מלבן אחד ועוד מלבן ועוד מלבן

מלבן אחד. רק מלבן אחד יש לו לצלם העיתונות כדי לבחור ולתעד מתוך מציאות מורכבת, דרמטית, מגוונת. מלבן אחד שמדיר את כל מה שסביבו ויוצר גבולות ברורים בין מה שנכנס לתוך הפריים לבין מה שיצא מתוכו. מאות מלבנים כאלה, רגעים מדויקים שנבחרו בקפידה על ידי הצלם ואחר כך על ידי חבר השופטים, מוצאים את עצמם מדי שנה במרכזה של התערוכה ״עדות מקומית״.

התערוכה היא מסע בזמן שחלף, מסע אחורה לשנה שעברה בניסיון לתמצת אותה לרגעים מצולמים. וזה מצליח. בכל שנה מחדש. השוטטות בין התצלומים כמו מקימה לתחייה זמנים שעברו, וכל רגע שמצולם מקבל חיות ברגע הצפייה בו. כמו כישוף שמחזיר לחיים, כמו מכונת זמן שמשיבה לזמן שחלף, כך יוצרים התצלומים מציאות חד-פעמית, רגעים ממוסגרים של אמת שהייתה ולא תחזור עוד.

הדרך אל התערוכה, שמוצגת באולם רוטשילד במוזיאון ארץ ישראל, עוברת דרך שביל בנוי ומסביבו טבע: עצי דקל, מדשאות ירוקות, ממצאים ארכיאולוגיים, סלעים ועצי זית. מרגע הכניסה לאולם, הטבע הירוק שבחוץ כמו לא היה. זו מעין כניסה לתוך מערתו של אפלטון: את הצללים המרצדים מחליפים התצלומים ואת האסירים במערה מחליפים המבקרים שלא ממהרים לצאת. הרי שום דבר לא מחכה שם בחוץ.

המבקר שלכוד בתוך האולם עמוס התצלומים, חוזר בזכותם לחיים, מדמה את עצמו חי את המציאות שניבטת לו דרכם, לכוד בכישוף המהפנט של העדות הצילומית, שוקע לתוך עולם שבמובן מסוים הוא עולמו. והתצלומים, שמנסים להחליף לו את המציאות שכבר אבדה, יש בכוחם להקים לו אותה עכשיו לתחייה, הלכה למעשה ולרגעים קטנים, בתוך המתחם הסגור.

נוכחותה של המצלמה בכל מקום כיום היא שמאפשרת זאת. אבל לא רק להנכיח מציאות מוכרת, אלא גם להציץ לעולמות לא מוכרים. להנכיח בפניו של אותו מתבונן מציאות קרובה לו שהוא לא חשוף אליה, מכיר אותה במילים, בכותרות, בקלישאות, אבל לא יותר. הוא לא מעוניין או לא סקרן לדעת על סטודיו ליוגה של חרדים בבית שמש, שמתאר מודרנה בלב ליבו של המגזר הדתי; על הפגנה של פליטים במתקן חולות שמסמנת אפשרות לתנאי מחיה רעועים אפילו יותר מאלה שסביב התחנה המרכזית בתל אביב; על טקס היטהרות במי בוץ בנהר הירדן שמזכיר שיש עוד דתות שחיות כאן איתנו, יום יום; על חיילות לוחמות של חיל האיסוף הקרבי שמעיד כי הפמיניסטיות לא זנחו את הצבא, הן פשוט תחת הסוואה.

מרגע ההתבוננות בתצלום הוא מייצר רגע אינטימי אחר, כזה שבו הוא כצופה מאמץ לעצמו זיכרון חדש

המבקר בתערוכה מוצא עצמו עומד מול תצלום גדול של אב מעל לקבר בנו, סביבו חיילים עם פנים חתומות, האב כמעט נופל מכובד הכאב שעל גבו. רגע השבר הזה של האב, מעמיד את המבקר בדילמה מוסרית. הוא מאמין למצלמה, יודע שהיא מתעדת את המציאות נאמנה. הוא לא יכול שלא להרגיש את רגע הכאב של האב הקרוע. אבל רגע הכאב הזה הוא פרטי, של האב לבדו. וכל ניסיון לקלוט את הרגע הזה דרך התמונה הקפואה, הדוממת, לא יצליח לדמות את הרגע החי. אז הוא ממשיך הלאה, לנסות לאסוף עוד פיסות של מציאות שחסרות לו בחייו, למרות שהן – הן חייו.

