על החרדה

2
05-06-2017 | יונתן ברג |

ההתקף

התקף החרדה האגרסיבי האחרון שהיה לי התחיל לאחר ביקור באורוויל שבהודו, "עיר העתיד", שנוסדה על ידי תלמידי "האימא" וְשרי אורבינדו (Sri Aurobindo). הזוג, אורבינדו ו"האימא", גורו הודי שעסק ביוגה ופילוסופיה ואישה ממוצא צרפתי שהייתה ציירת והפכה לגורו בעצמה, החל לפעול בשנות השלושים בדרום הודו. העיר הוקמה על ידי תלמידים שלהם בשנות השבעים. הביקור בעיר מגיע לשיאו במקדש שנבנה במקום: מבנה זהב עגול המצוי בלב גנים מסודרים בקפידה, שילוב מוזר בין מקדש עתידני לתרבות גנים אירופאית, ייצוג אלגנטי ומעורר התפעלות לאווירה ששולטת בעיר העתידנית, שילוב של ניו-אייג', קיבוץ, אוטופיה סוציאליסטית ונעורים בלתי נגמרים. התקף החרדה תפס אותי בנסיעה בריקשה בדרך חזרה מאותו מופע נלהב של אנושות מאוחדת, טהורה וססגונית, שהופיע בעשרות שלטי הסבר על הנעשה בעיר. בין השאר, השלטים סיפרו על חברה אורגנית, שיתופית, נטולת זיהום, החוגגת את תרבות כל עם בעשרות ביתני ארצות, אך, כמובן, בעלת טקסים פנימיים מאחדים.

האם היה קשר בין אותה שלמות מאולצת ונטולת פגעים להתרוממות החרדה בתוכי?

אם אפשפש עמוק יותר בזיכרוני אגיד שסימני החרדה הראשונים הופיעו כבר בערב הקודם, כשסידרתי את חפציי בחדר הגסט-האוס בעיירה טירובנאמלאי (Tiruvannamalai), שיושבת למרגלות ההר הקדוש ארנצ'ולה. אגב הסידור התחיל לפעפע בי אותו ניגון מוכר-כבר של חוסר נוחות גופנית יחד עם התעוררות התודעה, צד בלתי נעים של התודעה, המתחילה להתרחק מעצמה. העיירה מוכרת בעיקר בגלל צמד מוקדים, האחד לאוכלוסייה המקומית והאחד לזרים (עם ייצוג מסוים לתיירות הודית פנימית של המעמד הבינוני, עניין די חדש בתת-היבשת, הודים שהגיעו בעיקר בסופי שבוע). הראשון הוא מקדש שִיווה אליו נעים ללא הרף עולי רגל לבושי אדום וצהוב (הנשים) ושחור (הגברים). המוקד האחר הוא האשראם שבו התגורר בשנותיו האחרונות הרמאנה מהראשי, גורו הודי שהיה הדובר הגדול של מסורת האין-שניות בעת המודרנית וסחף אחריו מאמינים רבים. הימים שביליתי באשראם היו יוצאי-דופן, מעולם לא חוויתי ריכוז כזה בשעת המדיטציה, גם תורתו של המהראשי סחפה אותי: היה בה שילוב של פשטות, דבקות, ושאלה פילוסופית גדולה – מי אני? – שהיה בכוחה, כך הרגשתי, עם גיוס רמת ריכוז גבוהה, לשנות חיי אדם.

המבנה העגול והמוזהב "מטרימאנדיר", במרכז העיר אורוויל (צילום: וויקימדיה)

אם כן, האם לחרדה הייתה קשר להתרחקות ממקום שבו חוויתי גילוי והדְממה פנימית, מה שנראה ברגע הראשון כנוגדי חרדה, או שמא דווקא אותו חיפוש אחר שלווה תמידית, הרמוניה ואחדות עם העולם, כפי שהציעה העיירה האוטופית אורוויל היה זה שהוביל לחרדה?

ובכן, כנראה שגם וגם, וביסוד שניהם ישנו מכנה משותף אחד: העימות בין התפיסה המודעת על אופי החיים "הנכון", "המוסרי" או ה"ממצה", לבין החיים עצמם, במובן הבירוקרטי, מזדחל, מקוטע וכאוטי שלהם. חיים שדוחים שוב ושוב את הרעיונות הגדולים והמכלילים, ויותר מכך, חשים זרות עמוקה לאותה הצעה שלמה, מודעת, הנעה לעבר קיום שליו ונטול שאלות. במילים אחרות, הדרישה למובנות, לפיענוח העולם, מובילה, לעתים, באווירה פנימית מסוימת, לחרדה.

*

המילה "זרות" היא המילה החשובה כאן. כל מי שעבר התקף חרדה יודע שהמילה הזאת, "זרות", נמצאת בלב חווית החרדה. הפער בינך לבין העולם, שקיים ממילא, גדֵל ומתנפח. העולם, או נכון יותר "המובן של העולם", הולך ומתרחק ממך, ומותיר חלל שמתמלא בחומר אחר, "בלא-מובן של העולם". האפשרות להצמיד לחפצים ולאנשים את סיבת קיומם, את מה שמאפשר להם להופיע כדבר מובן ובעל נוכחות, מתפוגגת. המצב הזה דומה לאיבוד המילון, התפוגגות השפה, ריקון של יכולת ההסבר התודעתי, העשויה משפה. התיאור הזה מתאים במיוחד לחוויה באורוויל, "עיר העתיד". מה שהיה שם היה שימוש יתר בשפה, שימוש מוגזם במובנות, בבהירות ובהרמוניה. התודעה, בקוטב הכן שלה, בשעה שהסיסמוגרף הפנימי רגיש, תרה אחר מניפולציות בשפה. באותו מוזיאון פעיל באורוויל השפה עבדה קשה כדי לשכנע בדבר הצדק והתועלת שבפרויקט המוזר, בנווה המדבר האידיאולוגי בלב טאמיל נאדו, המדינה ההודית הדרומית. השפה עבדה קשה, ובסופו של דבר כשלה.

היא כשלה קודם כול ביחס למה שהסתירה: חייהן של המשפחות המקומיות ששטח המחייה שלהן נגזל ותרבותן נעלמה בשטף ההרמוניה הניו-אייג'ית. שפה שמתאמצת מדי להַבנות חיים מושלמים תמיד מסתירה מתחתיה או מאחוריה את החיים הפגומים. השפה ב"עיר העתיד" כשלה בגלל שביקשה את הבלתי אפשרי, את נטול הפגמים. באותה מידה כשלה השפה הפנימית שלי בשעת החרדה. לא הצלחתי להצמיד למה שראיתי את המונח המתאים. הכישלון הזה התגבר שבעתיים בשל העובדה ששהיתי במרחק מביתי, במדינה זרה, בקצה הדרומי והנידח שלה. לא רק שלא יכולתי למלא את המציאות בנוכחות, מלכתחילה הייתי זר לתמונת החיים הזו.

*

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למלון שבו לנתי בעיירת החוף פונדיצ'רי  (Pondicherry), הסמוכה לאורוויל, היה להתקשר לאחי הגדול, שהוא מטפל במקצועו, והסעד הראשון שיש לי בשעה של התקף חרדה. אחי התחיל לעשות את מה שאנחנו עושים תמיד בשעה כזו: לחזור לדברים הראשונים בעלי המובן, או הדבר הראשון שאפשר לשחזר את המובן שלו: הגוף הפרטי. הגוף, על תנועת הדם, הולדת התאים, עקצוצי העור, הכאבים הרגעיים, העייפות והכבדות שלו, הוא הדבר שבו אנחנו מתרכזים בכדי להרגיע את החרדה. אחי עובר על אברי הגוף יחד אתי, ומחזיר להם את הנוכחות. הגוף, אם כן, מתמלא בעצמו, ויש בכך מטאפורה נכונה, כי בשעת חרדה הגוף מתרוקן מעצמו, כלומר, מהמובן של עצמו.

