לגזוז, לגזום, לקצץ

איור: אלי מגזינר

לגזוז, לגזום, לקצץ

מדוע אנחנו כל כך מפחדים משיער הגוף הנשי?

2,105
06-11-2014 | לילך לוין |

״…כְּשֶׁהָיִיתִי שְֹעִירָה בְּעֵינֶיךָ הָיִיתָ מְגַלֵּחַ לִי אֶת הָרַגְלַיִם.
זֶה הָיָה מִשְֹחָק אֵירוֹטִי שֶׁלָּנוּ.
אֲנִי שָׁכַבְתִּי עַל כָּרֵי מִטָּה מֻגְבָּהִים, בּוֹהְקִים וְרַכִּים כְּמוֹ שַׁמֶּנֶת,
בִּתְנוּחַת וֶנוּס מֵאוּרְבִּינוֹ, וֶנוּס מִמִּילוֹ –
בְּתוּלַת שֶׁנְהָב בְּלִי יָדַיִם,
מְלַכְסֶנֶת מַבָּט מֻשְׁפָּל אֶל אֵזוֹר מְבוּשַׁי.
אַתָּה הָיִיתָ מְטַפֵּס עָלַי בְּלַהַט לַהַב סַכִּין, עַד הַמִּפְשָֹעָה,
עוֹשֶֹה אוֹתִי חֲלָקָה-חֲלָקָה כְּמוֹ בַּארְבִּי…״

(נעם פרתום, ׳מופשטת׳)

הדס רשף, אמנית צעירה, מצלמת את עצמה לובשת שמלת סטן מנוקדת ומעוטרת בטול. פניה מאופרות בגוון לבן ועיניה, השקועות בתוך ארובות מוצללות, משירות מבט מתריס. רגליה – האחת מבצבצת מתוך חצאית הסטן, והאחרת גלויה כולה – מכוסות במרקם דליל של שיער חום בהיר, הגולש מהשוק אל גב כף הרגל. אני נרתעת, מתבוננת שוב ברגליים המעורטלות ובשיער הנחשף שם ללא בושה. אינני יכולה להכחיש את הבחילה הקלה, המעורבת במבוכה, העולה בי.

מדוע ברור לי כל-כך כי שיער הגוף הוא דבר שיש להסתיר, ומדוע הסרתו נראית לי טבעית, חלק בלתי נפרד מ״היות-אישה״? אני מבקשת לברר, באמצעות דיון בשיער הגוף הנשי, מה ממרכיביה של הזהות המעורפלת המכונה ״נשיות״ משמעותי בעבורי, ומה אני מקיימת פשוט כי ״כך עושים״. להתבונן  בירושת הנשיות שאני מעבירה הלאה לבנותיי.

מגוון קריטריונים המוצגים כ״טבעיים״ יוצרים מודל יופי שאליו אמורות נשים לשאוף כדי ״למצות את נשיותן״, כותבת נעמי וולף בספרה ״מיתוס היופי״. מודל זה, המוצג כאידיאל ומופץ על ידי אינספור דימויים ויזואליים וטקסטואליים, מהווה באמצעות ״דיכוי-פסיכולוגי״ מכשיר כלכלי רב עוצמה וכלי שליטה שמפעילה התרבות המערבית האנדרוצנטרית על הנשים. ואכן, מבט חטוף על האופן שבו מוצגות נשים בתקשורת ובפרסום, מעיד כי האישה, או נכון יותר לומר – ״האישה הנשית״, היא אובייקט בעל תכונות ברורות: מידות גוף מצומצמות, מידות חזה נדיבות וגוף חלק, נטול שיער.

קיומו של השיער מתאפשר אך ורק בגבולות שהוגדרו היטב. נשלל ממנו כל מופע כאוטי או בלתי צפוי

קיומו של השיער מתאפשר אך ורק בגבולות שהוגדרו היטב. נשלל ממנו כל מופע כאוטי או בלתי צפוי – על הפנים הוא מותר רק בגבות מעוצבות למשעי, על הגוף הוא אסור לחלוטין, שיער המפשעה נעלם, או שהוא נגזם ונגזז, מוסדר על פי שבלונות. הופעת שיער הצומח בר מעוררת חרדה ובושה, וחושפת את האישה כמי שאינה שולטת בקודים החברתיים. הנשק המשמש במלחמה בשיער הוא מגוון: השיער נמרט, מגולח, מוסר בלייזר ובשעווה. אולם עולה על כל אלה הנשק התודעתי – האופן שבו אנו מאמצות ללא ערעור את התפיסה כי השיער הוא אויב שיש למגר.