העבודה האוצרותית של ורדי כהנא משתלבת בד בבד עם האדריכלית ליה כוכבי ומעצב התערוכה טל גור. אי אפשר לעצור; בכל רווח שבין תצלום אחד למשנהו ניבט התצלום שמאחור ודוחק להמשיך הלאה, יש עוד לא מעט להספיק לראות. העבודות תלויות על לוחות שמשתלשלים מהתקרה, באולם שצבעו שחור. כך הופך המסלול הלא ידוע בעקבות הלוחות התלויים למסע שנדמה כמו הליכה לאורך סרט צילום ארוך ומפותל. מסע שמצליח לחצות מרחבים גיאוגרפיים ומרחבי זמן שמתחברים על ידי קטגוריה קוהרנטית שנוכחת רק אצל המבקר. זה שמאחד אותם תחת התיקייה במוחו ששמה זיכרונות/2014.

כי הרי תצלומים הם משמרי זיכרונות. וגם אם הם מתארים חוויה שעד כה הייתה חסרת דימוי, הם הופכים בעצמם לזיכרון ממשי. כך לדוגמה, רגעי הזוועה של הפיצוץ במרתון בבוסטון יכולים להפוך בזכות התערוכה את הדיווח החדשותי לתמונה, לדימוי שבו אישה זועקת סביב שלוליות של דם ואנשים שוכבים סביבה. מכונת הזמן של המבקר בתערוכה ממשיכה לפעול, מחזירה את הזמן שלו לאחור ואפילו מוסיפה לו אפקטים של מציאות שלא היו קיימים בו קודם לכן. הרי גם אם הפיגוע בבוסטון נשמר אצלו כזיכרון של דיווח חדשותי חסר תמונה, מרגע ההתבוננות בתצלום הוא מייצר רגע אינטימי אחר, כזה שבו הוא כצופה מאמץ לעצמו זיכרון חדש. מעכשיו, כל איזכור של אותו אירוע נורא לא יחזיר אותו לקריין החדשות שמדווח בקרירות על פיצוץ מסתורי בבוסטון, אלא לאותה תמונה של אישה זועקת וכתמי דם טריים. כאילו היה שם בעצמו, בזמן אמת, שמע את צעקותיה, ויותר מזה הוא לא זוכר.

בכוחה של המצלמה לשמר מציאות, אבל יותר מכך, יש בכוחה גם לייצר כזאת בעבור מי שלא חווה אותה. לתערוכה יש את הכוח לנטוע בתוך תאי הזיכרון דימויים שלא היו קודם, דימויים של מציאות, כאלו שנבחרו בקפידה על ידי צלמים מיומנים. רגעי זיכרונות של היסטוריה, של זמן, של מרחבים שונים. רגעים קריטיים שמאחדים את שנת 2014 למסלול של שעתיים אשר בסופו עולה תובנה על השנה שהייתה. לא משהו, כדרך אגב. והתובנה הזאת עולה עוד קודם, באמצע התערוכה, ברגע שבו מתחילים להופיע העבודות שצולמו במהלך ״צוק איתן״.

מכונת הזמן חוזרת לפעולה, ורעש האזעקה שנשמע מתוך מסך הטלוויזיה שמקרין תצלומי לוויות הופך את המבקרים לדרוכים. אבל רק לרגע. הם אינם מאמינים בלב שלם, יודעים בתוך תוכם שמערת אפלטון היא אשליה. ואחרי שיגמרו את המסע לתוך רגעי המציאות המתחלפים שהם חייהם בשנה החולפת, הם יבחרו לחזור למציאות של ההווה. זאת שעוברת שוב דרך שביל בנוי וסביבו טבע; עצי דקל, מדשאות ירוקות, ממצאים ארכיאולוגיים, עצי זית. רחוב חיים לבנון שבצפון תל אביב. שנת 2015, ברוכה הבאה.