בסוף השיחה הוא המליץ לי לצאת להליכה לאורך הים, לאמץ את הגוף ולתת לעיניים לנוע על המים. ופה נראה לי שכדאי לדבר על הארכיטקטורה של החרדה, זו שמקיפה אותה ואולי מלבה ויוצרת אותה. לא בכדי מגפת החרדה היא המגפה (יחד עם הדיכאון) של העת המודרנית. הסמל הגדול של העת המודרנית הוא המטרופולין האורבני. סמל האימפריה הוא קו החוף של ניו-יורק. סמל הנורמליות הישראלית היא תל אביב המסועפת. את סמלי הסטטוס של עושר העולם הישן – אחוזות רחבות ידיים, גנים ושדות חיטה ופרי – החליפו מגדלי היוקרה. האבנים והבטון מרוּקנים מהתפתחות ביולוגית, לא כל שכן בעיר שבה, באתוס המערבי, מה שצומח, כולל אשפה, הוא עדות לכישלון ארגוני. כפי שביקשתי לשוב אל הביולוגיה בכדי להשיב לעצמי את נוכחות הדברים, כך מוחקת העיר את אפשרות השינוי, השינוי במובנו הראשוני והעמוק מכולם: השינוי הביולוגי; ספיגת השמש, הטיפוס והצמיחה, צמיחת הפרי ומוֹת העשב. לא בכדי אחת החוויות המרכזיות בהתקף חרדה, על כך יעידו וודאי רבים, היא חווית התקיעות והעדר המוצא, הקשורה תמיד גם לחדלון ביולוגי. בלתי אפשרי לראות שינוי והיחלצות מההתקף.

*

תולדות ההתקפים

התקפי החרדה הסמויים הראשונים שלי, שלא קיבלו שם כזה, כי עוד טרם פגשתי בשפה הפסיכולוגית (האם אין תפקיד לשפה הפסיכולוגית בהיווצרות מה שאנו מכנים " תסמונת"? כלומר שיחזור של מקרה בודד שוב ושוב, שיחזור שנעשה דרך הכותרת המילונית שהוא מקבל בעולמנו הפנימי, לדוגמה: "תסמונת חרדה"? האם שפה זו אינה אחראית, ולו במידה מסוימת, על מה שאנו מכנים " פתולוגיה"?) היו במסיבות טרנס או תחת השפעת סמים. הסמים היו אלמנט נוכח בחיי, לעתים נוכח מאוד, מאז גיל ההתבגרות. לשימוש בהם היו סיבות שונות והתגובה אליהם השתנתה מתקופת חיים אחת לאחרת ומסם לסם. הם התחילו כמרד, אולי תמיד הם מתחילים כמרד, לכל הפחות המשיכה אליהם מתחילה ממרד. מרד כנגד מה? כנגד האפשרות הרזה והחד-ממדית של המציאות. יחסי הציבור של השימוש בסמים מכילים בתוכם את ההבטחה לחריגה, היחלצות מהחזרה המונוטונית, התנגדות לצבעי היסוד החלשים של היום-יומי. כבר עם תחילת השימוש שלי בחשיש וגראס הגיעו הרגעים הראשונים של אותה רגישות מוגברת, אותו מבנה נפשי שנמצא ביסוד הנפש החרדית: הצורך התמידי להגיע לפיענוח של הקיים, למקם את עצמה כל העת ביחס לאותו יש, לא מכיוון שהיא אובססיבית, אולי גם משום כך, אלא בראש ובראשונה מכיוון שהיא חשדנית, ומופעי העולם, בהתפרשות המקובלת שלהם, נראים לה כהתפרשות חלקית ולא ממצה. כלומר, הסמים יוצרים – ונובעים מ – נפש שיש לה עודף חקרנות.

אדוורד מונק, ״ערב. מלנכוליה I״, 1896

אני זוכר את הרגעים הראשונים של עישון הקנביס, סם שעדיין אינו מרד במציאות, כמו סמי ההזיה, אלא ניסיון להקהות אותה, לטשטש אותה, עוד לפני הרצון להחליף אותה. זה היה בישוב שבו התגוררתי או בליפתא, על מדרגות כיכר ציון או בגן העצמאות, בבתי חברים או לבד במטע של אבי. ניסיתי להירגע – מבקש לעצמי את מה שהסביבה שידרה כהשפעה של הצמח הריחני – אבל מצאתי את עצמי עם אותו מבט מוכר, מבט המבקש לפענח את המציאות כל העת, למקם את עצמו ביחס אליה, מבט חשדן כלפיה, מבקש למצוא את הפערים בתוכה, את מה שאינו נאמר, אינו גלוי, את מה שמוסתר. ביקשתי למקם את מי שמסביבי, לפענח אותו, וכפי שאני עצמי נעתי לעבר חוסר מובנות עצמית, כך חוויתי גם את הסביבה. המבט, שהוא נטרלי רוב הזמן, בחכמת מנגנוני ההגנה שלנו, הפך לערני ותזזיתי. חיפשתי את החִיות, את העצמי בעיני חבריי, שנשענו על קירות החורבה בליפתא, חיפשתי אחר הקשר בינינו, אותו דבר שמחבר בינינו, חיפשתי את מקומי בעולמם הפנימי, הותקפתי על ידיי הפְנים שלי, ואז התקפתי את היש.

לאחר הצבא, שהיה התקף חרדה ארוך, אם כי מושתק מעט על ידי הסדר הכפייתי ששורר בסביבה הצבאית, סדר וארגון שמוֹנעים את הפן ההיסטרי שבחרדה, נסעתי למסע ארוך בעולם. מדוע נסעתי? נדמה כי היו לכך סיבות רבות, אולם שתיים מהן קשורות לחרדה, לטעמי. האחת קשורה לרצון להימלט מהתקף החרדה המתמשך של מדים ורובה אם-16. והאחרת – הקשורה לכך, אך גם שונה במידה מסוימת – לתחושה כי החרדה שייכת לנוף מסוים, לבית הוריי, לסביבה בה צמחתי, והמרה של כל אלה, אולי, ייחלצו מתוכי אדם אחר, עם מבנה נפשי יציב יותר, פתוח יותר, ומורכב יותר. במסעות הללו התנסיתי בשימוש בסמי-הזיה מסוגים שונים, טבעיים וכימיקליים, במנות די נדיבות, ולאורך פרק זמן די ארוך. מדוע עשיתי את זה? מדוע אותה נפש שכבר נכוותה בשעות העישון לא נזהרה מפני חוויות עזות יותר? יותר מכל דבר אחר הדבר מצוי במה שיחסי הציבור של השימוש בסמים כאלה מדגישים: עקיפה מהירה ומוחלטת של החקירה ההססנית והאטית של התודעה לעבר זינוק שאחריו האמת המטושטשת של השגרה מוחלפת בתובנה רוחנית שלמה יותר. הגעתי מבית דתי, ולהצעה כזו לא יכולתי לסרב. החינוך שלי היה להשיג זינוק כזה, וכמה שיהיה משמעותי ונועז יותר כך ייטב. המיסיונרים של השימוש בסמי הזיה הבטיחו זינוק כזה, מה שמלמד על התארגנות סמי-דתית סביב תרבות הנגד ותרבות שנות השישים. תרבות-הנגד אולי הייתה אובססיבית פחות מהדת ביחס לטיפול שלה בפיזי – מעשים, סדרי התנהגויות, ארכיטקטורה – אבל היא הייתה בעלת רמת דבקות קטנה לא פחות ביחס להשגת אותו "זינוק רוחני". וגם בתחום הריטואלים לא פיגרה הרבה מאחור.