הסרת השיער, על אף שהיא נתפסת היום כמובנת מאליה, לא היתה נהוגה בעולם המערבי עד לראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, אז הוצגה ושווקה לנשים האמריקאיות כחלק מעיצוב אידיאל נשי חדש, הכרוך בעיסוק אובססיבי בגוף. לאחר שנים ארוכות שבהן הוסתר הגוף הנשי, שיקפה אופנת התקופה – בשמלות שהתקצרו וגילו זרועות וכתפיים – מגמה זו. בשנת 1915 שיווקה חברת ג׳ילט תוך פרסום אינטנסיבי, את סכין הגילוח הראשון שיועד לשוק הנשי. הפרסומות העבירו מסר ברור – אישה ללא שיער גוף מייצגת אידיאל של נשיות מודרנית, שאליו יכולה האישה הממוצעת להגיע באמצעות הצריכה. הצלחת מהלך כלכלי-פסיכולוגי זה היתה מסחררת: מחקרים שנערכו בשנות ה-80 של המאה העשרים העלו כי בין 80 ל-90 אחוזים מהנשים האמריקאיות מסירות את שיער גופן.

עם זאת, נראה כי אין בכוחם של הטיעון הכלכלי-הקפיטליסטי והדרישה להתאמת האישה לאידיאל יופי מובנה, להסביר את עוצמת הסלידה משיער הגוף הנשי. זו מבוססת, כמדומה, על שורשים עמוקים בהרבה.

scene5_

על פי מחקרים היסטוריים ואנתרופולוגיים, בתרבויות רבות לשיער הראש משמעויות מיניות: שיער ארוך מייצג בדרך-כלל זמינות מינית או חריגה מהגבולות החברתיים המקובלים, בעוד שגילוח השיער או הסתרתו מסמלים פרישות או נישואים. במיתולוגיה היהודית, מרדנותה וחוסר צניעותה של שדת הלילה לילית, באו לידי ביטוי בשערה הארוך והפרוע. שיער הגוף הנשי נחשב גם הוא למאפיין מיני – שיער הערווה ושיער בית השחי, המקדימים את צמיחת השדיים והווסת, מופיעים כסימן ראשוני ליכולת הביולוגית של ההולדה. הסרת שיער הגוף, החדשה יחסית בתרבות המערבית, היתה מקובלת ברוב התרבויות הקדומות במזרח-התיכון ובאפריקה, שם נדרשו כלות להסיר את שיער גופן, להוציא שיער הגבות והראש. במצרים הקדומה וביוון העתיקה, ואחר-כך באימפריה הרומית, נחשב שיער הגוף ל״בלתי מתורבת״ והורחק כולו.

עליזה שנער מביאה בספרה זמן אשה אגדה של חז״ל, שעל-פיה ביקש המלך שלמה לבחון את טיבה של מלכת שבא שהגיעה לירושלים. הוא ישב בביתן של זכוכית, והמלכה, שחשבה כי הוא יושב בתוך מים, הרימה את שולי שמלתה כדי לצעוד לעברו – כך נחשפו רגליה השעירות. המלך אמר לה, כך נכתב: ״יופייך יפי נשים ושערך שערות האנשים, שהשיער לגברים יופי ולנשים דופי״. תיאור דומה מופיע במסורות המוסלמיות, שם מעידות רגליה השעירות של המלכה על כך שהיא שדה. שלמה מכין בשבילה משחה מיוחדת בשם ״נורה״, שגורמת לשיער רגליה לנשור, ולאחר מכן מקיים איתה יחסי מין.

שיער הגוף הנשי, מייצג נשיות ״חייתית״, בזותית, לכן סילוקו כרוך בריטואלים טקסיים של הפרדת ה״טמא״ מ״הנקי״

בשתי הגרסאות, מציינת שנער, מבטאות הרגליים השעירות חתירה נגד הנורמות המקובלות של המגדר – המלכה, שאינה נשלטת על-ידי גבר, היא בו בזמן ״גברית״ ו״דמונית״ ומערערת על הסדר החברתי. בשתיהן היא מקבלת לבסוף את מרותו של שלמה, משמע – הנשיות מקבלת את מרות הגבריות, ועולם השדים את מרותו של העולם האנושי. כאשר שלמה מסלק את שיער הגוף של המלכה הוא מסלק את הטשטוש המגדרי שנתפס כזיהום, והופך אותה לאישה מתורבתת.

