מתקפת המשוכפלים: דגמים והדמיות בשירות מלחמת תרבויות בהר הבית

מתקפת המשוכפלים: דגמים והדמיות בשירות מלחמת תרבויות בהר הבית

מעטפות של הדתה וחילון:

העתק פיסי סימבולי של כיפת הסלע נבנה בעיר המקודשת לשיעים קום שבאיראן בחודש נובמבר 2015 לצורך סימולציית השתלטות של כוחות מיליציית הבסיג' האיראנית על מסגד אל- אקצא.[1] (תמונה 1צילום של סימולציית כיבוש ירושלים בעיר קום באיראן, 2015. מקור: סוכנות AP). אירוע זה מצטרף לשורה של אירועי מחאה בינלאומיים המאחדים גופים שונים כנגד המערב, הציונות והאפרטהייד [2] . בנית הדגם התבצעה באמצעות בד מודפס שעטף קונסטרוקציה קלה שאיפשרו יחדיו את המחזתה של תמונת ניצחון – חייל מניף דגל על גג הכיפה. סצינת סיום זו מבהירה כי חשיבות המבנה היא בראש ובראשונה כסמל; סמל למתחם פיסי ומיתי מרכזי עבור דת האסלאם. מעניין לראות כי הדגם נטול קונטקסט מרחבי: אין זכר לעיר מסביב, אין פריצה של חומות וגם אין המחשה של פעילות דתית כלשהי. הדמיית שחרור האתר הקדוש הצטמצמה לכדי חפיפה פיסית בין חיילים המייצגים את הגוף הצבאי חדור האמונה אשר יפלוש לירושלים לבין דגם תלת ממדי מוקטן של כיפת הסלע המייצג את רחבת מקדש כיפת הסלע.

סמל כיפת הסלע מתפקד כחומר בעירה גרפי במלחמה התודעתית על זהות המרחב. ניכר שהאיראנים יודעים זאת היטב אולם אלו דווקא הישראלים אשר מיטיבים יותר מכל לעשות שימוש בנפיצות הסמל בכדי להחצין את תביעתם לריבונות על הר הבית; התגובה הפלסטינית לעלייתו של אריאל שרון למתחם הר הבית בשנת 2000 הובילה ל'אינתיפאדת אל-אקצא' אשר המחישה יותר מכל את מרכזיות האתר במאבק. גם 'אינתיפאדת הסכינים' בשנת 2015 פרצה על רקע עלייתו של שר החקלאות אורי אריאל למתחם (קובו, 2015). ניתן לטעון כי יותר משסבלם ארוך השנים והיומיומי של הפלסטינים הוא הגורם המעורר התקוממות חברתית זהו דווקא הניסיון לערער ולפגוע בסמל החברתי והדתי החשוב ביותר לפלסטינים אשר מצית את המרחב. סמלים פלסטיניים אחרים כדוגמת עצי הזית, אשר אכן נעקרים ונשרפים בפעולות טרור מפעם לפעם, אינם בעלי היכולת להניע מחאה לאומית שכזו.

מרתק לראות כיצד במערב המחולן ישנם מופעים דומים המשקפים דווקא נסיגה והתרחקות ממשמעותם הסימבולית של מבני ציבור ודת. מופעים אלו נתונים בקונטקסט החברתי הנינוח של עולם האמנות, אולם הדמיון החזותי והמרחבי רומזים כי האירועים הללו טומנים בחובם משמעות חברתית ופוליטית שאינה פחותה בערכה.

מופע שכזה, הניצב כמעט כמו אנטיתזה לסימולצית ההשתלטות על אל-אקצא, נראה באחת מעבודותיהם של צמד האמנים הצרפתיים כריסטו וז'אן קלוד (תמונה 2  סקיצה לעטיפת הקתדרלה של קולון, כריסטו וז'אן קלוד, 1992, טכניקה מעורבת). השניים יצרו בשנת 1992 דימוי דו ממדי בו נראית הקתדרלה של קלן עטופה לגמרי בבד לבן. מתוך עיני האמנים, אלו המחוברים באופן טבעי אל הלא מודע החברתי ואשר ביכולתם להקרין את תכניו כלפי חוץ, פניו של הממסד הדתי נדמים לפתע כמומיה; התכריכים הסימבוליים מבטאים כיצד תם למעשה תפקידם של האתר המקודש הנוצרי ושל הממסד אותו הוא מייצג בהסדרת המציאות החברתית הסמלית במרחב האירופי המחולן.