*

המרחב הפוטנציאלי

אבל שוב, אותה דבקות בפיענוח המציאות הפכה גם את חוויית השימוש בסמים הללו למורכבת, ופעמים רבות נוגעת בחרדה או בשוליה. צרכתי סמים במסיבות טרנס בחופי ברזיל וגואה, באקוודור ופרו. אלה היו סמי הזיה טבעיים, אבל כל אותן חוויות היו מורכבות עבורי. כל מקרה כזה – חרדה, דיכאון – הוא פרטי. אך נדמה שבכל חווית סמים, או כמעט בכל חוויה כזו, ישנו רגע פיצול, או רגע הכרעה פנימית הנוגע לפרשנות הפנימית לטשטוש הזמן והתנועה, לאבדן ממד הזמן, להרחבת הרגישות החושית. ברגע הזה, המופיע במהירות לאחר נטילת הסם, התודעה, או המבנה הנפשי, מכריעים ביחס לפרשנות החוויה. אפשרות הכרעה אחת הנה לעבר "משחקיות". ואפשרות הכרעה אחרת היא לעבר החרדה. דונלד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הבריטי האהוב, תבע את המונח "המרחב הפוטנציאלי". זה אותו מרחב שנולד במרחק שבין ההורה-המטפל לתינוק, ובתוכו מתרחשת הבדיקה והבחינה של העולם, כלומר, חווית המשחק. על פי ווינקוט, גם חוויות התרבות והדת מתרחשות במרחב זה. אני מייבא את המונח הזה לכאן, כי נדמה שחווית השימוש בסמים מחזירה את האיכות הפתוחה והמשחקית של "המרחב הפוטנציאלי", אבל גם את האפשרות לשיבוש של מרחב זה, להפיכה שלו למקום בלתי מוגן.

אני זוכר מסיבת טרנס בהיל-טופ שבגואה. זה המקדש הגדול של אותו מיתוס מוכר-כבר, ודי מדויק, של שאריות שנות השישים, יחד עם האינטנסיביות של המוזיקה האלקטרונית והשימוש בסמים מגוונים. המסיבה נערכה לאורך שלושה ימים, שבהם כמעט ולא יצאתי ממתחם המסיבה. כמעט שלא בא אוכל אל פי, והגוף, אותו גוף שעליו כתבתי כבר, על חשיבותו הגדולה בהרגעת החרדה, היה במרכז שלושת הימים. רקדתי ללא הפוגה כמעט, ובכל פעם שהגוף נחלש לקחתי סם נוסף בכדי להחזיר אותו לפעילות. היו שם אקסטזי, MDMA ובעיקר אסיד – ל.ס.ד – שנלקח בטיפות או כשהוא ספוג בחתיכת קרטון.

אבל היה רגע שבו הגוף לא היה יכול יותר, לא יכול היה יותר להתמיד באותן רקיעות רגליים אין סופיות, שבתוכן הוא, הגוף, מאבד את תחושת המאמץ, את הקושי והכאב ונע מעצמו, ללא חשיבה, ללא מודעות, מאפשר למוזיקה לשלוט בתנועות. באותו רגע, אותו גוף, שהתעייף מאותה אשליה, כי הרי לא היו אלה כוחותיו שלו, אלא כוחות שאולים, מצא את עצמו נטוש ואת התודעה פרוצה ולא מוגנת. באותו רגע, ישוב על מחצלת, מנסה לאכול ולא מצליח, התחלתי להיאבק בתודעה המשתנה, כלומר, להיאבק בעצמי. האפשרות האחרת, שבה בחרו רוב חבריי, קשורה לחוויית המשחק. הם קיבלו את הכאוס כמצב זמני, משעשע, שיש בו הזדמנות לשחרור. הם הרגישו בטוחים בתוך אותו מרחב, מכיוון, ואין כאן שיפוט ערכי, שרובם לא נתקלו במאבק עם התודעה קודם לכן. מי שנתקל באותה חוויה – התקפה פנימית על חווית המובנות של העולם, שיבוש וחשדנות כלפי קליטת המציאות, חיפוש אחר מה שאינו גלוי – לא יכול שלא לשדך את החוויות הללו לאותו שחרור עז של הממדים, הזמן, המקום, החושים.

אדוורד מונק, חרדה, 1894

המאבק בתודעה, בקליטת המציאות השגרתית, היא אולי הכותרת הגדולה של התפתחות מרכזית בתחומי הרוח והאמנות בעשורים האחרונים. הכפירה במובן מאליו, הרצון לחוויה אקסטטית, מטאפיזית, כל אלה הם מאבק עם התודעה במובן הבסיסי ביותר. כל אלה הם הרצון לחרוג ממנה, מהפעילות הראשונית שלה, המוכרת והמקובלת.

חבריי שוטטו לכאן ולשם באותה תפאורה ילדותית ופסיכדלית של רצועות בד צבעוניות, רמקולים ענקיים, חיות עתידניות עשויות קרטון, נשים הודיות מבוגרות שהכינו תה חם בחלב ומכרו כריכים ואלפי תיירים ומעט מקומיים, חצי עירומים, שרקדו ללא הפסקה על פי קצב מונוטוני שהיה נשבר לרגעים ספורים על ידי צלילי פסנתר או סינטיסייזר. הם היו מחויכים ומשועשעים מהצבעים הנוזלים, מתמונות ההזיות שמוחם הפיק, מגופם הרפוי והמשונה. ואילו אני התיישבתי וביקשתי לפענח את ההשתנות הזו, להבין את הזמן בהעדרו, את אלסטיות החומר, את אותה התרחבות פתאומית של החושים. אותה עצירה, עמידה במקום וחתירה למובנות היו מה שגרם לחרדה להופיע. לא היה אפשר להחזיר את העולם למצבו המוכר, והאימה שפרצה מתוך אותה השתנות גרמה לי לחוש שלא יהיה אפשר לשוב חזרה אל המובנות, ושבעצם איבדתי את המפה הפנימית ואהיה לעד נווד באותה חירות מוקצנת והזויה.

*

למה אני?

מדוע חבריי שיחקו באותו מרחב ואילו אני דבקתי ברצינות החמורה? מדוע הם נעו בקלילות לעבר קבלת השתנותו של העולם ואילו אני נאבקתי להשיב אותו למובנות, לפענח את מצב התודעה החדש?

נדמה שהשאלה הזו היא שאלת מיליון הדולר של כל מי שעבר התקף חרדה, או בעצם כל אירוע נפשי קשה, שאינו תלוי בגורם חיצוני. מדוע אני? מדוע אצלי נולד מאבק?

חולשה? פגיעות? איזון ביולוגי רעוע? גנטיקה? ילדות בעלת אופי מסוים? הכול ביחד? השאלה הגדולה הזאת נחווית אצל רבים מהמתמודדים עם קשיים אלה כשאלה שאולי בתשובה עליה יהיה אפשר להתגבר על המשברים הקשים. זו גם השאלה העומדת בבסיס החקירה הפסיכולוגית, שבסופו של דבר מחשיבה את עצמה, כפי שההורה הגדול שלה – הרפואה – מחשיב את עצמו, כחיפוש אחר נקודת המקור של הבעיה, חיפוש שיוביל להכחדה שלה. שיטוט עיוור בתוך הסימפטומים יועיל אולי להקלה, גורסת הפסיכולוגיה, אבל בוודאי לא לעקירה של הבעיה.

