כמו בחיים

׳Al vivo׳. ״כמו בחיים״. הטבע האלוהי והנשגב עובר מחיות ממשית בעולם – גוף תלת-ממדי עם ריח ייחודי, צבעוניות עזה וטקסטורות שונות – לדימוי דו-ממדי, מעשה ידי אדם – אל נייר הציור. בשונה מתקופת ימי הביניים, שבה נהגו להסתמך על האיורים בספרי בוטניקה קודמים ולהעתיקם לספרים חדשים, מאיירים בוטניים באמצע המאה ה-16 דגלו בשיטה הבנויה על תהליך של העמקה, התבוננות ישירה בטבע והעברתו לכדי איור ״כמו בחיים״. על ידי כך, ההעתקה שימשה חיקוי מושלם ומהימן ביותר של הטבע. האיורים המדויקים הציגו את מהותו ואופיו של הצמח הן בפן החזותי והן בפן המילולי והמדעי.

עם השינויים החברתיים והפילוסופיים של המאה ה-17, אהבת המוזר הפכה לשיא האופנה בבתי האצולה. כדי לקלוע לטעמם, הפכו ״ספרי הפרחים״ למעין קטלוג ליצירת אוסף ומדריך לגידול צמחים ופרחים נדירים מארצות רחוקות. בספרים אלו, הצמחים הוצגו באופן שנועד לחזק ולטפח את תופעת אהבת השונה והחריג שרווחה באותה התקופה. הם אוירו בצורה מוגזמת אך מרהיבה ותפסו מקום נכבד וחשוב בספרים. לעומתם, מסקנותיהם וחידושיהם של החוקרים והמדענים הפכו שוליים ונדחקו הצידה. האיורים המדעיים והמדויקים נועדו לטובת החוקרים, ואילו האיורים המסוגננים נועדו לחברה הגבוהה. שני סוגי האיור האלו לא נחשבו כביטוי אמנותי גרידא, שכן הראשון נעשה על פי מסקנותיו של החוקר ונדרש להעביר את ממצאיו, והשני שימש כלי עזר לבניית גני האצילים. כשהושלם הגן הבוטני האצילי, קיבלו איורי הבוטניקה תפקיד חדש – תיעוד.

כשהושלם הגן הבוטני האצילי, קיבלו איורי הבוטניקה תפקיד חדש – תיעוד

שורשיו של האיור הבוטני בישראל בקורסים שהתקיימו בבצלאל הישן של בוריס שץ, וקדמו אפילו למדע הבוטניקה בארץ, שהחל להתבסס עם הקמת האוניברסיטה העברית. התלמידים יצאו בלוויית מוריהם לסיורים בתחומי ארץ ישראל, אספו וליקטו פרחים וצמחים, ייבשו אותם במתקנים מיוחדים ולמדו להעתיקם לנייר בעזרת מכחולים דקיקים וצבעי מים. את האיורים נהגו הסטודנטים לשלב גם בשטיחים, כלי מתכת וכרזות מנופי הארץ. אחת התלמידים הללו היתה ברכה אביגד. בת 15 בלבד היתה כשהגיעה עם קבוצת העלייה של הנרייטה סאלד מגרמניה והחלה, בעזרתה של סאלד, ללמוד בבצלאל. איוריה של אביגד מוצגים עד חודש אוגוסט 2015, בתערוכה "זן נדיר" באוניברסיטה העברית בירושלים.

אביגד הושפעה מאוד מצורת הלימוד האופיינית לבצלאל – חקירת הטבע מול העיניים ותחושתו בידיים. במבט מהיר נראה אוסף ציורי הפרחים בתערוכה כאילו נתלש מדפי ציור בחוברת לימודית של שנות ה-60. האוסף המוצג הוא רק חלק קטן ממספר אדיר של איורים שציירה אביגד עבור סדרת ספרים לצמחי בר ארץ ישראלים, שהוציאו לאור משרד החינוך ועיריית חיפה, ועבור כרזות משנות השבעים של החברה להגנת הטבע, שנועדו לחנך את הציבור שלא לקטוף פרחי בר.