שלוש שנים לאחר מכן עטפו צמד האמנים, באופן ממשי לגמרי, את מבנה הרייכסטאג בברלין (תמונה 3– הרייכסטאג העטוף, כריסטו וז'אן קלוד, 1971-1995. צילום: וולפגאנג וולץ). המבנה, שהיה תחת שיפוץ, היה בעבור הממסד הגרמני המתחדש מצע נוח להביע באמצעותו את מותו של הסדר הישן ותחילתו של עידן חדש בפוליטיקה הגרמנית והאירופית. לאחר מכן כבר התהדר המבנה בכיפת זכוכית המרמזת על שקיפות ממסדית. על כל פנים, נראה כי המבנה הפיסי קביל כאובייקט אמנות קונספטואלי שמטרתו להתכסות דווקא מפני שהממסד אותו הוא מייצג כבר התערער, הופשט ואולי בעתיד הלא רחוק ייעלם לחלוטין כדגם מחשבה או כאמצעי להסדרה פוליטית וחברתית באירופה.

בניגוד לסימולציית ההשתלטות על כיפת הסלע שבמסגרתה נבנה דגם במקום מרוחק, המעיד על עצם היות כל האירוע מעין פנטזיה, האפשרות לבנות העתק מחוק על גבי המקור עצמו ובכך למעשה להעלים אותו היא הד לתפנית ביחס לתפקידו הסמלי ורמז לתזוזה חברתית לא ידועה שכבר החלה – תזוזה ממנו והלאה. מקומות מעט יותר רגישים כבר נתפסים ככאלו שמגע הבד הרך יזעזע את סמליותם אם יימחו לפתע מן המרחב וינוסחו מחדש כמושא למחקר אמנותי. איני רואה את כנסיית סן פטרוס ברומא, לדוגמא, נכונה לעטות על עצמה את תכריכי המת, וזאת משום שתכניה המקודשים עדיין רחוקים מלאבד את אחיזתם הסמלית בתודעה הציבורית.

דוגמא נוספת לביטוי אמנותי הממחיש נסיגה או התרחקות קולקטיבית לא מודעת ממשמעותו הסמלית של מבנה ניתן לראות בעבודה "הפנינג קרח 1980/2015" שהוצגה בפסטיבל "מתחת להר" ברחבת הגן הארכיאולוגי שבסמוך לכותל המערבי (תמונה 4).

תמונה 4- "הפנינג קרח 1980/2015", אלן קאפרו (בשיתוף עומר קריגר ואודי אדלמן), 2015. צילום: איליה סורין.

בהשראת עבודותו של האמן אלן קאפרו שהוקמה במקום בשנת 1980, באחד מערבי חודש אוגוסט בשנת 2015 נבנה קיר לבני קרח בידי קבוצת משתתפים (יהודים חילוניים על פי התרשמותי כמשתתף באירוע) אשר התאגדו למען בנייתו רק כדי להבחין בו נמס בשעות שלאחר מכן. הפרקטיקה האמנותית דומה מאוד לדעתי; דגם של האתר המקורי נבנה בצמוד לו רק כדי להתפוגג, ובהיעלמותו הסמלית לבטא את התמוססות האמונה והאחיזה בתקפותו של האתר בכינון הסדר החברתי. לא לחינם חולקו לוחות מים קפואים וזעירים תוך הפצרה במשתתפים לכתוב את בקשותיהם על הקרח ולהטמינן בין הלבנים הקרות שייעלמו עימן יחדיו ביום שלמחרת. הפסטיבל זכה לגינוי מצד גורמים חרדיים בעירייה שזיהו את הניסיון לבטא מחשבות כפירה באמונתם[3], אולם לא נרשמה תגובה של ממש כנגד המיצב, פרט לביקורת אמנותית על כך שהוא מיושן ולא רלוונטי כי אינו מייצר דיאלוג עם התושבים (הרצברג, 2015). על אף היעדרותה של תחושה מחאתית כלשהי, נראה כי הקיפאון המדיני כולו התגלם בקיר הקרח קטן הממדים. היצירה ניסתה פעם נוספת לאחר עשרים וחמש שנים לנסח מחדש את הכותל המערבי עצמו כממשות ארכיטקטונית שמן הסמליות החברתית שלה הציבור בישראל היה צריך כבר ממזמן לסגת. קשה שלא לקרוא את המסר: האחיזה הנוקשה באתר הקדוש צריכה להתמוסס בכדי לאפשר התקדמות תיאולוגית ופוליטית במרחב הישראלי והפלסטיני.