אני יכול לחשוב על סדרה כמעט אין סופית של תשובות לשאלה הזו, לבחירה שלי, באותו פיצול בין המשחקיות לבין החקירה – לטובת החקירה. ראשית, אפשר להשתמש בווינקוט ובמסורת הפסיכואנליטית, ולטעון שהפיצול הזה נובע, כמה קל, מהילדות. אבל גם פה מתעוררת שאלה חשובה, שאין לה התייחסות, או לפחות אני לא ראיתי התייחסות אליה, בחשיבה הפסיכולוגית: האם החקרנות הקיומית, חוסר היכולת להתמסר למשחקיות, היא אקט של תוקפנות והרס עצמי, שתחילתה וסופה בגרימת נזק לאדם, אותו נזק שאנו מכנים "מחלת נפש"? או שאולי דווקא יש באותה חקירה קיומית שבה בחרתי תנועה לעבר עצמי מורכב יותר? האפשרויות הללו גם אינן חייבות לעמוד בניגוד מוחלט. ניתן לדבר על תנועה בין פתולוגיה להרחבת האישיות והתודעה.

האם יבוא יום שבו הפסיכולוגיה תחשוב את המורכבות הנפשית, ואפילו את הפתולוגיה, כעודפות חיובית של האדם ולא כצמצומו, כראייה אותנטית של העולם? ראיה כזו תשחרר את המורכבות הנפשית מאזיקי "המחלה", מהקִטלוג הפתולוגי, ותאפשר מבט אלסטי יותר, ועשוי פחות מאשמה ודחייה.

אפשר גם להכניס לדיון את הסיפור הביוגרפי שלי, שבתוכו הגירה מעולם לעולם, משפה לשפה, הגירה שיש בה אלמנט ברור של ערעור "המובנות", של זרות, ושל חתירה תמידית לפיענוח "העולם החדש". אותו מעבר שעשיתי מההתנחלות ומבית דתי-אורתודוכסי לעבר קיום מסורתי בתל אביב, דרך מסעות ארוכים בעולם, הקנה לחיי הבוגרים את אותה איכות נוודית, נטולת מקום, שנעה תמיד קדימה ואינה מאמינה, לא לגמרי, באפשרות להתמקם מחדש, להחזיר את המציאות לְיציבות, כלומר, למובנות. אפשר גם להכניס לתמונה את אבי ואמי, ואת הגנטיקה, אבל לא זו העשויה ד.נ.א אלא זו הקשורה למבנה הנפשי. אבי הוא אדם בעל דיכאון לא מאובחן, אולי אפילו בעל סימנים לאישיות גבולית, אבל בקוטב העודפות ולא ההעדר. מחוויותיי הן כמטפל והן ככותב ואדם מתבונן, נראה לי שאפשר לחלק את אותה אישיות גבולית, ואולי עוד כמה הגדרות מהDSM (הספר הרשמי לאבחון פסיכיאטרי בארה"ב), לצד הַעודף של הנפש ולצד הַנעדר והריק שלה, ולא, כפי שהפסיכולוגיה מאפיינת פעמים רבות, לאפקט השטוח והאפקט הסוער. אני אומר זאת על אבי כי הבעיה אצלו היא שפע אינטלקטואלי שאינו מוצא מענה בעולם סביבו, נפש הרעבה למפגשים בעלי מתח גבוה, וחלומות על גדולה שאינם מתממשים, ולא, למשל, נפש בעלת ביטחון עצמי רעוע, דלות לשונית ומחשבתית והימנעות ממפגש אנושי. אז אולי זה הגיע מאבי?

ואולי, ככלות הכול, וללא הסבר כולל, מדובר פשוט באותה קללה שאותה אנו מכנים בשם "רגישות" ולא יודעים מה עומד בדיוק מאחוריה, אותה כותרת, שהפכה זה מכבר לאבחון הפופולרי, העממי, ואולי גם הספרותי, בוודאי בספרות נטולת חדירה לעומק, של הנפש הפגועה?

אבל אולי כדאי באמת לתת סימנים באותה "רגישות", שעומדת אולי לפני הכחדה לנוכח הקיום הטכנולוגי העכשווי. אותה "רגישות" היא בעיקר אי-התמסרות לסחף של המציאות, מה שמעורר את העצירה, הפליאה וההשתאות, אבל גם את הרפלקסיה והחשדנות. זהו, בפשטות, חוסר יכולת פנימית להיוותר רק עם הגלוי, אותו זה שנגלה באופנים הפיזיים, זו תחושה עזה של נוכחות נוספת, של שכבת עומק, זו אותה שפה נוספת. תחושה זו, ה"רגישות", מכתיבה פעילות בקצב אחר, אטי יותר. אותו קצב אטי גם מסבירה את הרתיעה מ"רגשנות", שהינה רגש מואץ ולכן חשוד. כיוון שמדובר בפגיעה בתנועת הדברים, הרי שמערכות גדולות, הבנויות על יצרנות וציות, כמו מערכות הצבא, הכלכלה והמדינה, לא מחבבות את ה"רגישות" הזו כלל וכלל. אותה "רגישות" היא, בהכללה, רגע לידת האינדיבידואל, התקוממות היחיד ושפתו הבלעדית, היחלצות של האדם הבודד מהצעידה בסך. האינדיבידואל הוא הפרעה לסדר החברתי (החברה יודעת להכיל פריצה כזו באמנות למשל, כי זו הפכה לשותפה לפחות למנגנון אחד – זה הכלכלי – אבל אינה יודעת להתמודד עם האינדיבידואל שכולו סרבנות ועצירה – חולה הנפש – שאין בו צייתנות לשום מערכת חברתית).

*

אבל כעת אשוב לסמים, ולשרטוט חוויות המפגש עם החרדה, התבססותה ומעברה לתוך הלשון הפסיכולוגית.

אחת מחוויות הסמים זכורה לי במיוחד לחיוב. הייתי בארמבול (Arambol), כפר דייגים שהפך לכפר תיירים במדינת גואה. היו צהריים, ואני ועוד צמד חברים החלטנו לקחת תרכיז של פטריות שייצר בחור בשם ג'ייק, בחור בריטי שהתגורר בחוף הסמוך, אנג'ונה, והיה נוסע לאזור קודאיקנאל, מביא עמו פטריות הזיה ומייצר מהם נוזל שחור ומרוכז. לקחנו את המנה, ואחרי כמה דקות התפזרנו. כל אחד נע לעבר חלק אחר של הכפר. צעדתי לעבר החוף המבודד, שממנו יצא שביל שנע בתוך הצמחייה הסבוכה ולעבר עץ בנייאן, עץ קדוש במסורת ההודית, שסביבו תמיד ישבו כמה היפים מזדקנים, או דמויות צעירות יותר שחגגו את הניו-אייג' הדביק שהגיע לעתים לשיאו בחופי גואה. זו תערובת מוזרה של הינדואיזם, תרבות-נגד, שמאניזם, וסתם ילדותיות שהתבטאה בעירום, ריקוד, שירה מקודשת ושאר ירקות. לא הגעתי לעץ. באמצע הדרך נשכבתי על סלע והשתרעתי לכל אורכו. את השעה וחצי הבאות העברתי בנשימה ארוכה ורגועה, כשגופי נרגע אל חום הסלע וחש את התודעה שליחשה את נשימות הטבע. כמה שזה נשמע מוזר לכתוב את זה בתוך מסה – שהיא עבורי הקצה המורכב של התודעה המערבית, כלומר חשדנית וזהירה ביחס לכל הכללה, חריגה מהיש, או דיבור מעורפל של הנפש הנרגשת או המטאפיזית – הרגשתי כי אני מתאחד עם הטבע וכי הטבע עצמו, על הצומח והדומם שבו, נושם באופן אחדותי ומתואם נשימה משותפת.

