ים יבשה ים

איור: פייר קליינהאוז

ים יבשה ים

התבוננות במיתוס הצבר דרך הסרט ״מציצים״, מעלה שגיבור הסרט גוטה אולי לא נולד מהים כמו אליק של משה שמיר, אבל הוא בהחלט תקוע בים

589
08-06-2014 | אביטל נאור וכסלר |

קייטנה מתמשכת: ים, שמש, מיניות בוטה ולעתים אובססיבית, קפה וסיגריה, כמעט עבריינות, המון זמן פנוי וחן מחוספס ואופייני של צברים – כך נראים חייהם של גיבורי הסרט ״מציצים״, שנחשב לקאלט ישראלי, על אף איכותו ותכניו השנויים במחלוקת.

בצפייה בסרט עולה התהייה האם העובדה כי הוא עדיין חי, בועט ומצוטט בשיח הישראלי מעידה על כך שהדמויות בסרט משמשות דוגמה למשהו או למישהו. האם הן סקיצות הכנה או רפרודוקציות לישראלי מצוי או לישראלי המועדף – ״הצבר״? האם הן מה שהיה רוצה הישראלי להיות אם רק היה לו זמן בין העבודה, הזוגיות והמשכנתה, לו רק לא היו לו מחויבויות קודמות וסנטימנטים? ואולי בכלל יש כאן ״שלילת הישראליות״ המתבטאת באותו ישראלי שמציץ למלתחות, מקלל את החבר הכי טוב שלו, שונא סמכות, מטריד בחורות, מתחלה ומתלונן, שהוא משוחרר עד כדי כך שהוא משחרר גרפס קולני, אדם שחייו הם אוסף של ימים לבנים ארוכים וריקים.

״שלילת הישראליות״ המתבטאת באותו ישראלי שמציץ למלתחות, מקלל את החבר הכי טוב שלו, שונא סמכות, מטריד בחורות, מתחלה ומתלונן

תהליך העיצוב של מיתוס ה״צבר״ התרחש בימיה הראשונים של הציונות המודרנית, מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ועד העשורים המוקדמים של המאה העשרים, בד בבד עם רעיון ״שלילת הגלות״. ה״צבר״ – ״היהודי החדש״, בשונה מ״היהודי הגלותי״, הישן – הוא צעיר וחדשן, יליד הארץ, דובר עברית, מחובר לטבע ולקרקע, בעל רוח לחימה ועוז, חוסן פיזי וחוסן נפשי שעיקרו נכונות להקריב למען המולדת. יש בו קלילות, חוצפה ושחרור כתחליף לנימוסים, לאיפוק, ללמדנות ולהססנות שהם תוצרי העולם הישן.

דן לאור במאמרו ״זהות ישראלית חדשה: האומנם נולדנו מן הים״ (כיוונים חדשים, 9, 2004) בוחן את דמות הישראלי האידיאלי של הציונות בישראל כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של משה שמיר ״במו ידיו: פרקי אליק״. בספרו מתאר שמיר את אליק, אחיו, שנהרג בשיירה לירושלים ב-48', על פי כל הקריטריונים של ה״צבר״ האידאלי: תל אביבי, אתלטי, מלא חיות, אמיץ ונחוש. הספר נפתח במשפט המפורסם ״אליק נולד מן הים״ המסמל את היות ה״צבר״ יצור חדש נטול עבר ומסורת.

ובכן, גוטה נולד מן הים. וככזה הוא וחבריו נטולי משפחה ושמות משפחה. גוטה ואלי, אבי ודוידקה, חיים את חייהם בעיקר בטבע, על החוף בתל אביב. הם משוחררים ונטולי עכבות, נשארים צעירים לנצח, גם אם כבר מזמן עברו את גיל שלושים. הם לא לוקים חלילה בחשיבה, לימוד או פעילות שכלית ורוחנית אחרת ואף לא מחוברים למסורת שורשית של דורות קודמים.

בפרופיל לישראלי האידיאלי שמסכם דן לאור הוא מציין את היותו ״לוחם הניחן באומץ לב המחובר בכל נימי נפשו אל המולדת החדשה ומוכן אף להקריב חייו למענה״. גוטה ידידינו אף הוא לוחם, אבל במי ולמען מה? גוטה יוצא להילחם בצעירים המציצים אל מקלחות הנשים, אך במקביל מציץ בעצמו אל החדר שבו אלי והחתיכה התורנית שוכבים. הוא מקריב את חייו למען אותה מולדת פרטית שלו שבה הוא גם האזרח הפשוט, גם המוכר בקיוסק וגם השריף, וכולה משתרעת בין הצריף לשובר הגלים.צבר

לאור מציין במאמרו שעם האימוץ של מיתוס ה״צבר״ נולדה התנועה המכונה ״הכנענים״, שדגלה ביצירת תרבות עברית אך לא יהודית, תנועה שפוסחת על היצירה היהודית של תקופת המשנה והלאה, וחוזרת אל תרבויות האזור הקדומות ואל המיתוסים השונים שצמחו בסביבה. נראה כי הצגת הדמויות בסרט כאנשי חוף שאינם משתתפים בהקמת הציוויליזציה הציונית והם חופשיים ופראיים כמו אותם ״גויי הים״ הקדומים, יכולה להתאים לתפיסה הזו.