*

ארבעת סוגי המרחבים:

התבוננות בירושלים ובאתריה המקודשים חושפת כי מופעים כמו הדמיית ההשתלטות על הר הבית או הפנינג כותל הקרח יכולים להיקרא למעשה כביטוי החזותי והמרחבי של מלחמת תרבויות מקומית. מתוקף היותה של ירושלים מוקד לסכסוך לאומי טריטוריאלי מאמינים רבים מנועים מכניסה או שימוש באתרים המקודשים לדתם ועל כן נאלצים להעביר את הפעילות למקומות אלטרנטיביים. המרה זו כרוכה ביצירת דגמים של המקומות הקדושים תוך ביצוען של הדמיות שונות לשם קיום התרגול הרוחני. בכדי להמשיך ולדון במופעים הללו יש להבין מה הם למעשה סוגי המרחבים המרכיבים את המקום בו מתחוללים האירועים המדוברים וכיצד ההשתכנות הקונפליקטואלית בהם מביאה לידי יצירה של דגמים והדמיות.

על פי החוקרת פרופ' חביבה פדיה (2011), את המושג "מקום" יש לחלק לארבעה סוגי מרחבים אשר פועלים בו: א. המרחב הממשי, המכיל את הרובד החומרי והקונקרטי המבונה של המקום; ב. המרחב הסימבולי, המכיל את גילומיו בתרבות, בחברה ובפולקלור של המקום; ג. המרחב המדומיין, המכיל נרטיבים השקולים לפנטזיה של החברה על אודות יחסיה עם המקום. ד. המרחב המציאותי, אשר מורכב מסך כל המרחבים הללו יחדיו.

על פי רציונל זה ניתן להתייחס למקום המכונה 'הר הבית' בארבעה אופנים: א. המתחם הפיסי בו ממוקמים כיום מסגד אל- אקצא, כיפת הסלע והכותל המערבי; ב. משמעותו הסמלית לאורך אלפי שנות ההיסטוריה היהודית כמקום משכנו של בית המקדש; ג. האתר אותו כבשה ישראל במלחמת ששת הימים ואשר גורמים בציונות הדתית מדמיינים כיצד יקום בו בית המקדש השלישי. ד. 'הר הבית' שהוא כל אלו יחד באופן בו זמני.

אם כן, בשל המצב הפוליטי הנוכחי, מוסלמים שאינם יכולים להיכנס לשטח ישראל ולירושלים ויהודים שאינם יכולים לקיים תפילות בהר הבית, מוצאים עצמם ממחיזים במרחב ממשי (שהינו שטח אלטרנטיבי אשר נבחר עבורם או באמצעותם במקום הר הבית עצמו) סצינות מתוך המרחב המדומיין של הר הבית. יכולתם ליישם את אמונותיהם הסמליות במרחב הממשי של הר הבית עצמו נבלמת בחסות כוחות הביטחון ועל כן הם מתמקדים בייצור דגמים והדמיות באמצעותם הם מקווים להשפיע על מרחב המציאות ועל התודעה הציבורית. אל מתכונת פעולה זו ניתן לסווג בקלות את פעילותה של מיליציית הבסיג'; עיקר פעילותה במסגרת סימולציית ההשתלטות הוא יצירת הד תקשורתי החושף את הפנטזיה הדתית על שחרור של מסגד אל- אקצא שתחת שליטה ישראלית משבש למעשה את הסדר הסמלי של האמונה המוסלמית; בעולם בו הסדר הסמלי המוסלמי היה עומד על כנו האתר והשליטה בו היו תחת חסות ערבית–אסלאמית ולא תחת כיבוש ישראלי ארוך שנים שעשוי בהתאם לשיקולים כאלו או אחרים למנוע כניסת מתפללים לאתר.

*

סימולקרה וסימולציה, הציר האנכי מעל הר הבית:

בכדי להבין את מהות העשייה הוויזואלית והעיצובית המאפיינת אירועים מסוג זה אשר פועלים בקונטקסט של מרחב מדומיין רצוי להתעכב על המושגים סימולקרה וסימולציה ברוח הדיון אותו מקיים לגביהם הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר (2007). קיר לבני הקרח שנבנה במסגרת המיצב "הפנינג קרח 1980/2015" עשוי להוות דוגמא טובה להבהרת המושגים תוך הסבר מהות השימוש בדגמים, העתקים והדמיות אשר מאפיינות את האירועים בהם אני עוסק.

משמעות המילה סימולקרה בעברית היא דמי, מלשון דמיון, ומשמעות המילה סימולציה היא הדמיה. בספרו "סימולקרה וסימולציות" (2007) מתאר בודריאר את החברה האנושית כמי שמניחה את ההעתק לפני המקור עד לכדי יצירה של מציאות חדשה במסגרתה רק הסימולקרה היא מציאותית והאמת או המקור לא נגישים. בנוסף ניתן לומר כי ההעתקים ניתנים לסיווג ביחס לרמת ההפשטה, הריחוק או העיוות המגולם בהם ביחס למקור עמו הם מזוהים.