אדוורד מונק, ריקוד החיים, 1899-1900

מדוע אני מזכיר את החוויה הרוחנית הזו? מכיוון שנדמה לי שהיא מבהירה על דרך הניגוד בדיוק את מה שחשתי ברוב חוויות הסמים – את העדר האחדות, את ניפוץ ההרמוניה, את השבר והכאוטיות של הופעת העולם. חוויות הסמים היו התרחקות מההרמוניה לעבר המקום שבו התודעה חצויה, או נכון יותר חלק אחד של התודעה מבקש להגיע לעבר החלק האחר. "ההזוי" המרוחק מבקש להתאחד עם "הנורמלי". המרחק מ"הנורמאלי" הוא מה שנמצא בבסיס החרדה.

*

הנפש המודרנית

הסופר הנורווגי, קארל אובה קנאוסגורד, פרסם שישה כרכים של ממואר-רומן שנקראים "המאבק שלי" האוטוביוגרפיה הכוחנית והמרשימה הזו היא בעיניי ניסיון תיאור ארוך של הצורה שבה פועלת הנפש החרדה, או הנפש המודרנית. הנפש הזו, לפני הכל ומעל הכל, לוקה בדקדקנות ונוקדנות שמפרקת את החוויה האנושית עד לחלקיה הזעירים ביותר, ללא יכולת להרכיב אותה לתודעה רציפה, שלמה, הרמונית. הדבר דומה לילד המפרק את מכשיר הרדיו או הטלוויזיה בכדי לגלות את " האמת" שמאחורי המכשיר, ומוצא את עצמו ללא יכולת להרכיב מחדש את המכשיר לכדי מכשיר מתפקד ופועל. מדוע אנחנו נמצאים ברגע של פירוק התודעה? מדוע התודעה שלי, ברגע של התרכזות, או רגע של התעוררות החושים הקשור לסם, מבקשת לפרק שוב את מכשיר התודעה ונבהלת מחוסר היכולת לחבר את התודעה חזרה? מפני שהחשדנות שלנו, חוסר האמון שלנו כלפי העולם, הגיע לשיאו. כמה גורמים חברו יחד בכדי להגיע לרגע הזה: המרחק מהטבע והטבעי; התגברות והשתכללות אמצעי התקשורת; העדפת הדימוי הוויזואלי המשוכפל על פני החד-פעמי. כל אלה מובילים לעבר האלמנט החזק ביותר בהבניית חוסר האימון: ריקון השפה, או הידלדלות אגרסיבית ביכולת ההלימה בינה לבין העולם, הלימה שקשורה לדיוק, המצאה ודמיון. הפירוק המערבי ממליך את התמונה על פני השפה, הוא מציב קדימה את המוכר, כלומר זה שאינו זקוק לפיענוח, וכך מכרסם במהירות ביכולת החקירה של האדם. החקירה מתנהלת בשפה, שהיא המשרתת של התודעה הרפלקסיבית. ההתפתחות הטכנולוגית מתייחסת לשפה כגורם מעכב, מכיוון שזו תלויה במיקום גאוגרפי, בהתפתחות על ציר הזמן, ויש בה מקום לריבוי משמעות ופרשנות משתנה. התמונה, לעומת זאת, היא גורם בעל פיענוח מהיר יותר, הממוסס גבולות גיאוגרפיים ורמות השכלה שונות ולכן כלכלי יותר.

הבחירה שלי לפענח את תנועת התודעה, או להיות רגיש כלפי הפעולה שלה, היא פעולת ההתנגדות היחידה האפשרית כנגד אותו שוד ויזואלי של המפגש עם המציאות.

ישבתי על המחצלת וביקשתי לפענח את המציאות, לא להותיר אותה בלתי מובנת, כי אני חרד, בסופו של דבר וקודם כל, מאבדן היכולת לפענח את המציאות, כלומר, מהעדר שפה. החרדה היא, בסופו של דבר, מעולם מרוקן מנוכחות, מרוקן מעצמו, מרוקן משפה. אני חרד, בסופו של דבר, כפעולת התנגדות של העצמי שלי מריקון העולם.

החרדה, אם כך, אינה פעולה "ריקה", כפי שהפסיכולוגיה תופסת אותה, כלומר, התגייסות למאבק שאינו קיים. היא בהחלט התגייסות למאבק קיים, אולם כזה שאותו חשים בעלי מבנה נפשי מסוים, כנראה, אלה שקיום של עולם נטול נוכחות ומשמעות אינו אפשרי עבורם. כך הייתי אני, בניגוד, כנראה, לחבריי בהיל-טופ בגואה, שקמו מהמחצלת ופנו לרקוד, לחזר אחרי בחורות, לשחות בים או לשכב על החול בעודם מחייכים כנגד העולם המשונה, הפרום והחמקמק שעמד מולם.

המשוואה הזו יוצרת קשר בין היותי איש השפה, אדם כותב, לבין היותי חרד. אולי אפילו אפשר בנקודה זו להעז ולהגיד כי האדם הער, במובן הרוחני, ובמובן היצירתי, הוא אדם חרד. כל שימוש בשפה בכדי לפענח את הקיום, הוא פעולה שבסיסה בחרדה, ואולי משם היא מקבלת את כוחה.

מהו אותו מבנה נפשי ער? הרי זו השאלה שמיד עולה, ושאותה ממהרים לשאול כל אותם אלה שחוו את חווית החרדה. או, נכון יותר, מה אני יכול לעשות בכדי להמיר את אותו מבנה נפשי באחר. והשאלה שאולי צריכה להישאל, עוד לפני אותה בקשה, היא האם כדאי לי להמיר את אותו מבנה נפשי, והאם המחיר של המרה כזו לא יהיה גבוה מדי.

*

התקף החרדה הראשון שלי, שזכה לשם "התקף חרדה" – ואיני מציין זאת לשווא, את ההצמדה של ההתרחשות הנפשית לאותו מושג, על שכבות העומק הרפואיות, הפסיכולוגיות והחברתיות שלו – הפך אותו לאחֵר מחוויות הסמים והצבא. ההתקף הופיע ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, ביום קיץ, בדרכי לעבודה. הייתי על סף סיום חובות התואר הראשון וחיי, על הארגון המסוים שהיה בהם (חובות אקדמיים, שיעורים, "שיח"), עמדו לפני רִיק. לא היה לי רעיון מבוסס להיכן להמשיך.

התקף החרדה השני שלי הופיע ארבע שנים לאחר מכן, והיה בעוצמה רבה יותר, ולזמן ממושך יותר. הוא התחיל, למרבה ההפתעה או שלא, דווקא בבית הכנסת, והמשיך ימים ארוכים. הסימנים הגופניים היו דומים: כאב בטן שהתפתח לתחושה גופנית משונה, שהתקדמה לעבר התודעה בדמות תחושות שונוּת וזרות בעולם, ומשם לפעילות של הגוף כמי שנמצא תחת איום וחייב לגייס כוחות התמודדות. אנרגיה מועצמת זו רק הגבירה את הבהלה הפנימית וחוסר ההתמצאות, עד לאבדן אוריינטציה, עד לחרדה מיציאה החוצה וממפגש חברתי. ובעיקר, יש לציין את תחושות תקיעות והעדר המוצא שחשתי. באותם ימים הייתי לפני סיום התואר השני בביבליותרפיה ושוב לא ידעתי להיכן לקחת את חיי. אותו ריק עתידי לא היה מודע, לא בהתקף הראשון ולא בהתקף השני. לא דיברתי על כך, ולא התעסקתי באופן מודע בשאלות אלו. ההתפרצות הגיעה מהלא- מודע, ופעלה במקום העדר התפקוד של המודע.