״בנרטיב ההגירה הציוני לא הים הוא החשוב אלא המעבר דרכו אל הטריטוריה… הסיפור הציוני הוא סיפור של הגירה מגולה לגאולה, כשהמסע לציון הוא המסע אל הטריטוריה – דרך הים, המשמש רק ככלי מעבר, כשלב שיש לחצותו. לכן, משמעותו ותכניו של הים הם תוצאת תפקודו כ׳אחר׳ מובהק, שיש להתגבר עליו כדי להיכנס אל ההוויה הישראלית״ (חנן חבר במאמרו לא באנו מן הים). כלומר, האנשים המגשימים את החזון הציוני במלואו לא נשארים לחיות עירומים למחצה על שפת הים כמו גוטה, אלא יוצאים לעבוד את האדמה במושבים ובקיבוצים, ובסמוך לים הם מייסדים עיר לבנה ומסודרת אשר בה הם שותלים גינות ומכים שורשים. גוטה, אלי, אבי ודוידקה נמשכים אל הים, שבים ונכנסים אל שטחו ויוצרים תנועה הפוכה לחציית הים אל עבר הטריטוריה. מדי פעם גוטה גוער בהם ״לכו הביתה״, אך הים מושך אותם אליו וכוחו חזק מכוחה של היבשה, של המדינה.

הסרט ״מציצים״ הופק בשנת 1972, שנים ספורות לאחר מלחמת ששת הימים והאופוריה שהביא איתו הניצחון המהיר והנרחב, מפגן הכוח שהיה ההתגשמות המלאה של  יהדות השרירים כפי שניסח אותה מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני. האווירה בציבור הישראלי היתה של שאננות ותחושת ביטחון קיומי חדש ומשכר אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות. לטענת לאור, בתקופה זו חלה נקודת מפנה מהותית בהלך הרוח הישראלי וממנה החלה להיסדק דמותו המושלמת והמדומיינת של ״הצבר״ וקולות חדשים החלו נשמעים. מבעד סדקים אלה בקעו קולותיהם של ניצולי השואה דוברי היידיש, שנשמעו לראשונה כבר במהלך עדויות משפט אייכמן המתוקשר בשנת 1961. נוסף על כך, החלו להישמע קולות אחרים שזנחו את העברית ואת שירי העם לטובת אמריקניזציה והיטמעות במרחב התרבותי המערבי העולמי, מתוך גישה צינית למיתוסים ואמרות נוסח ״טוב למות בעד ארצנו״.

גוטה הוא מעין דמות סמלית של ישראלי שהתגבש מכל המרכיבים השונים שנוצרו מהתהפוכות שאותן ידע הציבור בישראל עד 72' ואולי עד ימינו

״קולות״ אלה מהדהדים על מסך ״מציצים״ בסצנת השיחה בין גוטה לאלטמן האב, שיחה שמתרחשת כמו קול שני לשיחה של אלי עם אלטמן האב. אלי מדבר על דיסקוטק ומוזיקה אמריקאית פופולרית, ואילו אלטמן וגוטה משוחחים ביניהם במקביל ביידיש ובשיבושים שמתאימים לדמות הסטריאוטיפית של היהודי הגלותי העילג אך בנימה אוהדת ומחויכת (״ג׳ון לנון. מה זה??" "לא מה זה, מי זה!״…״ומי ישלם, בנון?!״).

הטראומה שנוצרה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, גרמה לאובדן אמון של הציבור הישראלי במערכת השלטון וביכולתה לשמור על ביטחון העם והצבא. אמנם המלחמה התרחשה כשנה לאחר שהופק הסרט, אבל את הסדקים המקדימים אפשר למצוא ב״מציצים״, בין אם באיפיון הדמויות ובין אם בסצנות ובדיאלוגים המציגים ציבור נכשל, לא יצרני, של בטלנים למיניהם, זונות, פרחות ופרחחים שמציצים במקום ללמוד. אוסף אנשים שחייהם משקפים את התרסקות האידיאל הציוני הנשגב, כאילו ניבא הסרט את השבר שעתיד להתרחש.