בעת הביקור במיצב ניתן היה לחוש את מציאות הסימולקרה והסימולציה במיטבה; כאשר עברתי את שער האשפות שלט שהוצב במסגרת פסטיבל האמנות 'מתחת להר' הפנה אותי שמאלה אל מדרגות אשר הובילו אל רחבת הגן הארכיאולוגי. קראתי באינטרנט על קיומו של המיצב וכבר דימיתי בראשי כיצד יראה כותל הקרח. כמה עשרות אנשים התגודדו מטה והחלו פורקים גושי קרח קובייתיים מתוך משאית על משטחי עץ עם גלגלים. עקבתי במבטי אחר המשטחים עד שנתקלתי בכותל הקרח מולי. מרבית המבקרים היו עסוקים בצילומי 'סלפי' עם הקיר הקפוא וכשהתאפשר לי עשיתי זאת גם אני. בהמשך קיבלתי מידיה של אחת היוצרות פיסות קרח קטנות לצורך כתיבה פתקי קרח והטמנתם אל בינות ללבנים הקפואות.

מרחק כמה מטרים משם ניצב לו הכותל עצמו בו התנהלה כתמיד תפילה תוך הפרדת נשים וגברים. מעניין היה לחשוב על החלל שאל מולו שעד לפני כמה עשורים היה מלא במבנים וכיום משמש כרחבת התכנסות וטקסים. עד כמה שניתן להסתמך על המידע הארכיאולוגי, ניתן לקבוע כי הכותל הינו קיר התמך של בית המקדש השני, מפעל בניה שהרחיב ושיטח את הר המוריה שעל גביו ניצב בית המקדש הראשון, במקום בו התבצעה עקידת יצחק. בנית המבנה על גבי האתר המקודש בעקבות הוראות אלוהיות ולמען פולחן האל נתנה ביטוי לציר אנכי, ארצי–שמימי, המקשר בין העם לאלוהיו והגדירה את ירושלים כעיר דואלית, זו "של מטה" וזו "של מעלה".

חשיבות הציר האנכי, שהוא בגדר מרחב סמלי על פי פדיה, נובעת מתוקף טענתה שירושלים של מעלה המשיכה להתקיים בהגות היהודית בגלות בעוד העיר של מטה חרבה. במרוצת השנים פרויקט החילון האירופאי ומותה של דמות האל השמימי הביאו לשינוי במצבו של מרחב סמלי זה: חלקה העליון של השרשרת המחברת בין שמים וארץ הובלע בחלק התחתון; העיר השמימית הטקסטואלית כמו קרסה אל הקרקע וכך, בעת הגעתה של הציונות לארץ ישראל, הפכה הארץ למרחב שאדמתו רוויה אלוהות. הדבר בא כיום לידי ביטוי בתפיסה המשיחית הגורסת כי בית המקדש וירושלים של מעלה עתידים לרדת מטה אל עבר הר הבית הממשי וברצון להכשיר את הקרקע לאירוע מדומיין זה.

אם כן, בעוד כותל הקרח עשוי לבטא את הפנטזיה החילונית על שחרור החברה בישראל מעול החזונות האפוקליפטיים הדתיים ניכר כי באופן בו זמני הוא ממשיך בדרכו את מלאכת יצירת הדגמים וההדמיות המנסים לעבד את שאלת האמת או המקור הנעלם. נדמה ששרשרת זו של סימולקרות שכמו נולדות זו מתוך זו, כחללים תיאורטיים, מבנים או דגמים, חוצה זמנים ומרחבים בניסיון להסתיר את האל בשמים או בעתיד, אולם למעשה היא חושפת שמעולם לא היה מקור אלא רק סימולקרה. ניתן אף לטעון כי המשך ייצור הסימולקרות המכסות אל אי קיומו של האל הינו למעשה תוצר לוואי של פרויקט פוליטי וכלכלי הנשען על לגיטימיצה מצד הדת; ישנם אזכורים רבים בתנ"ך לרכישת שטחים ממשיים בכסף לצד התקדשותם המדומיינת בחסות האל, ונדמה כי המשך הישיבה של יהודים בארץ ישראל לעד תדרוש הצדקה רוחנית לשם מימושה בפועל.

נראה כי עקרונותיו של בודריאר מתמזגים עם התיאוריה של פדיה אודות הציר האנכי בבואם לדון ביחסי הגומלין בין מקור והעתק ובין סמלי וממשי, ואני סבור כי אנו עתידים להמשיך ולראות אירועי סימולציה ומופעי סימולקרה נוספים שיתרחשו סביב הר הבית. ייתכן אף כי המשך שלטון ממשלת הימין וקידום אידאולוגיות משיחיות הופך מופעים אלו, כפי שאציג כעת, לתכופים ואינטנסיביים יותר.