מה הופך את שיער הגוף למאיים, מבוזה, נרדף? ״הבזותי, מהותו בטשטוש גבולות, בשיבוש הזהות והסדר״, כותבת ז׳וליה קריסטבה במסה שלה על הבזות. כוח ההולדה של הנשים, המייצג את פלישת האורגני אל תוך החברתי, נתפס כבזותי ומעורר גועל, שמקורו בפחד מכוחו ״המזהם״, ועל כן יש לכתרו ב״סדרה של טאבואים״. הבזות של האישה מבוססת על הזהות הבלתי-יציבה שלה: על שום המרכיבים המחזוריים הביולוגיים – הווסת, הולדת הצאצאים והזנתם – היא נתונה-לכאורה, לשלטונם הגחמני של כוחות טבע, המטלטלים אותה ומופיעים כהפרה של התרבות והחוק. בשל תִפקודים אלו, כותבת סימון דה-בובואר בספרה ״המין השני״, היא מייצגת את חרדתו של הגבר מפני הטבע שאינו כפוף למרותו, ומפני חוסר השליטה שלו בקיומו הגופני – בלידתו ובמותו. ג׳רמיין גריר, בספרה ״הסריסה״, טוענת כי התיעוב שמעורר שיער הגוף הנשי מקורו בכך שהוא מזכיר פרווה, ולכן נתפס כחייתי ונקשר למיניות אגרסיבית, המיוחסת לגברים ומנוגדת לפאסיביות הנדרשת מנשים.

שיער הגוף הנשי, כסממן של טשטוש גבולות בין האשה לגבר, בין הטבע לתרבות, מייצג נשיות ״חייתית״, בזותית, בלתי-מרוסנת. כביטוי להתרסה מגדרית, יש לו כוח זיהומי-מאגי, לכן סילוקו כרוך בריטואלים טקסיים של הפרדת ה״טמא״ מ״הנקי״. הסרת השיער היא טקס של היטהרות דרך כאב, ובו מוותרת האישה על חלקים ״מלוכלכים״ ובלתי ממושטרים מעצמה. ״האני-הנקי״, שנותר לאחר הריטואל הטקסי, מאשרר את הזהות הנשית בגבולות החברתיים המוסכמים. מכיוון שכך, המעשה המרצה, המציית לנורמה של הסרת השיער, נתפס כטהור וראוי, ואי-הסרתו נטענת במשמעויות של מה שמעורר שאט נפש, מביש ומגונה.

אני שבה, אם כן, לראשיתו של הדיון – הפחד הקמאי מפני ה״טומאה״ הנשית נקשר במודל היופי המערבי: אם סילוק השיער הוא גירוש הבזותי, השבת הסדר החברתי על כנו ומחיקה של מצב לימינאלי שבו מיטשטשים ההבדלים המגדריים והטבע ״מזהם״ את התרבות, הרי שהסרתו פרושה דחיקת האשה מאופק החיה אל אופק החפץ – האובייקט האילם, המוצג למבט האחר.

האישה נטולת שיער-הגוף כבובה או כילדה – אוסף של איברים שנועדו לעינוג ולא מהות שלמה, ללא תשוקות אוטונומיות, מלבד התשוקה להיות מובטת – עליה ללמוד את אמנות השתיקה. אין לה קול, ואין לה סיפור משלה. היהדות, כמובן, עמדה זה מכבר על הקשר זה כאשר פסקה: ״קול באשה – ערווה״. שיער הגוף והקול משולים שניהם ליציאה מהמתחם הפנימי אל החוץ. האפשר, אם כן, שהסרת השיער היא לא פחות מצמצום העולם העומד לרשותנו בגבולות המוסדרים של ה״כמו שצריך״, סילוק הבלתי-צפוי, המגוון, החופשי?

הבת שלי רק בת עשר. היא מדהימה אותי כשהיא אומרת שאנשים ממציאים לעצמם סיפורים ואחר כך מאמינים בהם

הבת שלי רק בת עשר, המיטה שלה מלאה בבובות פרווה, למרות שהיא חוששת שזה עושה אותה תינוקית. בעולם שלה היא מדברת איתן ונותנת להן שמות, אבל כשהיא תופסת אותי מתבוננת בה היא נבוכה ואומרת – ״אמא די״. היא מסרבת לאחוז את העיפרון ״כמו שצריך״, אבל הידיים שלה חזקות וחכמות. כשהיא מציירת הדף נפתח לעולם שלם, וכשהיא מפסלת בחמר, הצורות נענות ועושות את מה שהיא מבקשת. היא מדהימה אותי כשהיא אומרת שאנשים ממציאים לעצמם סיפורים ואחר כך מאמינים בהם. אני חושבת לעצמי שהיא צריכה להמציא את הסיפור שלה ולהאמין בו, ולא לחיות לפי סיפורים של אחרים. לראות את עצמה ואת העולם באמצעות מבטה שלה, למצוא את קולה. ובכל זאת, אני יודעת, כשיגיע הזמן, גם היא תרצה בוודאי, כמו רובנו, להיות ״חלקה ונקייה״.

לילך לוין... מעצבת, בוגרת המחלקה לעיצוב אפנה בשנקר, סטודנטית לתואר השני במסלול הכתיבה הביקורתית בתכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל.

Comments are closed.