כתוב בעור

איור: עדן וייץ

כתוב בעור

מה הקשר בין מבצע ״צוק איתן״ ובין אמנות הגוף?

1,446
11-05-2015 | מיכל גוברמן |

בעבור אנשים רבים, הדרך להיות פעילים פוליטית כיום מתחילה ונגמרת בפייסבוק. אנחנו כותבים פוסט או משתפים פוסט שכתבה מישהי שאנחנו מסכימים עם דעתה, מישהי שהטיבה לדייק את הבעיה, או במקרה הנדיר יותר להצביע על פתרון אפשרי; באותו הקליק אפשר לתמוך במבצעים צבאיים ובהפגנות בעד שלום. השוואה בין אקטיביזם בפייסבוק כיום לאקטיביזם בארצות-הברית בשנות השישים והשבעים גורמת לסוג הראשון להחוויר. אז הסטודנטים יצאו לרחובות, הפגינו והתסיסו כנגד המלחמה הקרה, פצצת האטום, ההתרחשויות בוויאטנם ובאלג׳יריה, ונאבקו למען זכויות האזרח, הפמיניזם והשחרור המיני. בתקופה זו הגיע המיצג האמנותי, הפרפורמנס, לשיאים של יצירתיות ולניסיונות הגדרה מחדש של מדיום המתנגד מטבעו לכל הגדרה.

השוואה בין אקטיביזם בפייסבוק כיום לאקטיביזם בארצות-הברית בשנות השישים והשבעים גורמת לסוג הראשון להחוויר

בספרה  ״Performance Live Art Since the 60s״, דנה רוזלי גולדברג באמורפיות של הפרפורמנס כסוגה אמנותית המסרבת לקבל על עצמה כל הגדרה מלבד היותה מבוססת על ״חיוּת״. כל אמן המצטרף לגוף העבודות הנחשב כפרפורמנס מסייע בהגדרה מחדש של הז׳אנר, למרות שכמה ממרכיביו הבסיסיים חוזרים על עצמם. בין מרכיבים אלו ניתן למנות עקרונות של פעולה (action) ושימוש של האמן או האמנית בגופם כחלק מהיצירה, שהיא לעיתים תכופות תגובה או ניסיון לעורר שינוי תרבותי, פוליטי או חברתי.

גולדברג מצביעה על כך שעל פי רוב, מה שנותר מפעולת הפרפורמנס הן תמונות סטילס שמתעדות רגע קפוא בזמן, המוצא מההקשר ומהסביבה שבה נוצר. וכך, בחינה של ״שאריות״ הפרפורמנס – תמונות, טקסטים וסרטים – חושפת פרדוקס: פרופרמנס שנוצר כמחאה נגד שימת הדגש המסורתית של האמנות על אובייקטים ושיווק, משאיר אחריו אובייקטים שהתמקדות בהם סותרת את עצם מהותם כאמנות, המתקיימת רק ברגע שבו היא מתחוללת בין האמן לקהל. בשלב מאוחר יותר העמיק הפרדוקס מכיוון שהפרפורמנס הפך למוצר, ממש כמו כל אותם אובייקטים יקרים שנגדם ביקש למחות. מוזיאונים וגלריות החלו להקדיש חללים למיצגים ולשלם לאמנים כדי שייצרו עבורם יצירות ייעודיות, דוגמת הכוריאוגרף והאמן ג׳רום בל ושיתוף הפעולה שלו עם הבלט של האופרה הלאומית בפריז ב-2004 (ביצירה ורוניק דואנו) או שיתוף הפעולה שלו ב-2012 עם מוזיאון הטייט מודרן (שבו שיחזר את היצירה Shirtology).

אחת מהשאריות האיקוניות של פרפורמנס משנות השבעים היא תמונה של האמנית הניו-יורקית קרולי שנימן מתוך יצירת הפרפורמנס מגילה פנימית ב-1975 (Interior Scroll). שנימן, עירומה ומרוחה בבוץ, עומדת על שולחן, מוציאה מהוואגינה שלה מגילה ארוכה ומקריאה את הכתוב בה. לעבודה זו פרשנויות שונות, ובהן ביקורת על נשים המפנימות את המבט הגברי או הסתכלות אירונית על היחס המבזה של גברים לנשים. שנימ ןהסבירה את השימוש בגופה כך: ״חשבתי על הנרתיק בדרכים רבות – פיזית, כקונספט, כצורה פיסולית, כרפרנט אדריכלי, מקורות של ידע קדוש, אקסטזה, מעבר לידה, שינוי״.

בדף תמונות של בחורות (ומעט בחורים), לבושות בלבוש מינימלי או בעירום, הכותבות על גופן אמרות תמיכה בצה״ל כגון ״צה״ל אתם תותחים״

קפיצה מהירה לישראל, קיץ 2014. מבצע ״צוק איתן״. בפייסבוק מופיע דף הנהנה מכ-30,000 תומכים בשם Standing with IDF. בדף תמונות של בחורות (ומעט בחורים), לבושות בלבוש מינימלי או בעירום, הכותבות על גופן אמרות תמיכה בצה״ל כגון ״צה״ל אתם תותחים״, ״פלס״ר מיתר אוג׳ 12״, ״I <3 IDF״ ועוד. הכיתוב מופיע לרוב על הישבן הנתון בחוטיני, על השדיים המכוסים למחצה בחזייה או מוצמדים זה לזה באמצעות ידיים – שספק מסתירות ספק מעלות את מידת הקאפ.

באף תמונה לא נראים פניה של האישה המצולמת. בתמונה אחת בחורה אוחזת כומתה בין שדיה, א-לה פורנו רך, שערה הארוך והבלונדיני גולש לצידי השדיים, דיסקית לצווארה, ובאחרת בחורה מצמידה אל גופה העליון דובי לבן גדול המחזיק לב ומסתיר את הפטמות שלה, מעין רמיזה צורמת לילדות. הביטוי ״הזקפה הלאומית״ מעולם לא נראה כה מציאותי וההלאמה של הגוף הנשי מעולם לא הייתה כה שקופה. המקטרגים יגידו שלנשים אלו יש זכות לבחור מה לעשות עם גופן. זה נכון, אך האם הבחירה שלהן מודעת? האם נערה בת 18 מודעת לאידיאולוגיה המיליטנטית והפטריארכלית המופעלת עליה? התוצר הוא תמונות סמי-פורנוגרפיות שהזכויות שלהן מופקעות מהמצולמות ברגע שהן מעלות אותן לאינטרנט.

ההבדל המהותי בין מה שמתרחש היום לבין מה שהתרחש בשנות השישים והשבעים, הוא שאז היה הכרח של ממש להשתמש בגוף הנשי. נשים השתמשו בגופן מכיוון שרצו לעורר מודעות – לחשוף ולשנות את ההתייחסות לגוף הנשי ולנכס אותו בחזרה. אמנות הגוף צמחה על רקע רחב יותר של התעוררות פוליטית ואקטיביזם חברתי. הגוף היה המטרה ולא רק האמצעי. התמונות של היום, רגעים קפואים בזמן מתוך פרפורמנס של ״פטריוטיות״, חסרות את אותו עומק והסתכלות רחבים, ומותירות אותנו עם שימוש עקר בגוף הנשי; מאמץ מלחמתי שכולו איברי גוף חסרי פנים.

מיכל גוברמן... בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית, סטודנטית לתואר השני במסלול הכתיבה הביקורתית בתכנית למדיניות ותיאוריה של האומנויות בבצלאל, בלוגרית אופנה.

Comments are closed.