ההבדל בין כותל הקרח להדמיות ולדגמים של הציבור הדתי לאומי טמון בזהות המוחלף. בעוד האמנים החילונים מדברים על נסיגה ממשית וסמלית מן הכותל, הדתיים הלאומיים רואים בו רק אתר תפילה זמני עד לנחיתתו של בית המקדש השלישי, ובעוד המתחם הממשי של הר הבית חסום בעדם מטעמים ביטחוניים הם מגבירים את האחיזה באזורים שסביב הר הבית הן לצורך הכנת השטח לבאות ותחושת שייכות למרחב והן לצורך קיום של אותם מופעי סימולציה. המופעים כוללים תכנים המבוססים כולם על הנחת היסוד הסמלית כי ישנו ציר אנכי דרכו יֵרד בית המקדש מן השמים. הסכסוך עם המוסלמים במקום מבוסס על ההנחה כי פינוי אל אקצא וכיפת הסלע הוא שלב הכרחי בדרך לאירוע המשיחי שיקרה בעתיד; אז ורק אז כל מרחבי המקום עליהם מדברת פדיה יחזרו לשכון בכפיפה אחת וניתן יהיה לחזות בגאולה ובתקומה ממלכתית ומדינית.

התנהלותם של הארגונים הדתיים הנוגעים בדבר מאופיינת בגישה מעשית וחולמנית כאחת או כפי שפדיה מכנה זאת "רציונליזם אפוקליפטי". "מכון המקדש" ברובע היהודי הוא מרכז הממומן על ידי המדינה שבו ניתן למצוא את כל המידע הרלוונטי אודות בית המקדש השני, כולל דגמים מדויקים של כלי המקדש שבעבורם המכון משמש רק כאתר לימינאלי עד הופעתו של בית המקדש השלישי, שלאחריה יועברו החפצים למשכן הקבע שלהם. המכון מארגן סימולציות של פרקטיקות טקסיות אשר היו נהוגות בימי בית שני כדוגמת סדנה להכנת קטורת ובנוסף כבר הכין תכניות, שרטוטים והדמיות ממוחשבות, עבור בית המקדש השלישי תוך אמונה כי הבנאים עצמם רק יסייעו באופן פיסי למלאכת הבנייה שתתבצע למעשה על ידי האל השמימי (ארנפלד, 2014, לבנון, 2002).

מי שהביאו סימולציות מסוג זה לשלב משוכלל וראוותני יותר הם אנשי תנועת "חוזרים להר" שערכו לפני שנתיים את טקס קורבן חג הפסח, שהיה נהוג בבית המקדש, סמוך לבית כנסת 'החורבה' ברובע היהודי. רק לפני שלוש שנים נערך הטקס בחצר משחקים של בית ספר דתי מרוחק, והנה בשנתו השישית הוא כבר נערך בנוכחות כמה מאות אנשים במרחק של כמה דקות הליכה מרחבת הר הבית (אטינגר, 2017). השנה הפעילים כבר החליטו לעלות להר הבית עצמו ונעצרו על ידי המשטרה בעודם פוסעים בעיר העתיקה עם כבש אותו הם התכוונו לשחוט (ערוץ 7, 2018)

*

אבן השתייה מרחפת באוויר, המודל הטופוגרפי:

נראה כי ישנם אנשים לא מעטים בקרב הציונות הדתית אשר מייחלים להיעלמותו הפתאומית של מבנה כיפת הסלע. משעשע אף לראות כי יש מי שעמל על סימולציה ממוחשבת המציגה כיצד ינחת בית המקדש השלישי מן השמים הישר על רחבת הר הבית תוך מעיכת כיפת הסלע ומסגד אל- אקצא,[4] אולם זה כבר מפתיע לגלות כי הדים להלך מחשבה זה ניתן לזהות גם בעיצובו של אחד מדוכני התבלינים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. הדימוי האמנותי בלב השוק גורם לי לחשוב שהטראומה מן האפשרות לקטסטרופה עתידית כבר תובעת את מקומה בלא מודע הקולקטיבי המוסלמי. דגם מזערי של מקדש כיפת הסלע נראה נח בראש ערימת תבלינים, תלוי על בלימה. בעלי החנות ככל הנראה נוהגים באופן שיטתי לעצב כך את הדוכן (תמונה 5).

תמונה 5 – כיפת הסלע על תל תבלינים בשוק, הרובע המוסלמי בירושלים. צילום: אבישי רובין.

גם מקדש כיפת הסלע, על פי האמונה המוסלמית, נחת מן השמים, אולם קשה לומר מדוע הוא מונכח דווקא בצורתו המנותקת, מפאר הר של תבלינים, שדי לו במשב רוח תועה כדי להפר את האיזון העדין בו תלוי המבנה.