אדוורד מונק, לילה זרוע כוכבים, 1893

גם ההתקף האחרון, המשמעותי מכולם, שהוביל אותי לכתיבת מסה זו, התרחש באקלים דומה, אך גם שונה. ההתקף הזה, שהחל באופן מינורי והגיע לשיא אגרסיבי בעת טיול במזרח, החל סביב התפרקות מערכת יחסים זוגית ממושכת. שוב, תפסתי את סיום מערכת היחסים כמובנת לי, אפילו כחיובית. התודעה סירבה לראות בה משבר, או פעולה שלילית, אולם הלא- מודע החליף את הפעולה הריקה או המודחקת של המודע והציף על פני השטח את התפרקות ארגון המציאות, במובן הבירוקרטי והישיר של המילה. כלומר, החרדה תפקדה כמנגנון חלופי להעדר ערות ומודעות ביחס לחוויה הנפשית במציאות.

זו הערה ראשונה על החשיבות הגדולה של החרדה: היא ממלאת תפקיד אקוטי כמנגנון מעורר ביחס לאיום נפשי. כלומר, באותה מידה שמול סכנה גופנית ממשית – אלימות, אסון טבע, חשכה סמיכה – הגוף מפעיל מנגנון המגביר את התפקוד הכימי בכדי לגייס כוחות התמודדות ועצמה גופנית, כך, בה במידה, החרדה הנפשית מגייסת כוחות, או נכון יותר יוצרת זעזוע, בכדי שתבחין בסכנה הקרבה: משבר, אבדן זהות, חוסר בהירות, התפרקות השגרה.

הבעיה, כמובן, מתחילה כשאותה ערות אינה מנוצלת להתמודדות עם אותו שבר, אלא לכודה בהתמודדות עם הגורם המעורר, קרי החרדה.

כל אותם שלושה משברי התפרקות מסגרת שהזכרתי היו, באופן הישיר ביותר, איום על העולם שהכרתי, ולכן איום על המובנות שלו. הנסיעה ללימודים, הגשת העבודות, דיבורי החיבה והחובות במערכת יחסים, הפכו לא רק לגורמים מארגנים אלא לטבע העולם. העולם הסביר את עצמו דרך כל אלה, הפך מובן, בעיקר ביחס למה שנדרש ממני. היעלמות שלל הפעולות הללו הייתה להיעלמות המובן של העולם.

שימוש באלכוהול, בסמים, אלימות במשפחה, עבריינות, התנהגות מינית מופקרת. כל אלה הם שימוש של הנפש בגוף. הבעיה היא ההתעלמות מסיבת ההתמרדות של הגוף והתייחסות רק לאותו מרד מוחצן, התייחסות לסימפטומים בלבד.

אני זוכר את אחד המפגשים שלי עם הפסיכולוג לאחר אותו משבר אחרון. הגעתי סחוט אחרי כמעט שבועיים בהם ביליתי בדרום הודו בתוך התקף חרדה אגרסיבי במיוחד. כהרגלי, טיילתי לבד, מוצא את עצמי באותו אזור אהוב כל כך, זה שמממש את אותו הדבר ששולח אותי לכתוב, כלומר, אותו הדבר שמגדיר אותי, ושמסב לי את האושר הגדול מכולם: ההתבוננות. מהי אותה התבוננות? אולי כדאי לכתוב על זה מסה נפרדת, אבל רק למען הבהירות: אותה התבוננות היא מצב שבו השותפות הבירוקרטית בעולם נמחקת. כל השיחות, מחוות הגוף, הפעולה היצרנית, ההתחשבות החברתית, נעלמות, ומה שנותר היא עמדה קיומית, כלומר, חתירה לעבר הבנת הקיום, הגרעין הפנימי ביותר שלו, לפני סדרת הצמצומים: שפה, מוצא, סביבה חברתית, זוגיות. אבל אותה בדידות, אותו מצב קיומי, הוא כנראה גם אחד ממקדמי ההתפתחות של החרדה, שהרי החרדה היא, בסופו של דבר, התקוממות הנפש כאשר ההגנות, או מערכות ההסוואה, נעלמות. החרדה היא מפגש בעובדה כי המציאות, במובן העמוק ביותר, נטולת הסבר.

*

התקפת הריבוי

החרדה היא גם מענה די הולם לריבוי הכמעט בלתי אפשרי של הקיום האנושי. כל אותו ריבוי הוא התקפה, אי אפשר לכנות את זה בשם אחר. כלומר, וזו אמירה חשובה ביותר, החרדה היא תגובה אנושית מובנת לחלוטין, כמעט הכרחית, במציאות נטולת הקשר מטא-פיזי. ומפה מובנת לגמרי התגברות החרדה, והדיכאון, עם תהליך החילון. בתוך החילון, בתוך הפשטת המציאות מהסבר רוחני, גלומה החרדה כרגע ההתעוררות של הנפש אל מול חוסר הסדר, אל מול האופן המקוטע והשבור של המציאות. החרדה היא, בסופו של דבר, הצורה החילונית של ההתמסרות לאל – רק להפך. החרדה היא ההכרה כי העולם נטול מובן מְאַחֵד, וכי החתירה לעבר מובן כזה היא הדבר היחיד שמותיר אותנו שלמים נפשית. התפרקות של החתירה לעבר מובנות מותירה חלל ריק, אתר פנוי, כאוס.

חוסר המובנות הוא נקודת מוצא אחת של החרדה, ואותה התקפה של העולם, הריבוי הבלתי אפשרי, הוא נקודת מוצא אחרת. אבל גם זו האחרונה יוצרת חוסר מובנות. רגע השיא של אותו התקף חרדה אחרון הגיע ביום האחרון של שהותי בהודו. הייתי במומבאי, עיר הודית עצומה, רבת פנים. נכון, הגעתי כבר מתוח ועייף לאחר מאבק של שבועיים עם התקף החרדה, אבל אותו יום אחרון היה השיא, ולא בכדי. אשת הקונסול הישראלי במומבאי הסכימה, לאחר בקשה שלי, לקחת אותי לסיור בעיר. היה לה ידע רב על העיר, היא הכירה את הפינות הנסתרות והייתה בעלת יכולת הסבר נהדרת. נסענו לבתי קברות יהודיים נשכחים לגמרי, למקדש זראתוסטרי, למקדשים סיקיים והינדים, לגשרי-על מדהימים שהניעו מיליונים בסוף יום העבודה לפרברים, לאזור הכביסה העצום ולמפעלים הנטושים, למבנים הקולוניאליסטים ולמה לא.

הסתובבנו בתוך הריבוי הזה, מלאי סקרנות ועניין, אבל הודו, כדרכה, מקצינה את הממד האנושי של כל מראה בתוכה. היא מכפילה את המראות דרך הגודש הבלתי נתפס של בני אדם שממלאים כל מראה בתוכה. הנה עוד סיבה להתגברות החרדה בעידון המודרני: התפוצצות האוכלוסין.