גוטה

נראה אם כן כי גוטה אולי לא נולד מן הים אבל הוא בהחלט תקוע בים. הים והצריף שלידו הם כל עולמו השטוח, הגנאלוגיה שלו מתחילה ממנו ולא ממש ממשיכה, אולי רק בדמותו של אלטמן הקטן, שהוא גם ממזר לא קטן, שהופך לקראת סוף הסרט לסוג של בן ממשיך.

בניסיון ״לגרד״ מהסרט מידע על גיבורו המרכזי, אפשר להקשיב לשיחה בין מקס המציל המבוגר לגוטה, שבה מתגלה מעט מההיסטוריה האישית של גוטה ומעט מתפיסת העולם שאולי הוא משקף:

מקס: ״הייתי צריך לפני עשרים שנה כשבאת הנה לשבור לך את העצמות, אולי אז היית בן אדם, תסתכל איך שאתה נראה״. גוטה: ״מה יש, ככה אני רוצה״. מקס: ״שתוק כשאני מדבר. מסתובב פה בשטח בן אדם מלוכלך, בלתי מגולח, עם שערות כמו איזה ביטניק. בגילך אנשים כבר בונים את החיים, מסודרים, מה יהיה עליך? אתה מסתובב עם איזה שני פספוסים קטנים שאתה יכול להיות אבא שלהם ואתה לא מתבייש״. גוטה: ״מה יש לי להתבייש? מה עשיתי?״. מקס: ״מה עשית? זו היא הצרה, לעולם לא עשית כלום, לא עושה ולעולם לא תעשה כלום, גידלתי אותך פה, קיוויתי שתהיה בן אדם ומה יצא ממך!״.

בשיח בין השניים נראה כי גוטה הוא מעין דמות סמלית של ישראלי שהתגבש מכל המרכיבים השונים שנוצרו מהתהפוכות שאותן ידע הציבור בישראל עד 72' ואולי עד ימינו. הוא צמח על דמויות הגיבורים ה״צברים״, אותו ״יהודי חדש״ דובר עברית, תל אביבי, המתעניין בטבע ובחוזק הפיזי, חצוף וחסר נימוסים – אך בשונה מן ה״צבר״ המקורי, איבד את הסיבות שהניעו את הדמות מלאת השגב, העוז והקורבן. גוטה הוא מעין ואריאציה מעט נלעגת על הנושא, כי יש בו ממד של קורבן מרצון אך ללא אותו אידיאל עליון שמניע ונותן תוקף לכל.

דן לאור: ״החברה הישראלית אינה יכולה להפנות עורף לכל מה שקדם לבואנו לכאן. אפשר לבחור, למיין, לשנות סדרי עדיפויות, להציע דברים חדשים, אך לא להתכחש״

את הניסיון לחבר את ״היהודי הישן״ ל״יהודי החדש״ ולהעלותו עם מנהגיו ושפתו מעבר לים אל המדינה הציונית החדשה, אפשר למצוא בבחירת השם ״גוטה״, בתיבול היידיש בתוך העברית, ובעצם באמירה הכללית הסמויה של הסרט, שהצבר המקורי אינו אמיתי. או במילותיו של דן לאור: ״אנחנו כבר יודעים שלא נולדנו מן הים… ההכרה שלפיה החברה הישראלית אינה יכולה להפנות עורף לכל מה שקדם לבואנו לכאן. אפשר לבחור, למיין, לשנות סדרי עדיפויות, להציע דברים חדשים, אך לא להתכחש.״

אז אחרי שאורי זוהר בחר, מיין, שינה וסידר: נותרנו עם אדם מבולבל שהוא גם חצוף וחסר תרבות, אך גם לא מתפתח ומשתנה. סוג של פרא כנעני ישראלי שגם דובר יידיש בשעות הפנאי. כמהּ לבית ולאהבה מחד, וקנאי לשליטה בממלכה דמיונית ועלובה הבנויה צריפים וסמרטוטים מאידך. ובכל אלה גוטה מסרב להתבייש, מכל המרכיבים הוא נבנה וככה הוא אוהב את עצמו, וקצת נמאס לו ש״הממסד״ מתווה לו מערכת ערכים וחוקים של ״נכון״ ו״לא נכון״. ולכן ברגעיו האחרונים של הסרט קופאת התמונה המנציחה את חבורת הילדים-גברים הזו שרצה על החוף עד לנקמה הבאה, חבורה מעוררת חיבה ודחייה בעת ובעונה אחת, שאין לה זמן ואין לה מקום וכל כולה הזיה ישראלית על מציאות נטולת ערכים, מלחמות ומשקל הדורות.

 

אביטל נאור וכסלר... בוגרת תואר ראשון בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות במסלול אוצרות. אוצרת, יוצרת, ומנחה סדנאות בית מדרש יוצר, רכזת מערכת של הספר "מחשבות על נעליים" של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל והוצאת רסלינג.

הוספת תגובה

הוספת תגובה