שאלת עומק ההטמעה והאחיזה של מקדש כיפת הסלע במרחב לנוכח ההיסטוריה היהודית הרחוקה והקרובה במקום, מהדהדת ברוחה את תיאוריית הקונספירציה של כמה גורמים פלסטיניים הסבורים כי ישנה תכנית של מדענים ממכון ויצמן ליצור רעידת אדמה אשר תמוטט את מתחם הר- הבית. ברוח הרציונליזם האפוקליפטי שנזכר לעיל בהקשר גורמים במחנה הדתי- לאומי, טוען ד"ר תייסיר אל־תמימי, איש דת פלסטיני, כי "יסודות מסגד אל־אקצא הוסרו, וחומרים כימיים הוזרקו לתוך אבניו כדי להמיס אותן. לכן המסגד תלוי באוויר" (שרגאי, 2015). הדימוי המצטייר מזכיר את הציור "טירת הפירנאים" של רנה מגריט המוצג במוזיאון ישראל, המתעד ,בהשראת ספר בשם זה של אדגר אלן פו, טירה המחזיקה עצמה באוויר (תמונה 6). לא בכדי הוא התגלגל והפך, תוך החלפת הטירה בכיפת הסלע, לדימוי שעל כריכת הספר "קץ המילניום", רומן מדע בדיוני ישראלי שיצא בשנת 1998 ועסק בקבוצה קנאית אשר פועלת להקמתו של בית המקדש השלישי, כאשר אווירת סוף העולם אכן פשתה, והפחד מן העתיד אחז בכל (תמונה 7– כריכת הספר "קץ המילניום" מאת דב פוקס, 1998).

תמונה 6 – "טירת הפירנאים", רנה מגריט, 1959, שמן על בד, 200x145cm, מוזיאון ישראל. תמונה מאתר Wikiart

ייתכן כי רעיון זה של המתחם כעומד באוויר מבוסס על מידע היסטורי-תיאולוגי מראשית המאה ה-18 שהתקבל בעת ניסיונות של עולי רגל לזהות את מיקום אבן השתייה. גישושים באתר הובילו לבסוף לתגלית כי המקומיים עצמם היו סבורים באותה העת כי האבן מרחפת באוויר. (קורן, 2001) ייתכן כי אגדות אלו על סודות האתר המקודש התגלגלו ברבות השנים מן הסיפור אודות דוד המלך אשר כרה את השיתין – המערות והנקבים שמתחת לבית המקדש. תעלות אלו, לפי המסורת, הגיעו עד לעומק מי התהום שתחת ההר ואלה איימו לעלות ולהציף את העולם. הריחוף המתואר, אם לשפוט על פי המסורת היהודית, הוא למעשה ציפה. ניכר כי יש קשר בין מערות השיתין לאתר המכונה "בור הרוחות", בור החתום בלוח שיש ואשר מצוי במערה הממוקמת מתחת לאבן השתייה ומסמל על פי האמונה האסלאמית את פתחו של השאול ועל כן נמנעים מפתיחתו. על פי האמונה היהודית אבן השתייה עצמה סוגרת למעשה על התהום שמתחתיה אשר ממנה הושתת העולם (סגל, 2015).

אגדות אלו יכולות להוות בסיס לתפיסה פסיכואנליטית-טופוגרפית של האתר: הבניין יכול להיתפס כרובד הנגלה והמודע, אבן השתייה כמעין מחסום קדם-מודע, והתהום כרובד הסמוי והלא מודע. הקשר בין חלקי הנפש מגולם באופן סימבולי בסיפור כריית מערות השיתין. על פי פרשנותם של מיכה אנקורי ואהד אזרחי (2004), דוד המלך, מי שנאסר עליו לבנות את המקדש בגין אופיו הלוחמני ("והאלהים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה", דברי הימים, א', 28), נדרש לעומת זו להכין את כל אשר נדרש לבנייה עצמה, שאותה השאיר בידי שלמה. דוד עצמו מייצג את מי שמתקיים בו באופן ניכר הקונפליקט בין סדר ויצרים: מחד מלך שהתאפיין בחשיבה אסטרטגית ובלחימה ומאידך מי שהיה ידוע בשירתו – יצירה שכמו עלתה מתוך עולמו היצרי – וגם כמי שהתמסר לתשוקותיו המיניות- אלמנט שמועצם בפרשת בת שבע. החידוש, כך נטען, הוא עצם הבחירה בקונפליקט בין סדר ותוהו בידי מסדר האגדה. המוטיב המוביל הוא לא "הטוב" כי אם הקונפליקטואלי.

