובדה שזאת פריבילגיה לנהל כזאת שיחה. שבשבילנו, ילד בבית כתוצאה מסגר או בידוד מהווה בסך הכל מטרד או אי נוחות, בזמן שיש משפחות שבשבילן הדבר גורר פגיעה תעסוקתית וכלכלית חמורה. 

במציאות שנכפתה עלינו בשנה האחרונה גילינו שהרבה דברים שהכרנו וידענו על העולם כבר לא תקפים. גילינו שאנחנו לא תמיד יכולים ולא תמיד מוכנים. גילינו צניעות, אמפתיה, סובלנות וסולידריות, גלובלית ומקומית. הנחנו בצד מחלוקות פוליטיות לטובת מלחמה באויב משותף. או לפחות ניסינו. אבל בזמן שהרגשנו הזדהות חוצת אידיאולוגיות עם הציבור הערבי שהתגייס למאמץ הלאומי, גילינו שמתקיימת פה אוטונומיה חרדית מאחורי חומה.  

השינוי, אמרו לנו אלו שמצדדים בקדמה, אינו בהכרח לרעה. המשבר הכלכלי דוחף יותר חרדים לחפש עבודה, האקדמיה המציאה את עצמה מחדש, חברות טכנולוגיה הכריזו שעבודה מרחוק תהפוך לברירת המחדל והעובדים גילו שהם מוכנים לוותר על הפקקים. אחת התוצאות של שבירת השגרה – סדר יום נטול עוגנים כמו סנדוויצ'ים, בית ספר, תחנת דלק, פקקים, משרד, חוגים – היא שתחושת הזמן שלנו התעוותה. הזמן עבר מהר יותר, או לאט יותר, תלוי. לא תמיד היה ברור אם המרחב החדש משחרר אותנו או כולא אותנו. אבל עם הזמן למדנו לקבל את מה שהמרחב הזה מאפשר: לבחון מחדש את הבחירות שלנו. דרך פריזמת המגבלות של אלף, חמש מאות, מאה מטר, דברים שפעם נראו לנו הכי חשובים בעולם התגלו כלא קריטיים. גילינו שאפשר לצרוך פחות, לטוס פחות, למחזר יותר. שהדברים החשובים הם אלו שלקחנו כמובן מאליו – הבית, השכונה, המשפחה. זאת הזדמנות לשינוי, אמרנו. גילינו איזון חדש בין בית ובין עבודה. גילינו את הטבע. התחלנו לעשות פעילות גופנית. אולי גם גילינו שהמטרה הישנה – למלא את הזמן בפעילות בלתי פוסקת – היא סוג של בריחה. 

כשהחוף נפתח שוב, בסופו של הסגר השלישי, טנדר כחול עצר בחניון מול שער הכניסה. 

"תגיד לי אח שלי", הנהג צעק לשומר מהחלון, "מה יש בפנים?"

השומר משך בכתפיים, סימן עם היד לאחור. אמר, "ים."

זה היה לפני חמישה חודשים. היום בארץ יש מעל חמישה מיליון מחוסנים ונדמה שכולנו יצאנו בו-בזמן לחופים, לפארקים ולכבישים. הרבה מאיתנו המהססים השתכנענו מכל מיני סיבות, לא בהכרח הסיבות הנכונות. לחץ משפחתי, לחץ חברתי, כי רצינו לחזור למשרד, לצאת לבלות, לטוס לבקר קרובי משפחה או סתם לטוס לטייל. בעיקר כי רצינו לסגור את הזום, לשים את המגפה הזאת מאחורינו ולחזור לחיות. אבל במרוץ הרעב בחזרה לחיים פוסט-קורונה, אנחנו ממהרים קדימה כדי לחזור אחורה, לחיים שאנחנו זוכרים. נדמה שכבר הספקנו לשכוח את מה שגילינו כשהעולם עמד מלכת. את הסולידריות, הצניעות, הכמיהה לשפיות ולאיזון. בדיעבד נדמה שהתקווה לשינוי הייתה רק אילוזיה. שהשקט היה תוצר של הדחקה שעכשיו מתפוצצת לנו בפנים. אבל שוב אין לנו זמן למחשבות כאלו שאין מה לעשות איתן. או למחשבות כמו: לאן אנחנו ממהרים? לאיזה חיים? ואיך אנחנו רוצים לחיות אותם?