האיזון הנפשי בנוי, בחלקו, על אינטימיות. מהי אינטימיות? האפשרות להתרחק מאותו ריבוי אנושי וויזואלי לטובת צמצום שלו, התמקדות בפרטים בודדים, במערך יחסים בודד, ובתוך כך הרגעה גם של השפה. הפרשנות הבלתי נגמרת של הסיטואציה האנושית עוברת בשפה, וברגע אינטימי השפה אינה נמצאת תחת התקפה. התפתחות מגע בין בני אדם קשורה לאותה איטיות מכיוון שהיא קשורה קשר ישיר למעבר משפה להיעדרה. המגע מתחיל כשהשפה נרגעת, אולי אפילו נעלמת. בעיצומו של המגע, הטבע הפרשני של התודעה מומר בטבע אחר, קדום יותר ללא ספק, קמאי וחייתי יותר. המין חשוב כל כך לא רק כי הוא, כמובן, מקור של עונג ורבייה, אלא גם כי הוא מעביר אותנו באחת לקיום הקדום שלנו, הראשוני, נטול ההסתבכות המילולית והתודעתית. אנחנו נמצאים לשעה קלה מעבר לאנושי. יש בכך מנוחה גדולה.

אבל אם לחזור להתקף החרדה בהודו, אותו העדר אינטימיות – ריבוי האוכלוסייה – היא התקפה ברורה כנגד הנפש.

האיום הוא בחוסר יכולת לעצב חוויה אינטימית, כלומר, לעצב מרחב הרגעה והתכנסות, שתיקה, העדר פעולה, התרוקנות. ריבוי בני האדם מרחיק כל הזמן את האפשרות למרחב כזה ובמטרופולין הוא לעתים מכחיד את האפשרות הזו. לא פלא, אם כן, שזו מחלה שהולכת וצומחת יחד עם המודרניות, האורבניות. העיר וההאצה בגידול האוכלוסייה מפוררים את הרעיון האינטימי, חותרים תחתיו, ובסופו של דבר מותירים את האדם להתמודד עם הריבוי כל הזמן, ללא אפשרות נסיגה. הפעולה היחידה שאפשרית מול הפעולה הזו היא החרדה, כי החרדה, מכיר כל מי שחווה התקף שלה, דורשת היפרדות מהחברה, תובעת את הבידוד, ההיעדרות, את ארבעת הקירות של החדר ללא אדם נוסף. לא פלא אם כן שבכל פעם שהחרדה הגיעה בודדתי את עצמי ככל יכולתי. התרחקתי מהעולם – שהיה מקור החרדה – לעבר העצמי, מתוך תחושה כי יש לבצר את העצמי, לאחות אותו בכדי לשוב ולפגוש את העולם.

*

הילד ומהמבוגר

אני שב לכתוב את המסה הזו לאחר חג הפסח ולאחר אירוע קצר ומינורי של חרדה. אך מוטב תמיד לדבר מתוך ההתרחשות עצמה. הטריות של החוויה עדיין אצורה בגוף שלי, אתר הזיכרון האמתי שלנו, ולכתיבה שלי כעת תהיה וודאי איכות אחרת, מוחשית יותר, ואולי קרה פחות.

שהיתי בחג בהתנחלות שבה גדלתי. הדירה שלי בתל אביב הייתה תפוסה לשבוע החג על ידי בעליה ששב מניו-יורק, ואני נדדתי לחג לבית ילדותי. המעבר הזה, כדרכו, שבר את שגרת החיים, במובן הטכני ביותר, אבל גם שבר את ההגנה שפיתחתי לעצמי כאדם בוגר. כלומר, השיבה ליישוב פסגות הייתה שיבה מהירה, מידית, לילדות ולנעורים, שהם מטבעם חסרי הגנה, פרוצים, לטוב ולרע. הארכיטקטורה, שוב, שיחקה תפקיד מכריע: מיטת הילדות, הארונות, הנוף. כך מצאתי את עצמי שוכח לקחת את כדורי הציפרלקס, אוכל מאכלים שלא נוחים למערכת העיכול הרגיזה ממילא שלי, ישן מעט בעקבות ההתמכרות הישנה שלי לטלוויזיה (כאשר היא בנמצא). כל אלה פוררו את ההגנה המבוגרת שלי, כלומר, את המודעות העצמית וההכרה המתגוננת מהחרדה ודחפו אותי לעבר מקום פרוץ וחלש יותר. אבל החרדה לא הופיעה באותם ימים בהתנחלות, אלא כשנסעתי להתראיין בתכנית רדיו ביום שישי בבוקר לרגל צאת ספר חדש (חושפני מאוד, וגם לכך וודאי יש משקל בחרדה). כלומר, הולידה את החרדה דווקא השיבה לעבר התפקוד הבוגר, הצורך לשוב ולהיות "האדם הכותב", אולי שיאו של אותו אדם מבוגר שאני אוצֵר בתוכי.

המסקנה מכך היא שאחד מגורמי החרדה היא התזוזה המהירה בין חלקי עצמי שונים, ובעיקר בין החלק הילדי לחלק המבוגר, בין הצורך "לתפקד" לבין הרצון "להיות", בין " המובן" לבין "המשחקי". המפגש המחודש והאגרסיבי – בתוך תחנת רדיו – עם החלק המבוגר, היה חזרה מהירה מדי לדמות שזנחתי לשבוע. המסקנה הנובעת מהרגע הזה היא כי החרדה נובעת גם מן הפער שבין הדמויות הפנימיות השונות שלנו, ובעיקר בפער שבין הרגרסיה בנפש לבין התפקוד הבוגר.

הרגרסיה חשובה לאיזון הנפשי, הפעולה שלה דומה דמיון מפתיע לאינטימיות שדיברנו בה לפני רגע. גם היא עשויה מהתרוקנות, מצמצום של תמונת-החיים ( כי הילדות עשויה מפחות מרחב, מפחות חפצים, מפחות זמן). הרגעים הללו בתחנת הרדיו – שיחה קצרה על אשת תקשורת מוכרת, עם הטכנאים, עם המראיין – היו כולם צבועים באותו צבע של תלישה מהירה מחוויה מצומצמת ומוגנת, מחוויה של פחות עולם, פחות בני אדם, חוויה של נוף מוכר עד לרמה העמוקה ביותר. זו הייתה היתלשות אל עבר הדמות המבוגרת, הבטוחה בעצמה, שמשוחחת במתינות על נושאים השייכים באופן בלעדי לעולם המבוגר: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הדת היהודית, החברה הישראלית.

כל מי שמתנסח על הנושאים הללו מגייס לשם כך "אני" מוגזם, מופרד ממנו עצמו, כמעט זר אליו עצמו. מי צועד אל המציאות בעודו מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני או פותר אותו? אף אחד. אנחנו מגייסים לשם כך "אני" שאנחנו כמעט לא מאמינים בו, "אני" שמאפשר את אותה סמכותיות בה אנו מדברים על הנושאים הללו. אבל אותו מבוגר שגייסתי שב לאחר מכן לבית ילדותו. ושוב נוצר עימות פנימי בין הדמויות השונות ועימות פנימי הוא הגדרה מדויקת לחרדה. אולי זו ההגדרה הכללית לסיבוכים הנפשיים שלנו: עימות פנימי בין דמויות שונות.

*

אני מחבב את מושג "העצמי המרובה". המושג הזה מתאר את העצמי כדבר-מה הנתון להתחלפות תמידית, כזיקית אשר בכל אתר חברתי וסביבתי שולפת עצמי בצבע הולם. זו תיאוריה חכמה ונכונה, ויש בה הקלה רבה, בוודאי בעידן הנוכחי (אם יש מאה וחמישים ערוצים בממיר, ואתה צופה בעשרות מהם, ובכל ערוץ – ספורט, חדשות, סרטים, סדרות קומיות – פועל בך כוח פנימי אחר מעט, ודאי שיש בך גם כמה וכמה מופעי עצמי שונים). אבל מה קורה כאשר ישנו עימות בין שני מודלים פנימיים של העצמי? מה שקורה הוא החרדה, או הדיכאון, או כל תגובה תוקפנית אחרת, של הנפש שאינה יודעת, ולא תדע אף פעם, איזה עצמי קודם לאחר. היא מבולבלת באשר למי אמור לצעוד קדימה ולכן אף אחד ממופעי העצמי אינו צועד קדימה ומה שנותר הנו ריק, העדר עצמי.