מעניין לראות כי על פי התלמוד בדיקת עומק מי התהום בעת כריית השיתין נעשתה באמצעות השלכת כלי חרס (פרקטיקה ששימשה אז כאמצעי מאגי לבדיקת נאמנות אישה לבעלה); דוד מתואר כמי שהשליך חרס עם שם האל – הוי"ה, אשר מסמל השלטת סדר – אל עומק מי התהום המסמלים כאוס. הפעולה עשתה את שלה: השלכת כלי החרס מייצג הסדר הצליחה להנמיך את מפלס מי התהום מייצגי הכאוס, אולם נראה כי המים ירדו יתר על המידה ואז דוד שר את "שיר המעלות" ובשירתו הצליח להעלות את המפלס למינון הרצוי, עומק של אלף אמה. דוד מייצג באגדה זו את הקשר בין יצר ליצירה: ניתן לדחוק את היצר מטה, אולם יש סכנה של התייבשות האדמה, קרי ביטול פועלו של היצר. הפתרונות המוצעים הם למעשה הצפת הקרקע המבטאת את אובדן ההפרדה בין הגלוי והנסתר; הצפת ההיגיון בכאוס, או לסירוגין הדחקת היצר באופן מוחלט. דרך האמצע נבחרה לבסוף כפיתרון הראוי, וזאת על ידי מציאת איזון בין הלא מודע למודע, איזון שמושג דרך היצירה האנושית; במקרה זה שירתו של דוד (שם).

*

אחרית דבר: הלאום קבור בתהום

לסיכום, ניתן לומר כי הציר האנכי אשר מתקיים במרחב הסמלי של הר הבית, זה אשר קושר יחדיו את השכבה התת-קרקעית אל הארצית והשמימית, יכול גם להתאים למודל הנפש הסטרוקטורליסטי  הפרוידיאני של איד, אגו וסופר אגו, כדרך לתאר את אופיין של שכבות המציאות במרחב הסמלי. אולם כפי שפדיה מסבירה, חלקו העליון של ציר זה (הסופר אגו, לפי המודל הסטרוקטורליסטי) הובלע אל תוך חלקו התחתון עם מותו האל במערב וגרם להטענה של הקרקע באלוהות; המלחמות על המקום הפיסי רווי האלוהות מגולמת בפעולות התחפרות באדמה סביב הר הבית והן כה אינטנסיביות עד כי לאחרונה הופיעו סדקים בקירות הבתים בשכונת סילוואן. סדקים אלו הופיעו בשל החפירות התת קרקעיות של "דרך עולי הרגל" מטעם עמותת הימין אלע"ד בנקבת השילוח (מקור המים מימי בית ראשון שעובר תחת השכונה ועד האתר הארכיאולוגי "עיר דוד" שבפאתיה של סילוואן).

לנוכח האגדה אודות האיזון והבלימה שהושגו בנבכי תעלות השיתין אין פלא כי המלחמה על הר הבית הפכה בעיקר למלחמה קרה; הסטטוס קוו ביחס לאתר המקודש גרם לו להפוך למרחב פעיל מאוד בעיקר בזירת המדומיין, אולם הקרבות הממשיים לא תמו אלא הותקו לאתר תת קרקעי. מנהרות בטון ופלדה חדשות המחברות בין השרידים הקדומים של מאגר המים ששימש את ירושלים בימי בית המקדש השני נבנו בשנים האחרונות רק כדי לתקף את השלטון היהודי על הטריטוריה (תמונה 8– "דרך עולי הרגל" מתחת לשכונת סילוואן במזרח ירושלים. מקור: פוטור- אתר התיירות הישראלי). אשרור השליטה מבוצע באמצעות יבוא זמן-מרחב מיתי אל הכאן והעכשיו והעצמתו בחסות הממשלה. השלטון כמו מנסה לכסות על חדלותו ועל החור הטמון בלב האידאולוגיה של תומכיו בחסות פרויקט דתי- לאומי המפציע במרחב הארכיאולוגי מרובד התקופות שמתחת לפני השטח בדמות מעטפת בטון דורסנית סביב תוואי המים היצריים.