מעט אירוני שאביגד עצמה ליקטה וקטפה את פרחי הבר, כפי שהתחנכה בבצלאל, כדי להרגיש אותם בידיים. לדעת את רכות עלי הכותרת של הכלנית, חדות הקוץ וריחו של שום יריחו. אלו היו זמנים ללא אמצעים טכנולוגיים. לחוקרי הבוטניקה שביקשו לשלב במחקריהם ובספרי הלימוד הצגה ויזואלית של הפרחים והצמחים לא היתה אפשרות אחרת מלבד שימוש באיורים ובטכניקת הציור הידנית הקפדנית.

בהבנתה כי לא ניתן לחקות את הטבע חיקוי מושלם, וכי יש הכרח בצינור שדרכו הטבע הממשי הופך לאיור, מביאה אביגד דימוי חזותי יוצא דופן. הטבע מוצג כראות עיניה ועל פי תחושותיה, אך ללא חיסרון או דופי בפן המדעי-בוטני. הטבע נראה מאופק ופראי בו-זמנית. האיורים נעשו בקפידה, בצייתנות ובדיוק מרשים: גבעולים שעירים, ניצנים מקופלים ועלי כותרת צבעוניים. הקונפליקט מתגבר כשמבחינים כי הצמחים והפרחים מוצגים כשהם מנותקים מהטבע. ללא אור השמש, מקור האנרגיה ההכרחית לתהליך הפוטוסינטזה; ללא הרוח הנושבת, המכתיבה את כיוון העלים ומביאה חמצן לעידוד תהליכים אורגניים; ובניתוק מוחלט מכל שאר המרכיבים של הטבע כמו אדמה, מים, חרקים ועוד.

הצמחים מרחפים ברקע הדף הלבן ואינם מטילים צל. הם פורחים, אך בו בזמן הם קטועים. ללא שורשים וללא אדמה. האם זהו הצד המדעי שאליו נדרשה אביגד או דווקא הצד הרגשי-אמנותי שבה? ושמא לצד אהבתה לארץ ולפרחיה ניכרת כאן תחושת הזרות המרחפת של עולה חדשה בעלת תרבות אירופאית שונה ומרוחקת מזו החמה והארצישראלית? ״אמנים עקורים משורש״, כך קרא להם שץ, משתוקקים להשתייך לתרבות המקומית של ארץ ישראל וליצור יחד אמנות יהודית-עברית מקורית.

מתוך קשר עמוק ותחושת שייכות ושליחות, תרמה אביגד, שכבר הגיעה לגיל 93, את אוסף איורי הפרחים שלה לאוניברסיטה העברית. לפני כן הוצגו בסלון ביתה וכעת, בחלל זה, מציפה תחושת נוסטלגיה את הסטודנטים והמרצים העוברים והשבים במסדרונות. עבור אביגד, הפלורה הארץ ישראלית – או הפלורה של פלשתינה, כפי שנקראה אז – היתה צינור וכלי לחיבור בין העם היהודי למורשתו הישנה והחדשה.

ציורי הפרחים ותיעוד הצומח היו חלק מהותי מהבניית הזהות הקולקטיבית באותם הזמנים. לא במקרה נהגו הורים רבים לקרוא לילדיהם על שם פרחי ארץ ישראל או צמחיה. מיקומה הנוכחי של התערוכה שוזר את כל מרכיבי המתיחות יחד. באותו הקמפוס, בין האקדמיה לאמנויות של בצלאל, הגן הבוטני והתערוכה שבאוניברסיטה העברית, נוצר משולש אווירי מושלם בין מוסד חינוכי-מדעי, אקדמיה ליצירה חופשית, ומרחב מדעי-פראי המסמל חיבור לאדמה, צבעוניות אלוהית וחיות ממשית. שילוב על-טבעי של מדע, רוח ורגש.