כתוב על הקיר 2019

מהו תפקידו של הכתוב על הקיר? האם סביר בכלל לבקש ממנו עזרה? מה אמור להיות – לעשות, לאפשר – הטקסט האוצרותי הקצר שבפתח התערוכה?

יצאנו עם הסטודנטים לחפש קווים מנחים לכתיבה אוצרותית טובה. בין הקוטב של "הכל הולך" – מה שהאוצרת קובעת שהוא טקסט אוצרותי הוא טקסט אוצרותי ראוי – ובין הקוטב של "בדיוק כך צריך לכתוב", הודרכו הסטודנטים לחפש ערכים מנחים, שלאורם יכתבו. לפני הסטודנטים הוצגו שתי עמדות ביחס לכתיבה ראויה – זו שלי וזו של אריק גלסנר – שרב ביניהן המשותף.

בכתיבה האוצרותית בחרנו להעלות על נס את ערכי האסכולה האנגלוסכסית בכתיבה, זו  שמעדיפה בהירות, פשטות, לשון המעטה, דיוק ואחריות. גישה שבאה לידי ביטוי מובהק במדריך לכתיבה על הקיר שהפיץ מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט בלונדון. עם עשר הנקודות המנחות של המוזיאון הבריטי, נמנות ההצעות לכתוב אל קהל המבקרים (ולהביא בחשבון שרובם אינם מומחים לאמנות), לכתוב כמו שמדברים, להודות שאתם לא לגמרי בטוחים במה שאתם אומרים, ולאמץ את הוראות הכתיבה במיטבה של ג'ורג' אורוול (מהמסה "פוליטיקה והשפה האנגלית"): אף פעם אל תשתמשו במטפורה או ביטוי שאתם רגילים לראות בדפוס. אל תשתמשו במלה ארוכה אם אפשר להחליף אותה בקצרה. אם אפשר להוריד מלה, הורידו. אל תכתבו בצורת הסביל, העדיפו את הפעיל; אל תשתמשו במלים זרות (בז'ארגון), העדיפו מלים בשפתכם. וכן, עברו על כל אחד מהחוקים האלה לפני שתכתבו דבר מה ברברי כלשהו.

לצד העקרונות האלה, המזמינים כתיבה בהירה ואחראית, הסטודנטים הוזמנו לחשוב על תפקיד הטקסט שעל הקיר. האם עליו לפרש? להעניק הקשר לעבודות ולמעשה האוצרות? לספר סיפור, שמוסיף ערך מוסף כלשהו לאמנות; אותה אמנות שבתערוכה עצמה תדבר בזכות עצמה ובשפתה שלה? האם הטקסט שבפתח התערוכה מבקש לעזור לצופים להרגיש יותר בבית מול העבודות?

הטקסטים


רקפות – צומח, מקום, משל
לגיטימיות של נוף
רגע אחד אתה מנסח צוואה ורגע אחרי מתכנן את התערוכה הבאה
שתיקה עדיפה על הדיבור

הוספת תגובה

הוספת תגובה