ירושלים והר הבית חדלו מלהיות מרחב שכולו קודש לעבודת האל המקראי כבעבר והפכו להיות בממשותן הקדושה עצמה. באירוע חנוכת דרך "עולי הרגל" שטרם נחפרה במלואה בחג החנוכה הקודם נאמו שלושה דוברים: ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, הסביר מפורשות כי טקס ניסוך המים בקערות הזהב בבית המקדש נעשה באמצעות מימי בריכת השילוח שהועלו מעלה, ושלכל ראש מדינה שיבקר במקום לא יהיה ספק מיהו בעל הבית האמיתי של העיר; הרב הראשי לירושלים, שלמה עמר, טען כי ניתן לטעון כהנה והכנה אולם דבר אחד ברור: האבנים מדברות בעד עצמן; ושרת התרבות, מירי רגב, הסבירה כי אין עוד עם בעולם שיש לו קשר עם ארצו כדוגמת העם היהודי וארץ ישראל (חסון, 2016). הבחירה בדיאלוג פנים דתי ובין דתי ביחס לאתר נראית כאופציה מרוחקת, והחשש מערעור חריף יותר על הסדר הממשי והסימבולי של המרחב נראה מוחשי יותר מבעבר.

רשימת מקורות:

אנקורי, מיכה ומזרחי, אהד, 2004, בסוד לויתן, מודן, מושב בן- שמן. עמ' 9-13.

אס יהלום. "בית המקדש השלישי יורד מהשמים..", [קובץ וידאו], 3.3.2014. מתוך https://www.youtube.com/watch?v=9N5Kl-Kdiwk&feature=youtu.be

ארנפלד, יוסף, "בית המקדש השלישי: מתחילים לעבוד על תכניות הבניה", כיפה, 31.7.14 מתוך https://www.kipa.co.il

בודריאר, ז'אן, 2007,  סימולקרות וסימולציות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

הרצברג, יואל, "98 אחוזים מתושבי ירושלים לא יגיעו לאירועי "עונת התרבות"", המקום הכי חם בגיהנום, 10.8.2015. מתוך http://www.ha-makom.co.il/article/yoel-herzberg-onat-hatarbut

חסון, ניר, "במנהרה מתחת לסילוואן, השרה רגב לימדה את אובמה שיעור בהיסטוריה", הארץ, 27.12.2016, מתוך http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3182387

סגל, ארנון, תמונה נדירה: "הפתח של אבן השתייה בהר הבית", NRG, 3.5.2015, מתוך http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/692/480.html

פדיה, חביבה, 2011, מרחב ומקום, הקיבוץ המאוחד, תל אביב. עמ' 13-116.

קובו, הילה, "האם העלייה של אורי אריאל להר הבית הציתה את גל הטרור?", וואלה, 12.10.2015. מתוך http://news.walla.co.il/item/2895640

קורן, הרב זלמן מנחם, "בעניין זיהוי הצכרה עם אבן השתייה – תגובה למאמרו של יונתן אדלר", מעלין בקודש ד', נוב' 2001. עמ' 153-166

שרגאי, נדב, "חיל וראאד", ישראל היום, 16.10.2015 .מתוך http://www.israelhayom.co.il/article/321291

AP AND TIMES OF ISRAEL STAFF, “Iran trains for capture of Jerusalem’s Al-Aqsa, but uses Dome of Rock model”, THE TIMES OF ISRAEL, 21.11.2015. Retrieved from

http://www.timesofisrael.com/irans-revolutionary-guards-train-for-capture-of-al-aqsa/

מאמר מערכת ערוץ 7, "נעצרו בדרך להקרבת קורבן פסח", ערוץ 7, 30.3.18 מתוך: https://www.inn.co.il/News/News.aspx/369821

[1] הטעות בזיהוי המבנה במקור; נהוג לקרוא לרחבה המשתרעת צפונית למסגד- רחבת אל אקצא, אך כיפת הסלע הוא מבנה בשטח הרחבה שהפך לסמל של המתחם כולו. ראה (AP and TIMES OF ISRAEL STAFF, Iran trains for capture of Jerusalem’s Al-Aqsa, but uses Dome of Rock model)

[2] למשל 'יום ירושלים הבינלאומי' אותו יזם המשטר האיראני בשנת 1979, ואשר מצויין בכל יום שישי האחרון של חג הרמדאן בהפגנות סוערות בעולם המוסלמי.

[3] אמונתם אינה מאפשרת עלייה לחלקים מהר הבית מחשש להפרת דיני קדושה כאלו או אחרים, ועל כן אתר התפילה נקבע בסמוך לו- בכותל המערבי שמשמש כקיר התמך של הר הבית. בניגוד אליהם רבנים מקרב הציונות הדתית מתירים, תחת תנאים מסויימים, עלייה למתחם. זרם העולים מתגבר בשנים האחרונות.

[4] לצפייה בסרטון: https://youtu.be/9N5Kl-Kdiwk

אבישי רובין... אדריכל, אמן וקורא בקלפי טארוט. סטודנט בתכנית לתואר השני במדיניות ותיאוריה של האמניות ב"בצלאל" במסלול כתיבה ביקורתית. בעל תואר ראשון מהמחלקה לארכיטקטורה ב"בצלאל".

הוספת תגובה

הוספת תגובה