אותו ריק מתמלא בחומר אחר, כי משהו חייב למלא את החלל הריק. אך אותו עצמי הוא עצמי מרוקן, חסר חיים, חסר עבר נפשי, הוא אינו מכיר את עצמו, והפעולה האפשרית היחידה היא בהלה, הימלטות, ובסוף אותה הימלטות שיקום של העצמי, גיוס של עצמי מוכר, או, לחלופין, פתולוגיה, כלומר מילוי של העצמי הריק בתוכן אחד ויחד: החרדה.

אדוורד מונק, אישה בוכיה, 1907-1909

כשיצאתי מאותו ריאיון רדיו כעסתי, כעסתי על עצמי. כעסתי על ההזנחה שבה התייחסתי לאותו עצמי חרד, על חוסר הזהירות. אותו כעס עצמי הוא אחד מתוצרי החרדה המובהקים ביותר והמורכבים ביותר. והוא, ללא ספק, התוצר החומצי ביותר שהחרדה מעלה, וזה שהנו אולי המכשול הגדול ביותר להתמודדות והתגברות עליה. אני חרד. ואז אני כועס על עצמי שאני חרד. מדוע אני כועס על עצמי? בגלל דימוי של עצמי מושלם שיש לי, שיש לנו, ושאליו אנחנו שואפים, ושאותו, בצורה כזו או אחרת, מקדמת החברה דרך הערוצים הפופולריים שלה (אני בכוונה מדגיש פופולריים, כי האמנות, כשהיא נאמנה לעצמה, כופרת באפשרות של עצמי כזה, חותרת תחתיו, מלעיגה אותו, לעתים. זאת לעומת אומנות שהיא המיסיונרית הגדולה והעריצה של אותו עצמי מושלם. למשל, בהכללה, הוליווד המסחרית).

אותו עצמי, שניצב תמיד לפנינו, בלתי נגוע, זוהר ושלם ויפה, הוא, או המרחק ממנו, חוסר האפשרות להגיע אליו, מכתיב את התחושה הפנימית. ברגע דרמתי כמו חרדה, המרחק מאותו עצמי גובר עשרת מונים, הוא הופך בלתי אפשרי להשגה. יתר על כן, מה שמתרחש, לתחושתו של האדם, היא הכרה של הסביבה בכך שהוא אינו אותו אדם אידאלי, ואולי לא יוכל לעולם להגיע ולהיות אותו אדם. תבוסה פנימית וחיצונית, שהפנמה שלה, ברמה עמוקה, היא, אולי, מה שמוביל לבני אדם לשהות עשרות שנים בבתי חולים. אפשר אולי להשתמש באותו מונח שחוק כבר של פרויד "הסופר אגו", אבל הוא חלקי וחמקמק.

החרדה, אם כן, הובילה אותי, בנוסף לה עצמה, גם לכעס תוקפני כלפי עצמי ובכך היא משכפלת את הפעולה שלה, את ההתקפה הפנימית. אותו כעס עצמי מתגבר מאוד בתרבות העכשווית. זאת בגלל התעצמות העיסוק באותו עצמי מושלם ובעיקר בהצבת קריטריונים גלובליים לאותו עצמי, ובאפשרות להערצה של דמויות המגלמות את אותו עצמי מושלם (כוכבי תרבות, ספורט, אופנה, וגם, באופן אחר, אנשי רוח) באופן גלובלי. כלומר, יש יותר דמויות של אותו עצמי מושלם שתוקפות את האדם, והכניסה לאותו מועדון הופכת קשה יותר ויותר. האפשרות של האדם להתפתח ולהתקדם בעולמו המצומצם – המשפחתי, המקצועי – הולכת ופוחתת ומוחלפת בתשוקה התמידית לחרוג מעולם זה לעולם של אותו עצמי מושלם, שמופיע מולו שוב ושוב בתחנות התרבות הפופולרית. החרדה, אם כן, היא גם התגובה על חוסר האפשרות להגיע לאותו עצמי מושלם.

*

תועלת החרדה

כפי שכבר כתבתי, התקפי החרדה שלי החלו בצמתים של התפרקות המסגרות החברתיות סביבי. החרדה שימשה כזרז לערות. אבל תפקידה של החרדה השתנה מעט לאחר ההתקף שהתחיל לאחר הפרידה מבת הזוג (השלישי מבין אלה שמניתי לעיל). התקף החרדה הזה, האחרון, ממשיך, באופן עולה ויורד, כבר כמה חודשים. עברתי בין דירות בגבעתיים, דרום תל אביב ומרכז תל אביב. נסעתי להודו, לגרמניה, לצרפת, לליטא. והחרדה כל העת אתי. עידן חדש של חרדה התחיל, ומשהו עמוק ומפותל יותר נמצא בליבה של החרדה המתמשכת, דבר מה ששייך לאותו מאבק בין העצמי הילדי לזה הבוגר. נדמה כי החרדה הפעם אינה רק קשורה להתפרקות המסגרות המארגנות אלא לרגע המעבר העמוק, האחרון, שאחריו אין שיבה, בין העולם הילדי והנערי לעולם המבוגר. האם גיל שלושים וחמש אינו מאוחר למעבר כזה?

יכול להיות, אבל העובדה שנטשתי את המבנה החברתי המסודר ממנו באתי – לימודים בישיבה, נישואים מוקדמים, משפחה רבת ילדים – מבנה שכופה את אותו מעבר בגיל מוקדם הרבה יותר – נטישת אותו עולם, מסבירה את אותו מעבר מאוחר. מה גם שבדור הנוכחי אין מדובר בגיל בלתי מתקבל על הדעת למעבר כזה.

החרדה קשורה להחלפה של שפות פנימיות, למשבר השייך לאותה החלפה, ובעיקר, לאותו מי שאינו מוכן לאבד שפה קיימת ללא מאבק. אם נרצה, אפשר להגזים ולומר כי החרדה מופיעה כפעולת התנגדות לאבדן הפליאה וההשתאות, הקשורים למבט הילדי, ל"הלם העולם", במובן החיובי של המילה. המבט המבוגר חייב להכחיד אותו, את מבט הפליאה, כיוון שמבט זה הוא אנטי יצרני, מעכב ומאט.

*

אני נזכר כעת בימים שקדמו להתקף החרדה האגרסיבי בפונדצ'רי, שהוזכר לעיל, בימים ששהיתי בטירובנלאמלאי, באשראם של הרמאנה מהרישי. הימים היו די דומים: קימה, מדיטציה ותפילה, ארוחת בוקר אגב קריאה בספרו של סופר המסעות הטוב בדורנו – ויליאם דרמפלינג – ולאחר מכן, אם לתמצת, שעות ארוכות של דממה והתבוננות. אלו החלו בעלייה למערות בהם חי הראמנה. ישבתי שם כמה שעות למדיטציה בעוצמה יוצאת דופן. לאחר מכן ירדתי לאשראם ושם נערך טקס הערב. הטקס כלל פוג'ה, שנוהלה בידי כוהנים ברהמינים, ואז שירה מקודשת של כלל הקהל, שירה שאליה, במהירות מפתיעה, חשתי קשר רגשי עז. לאחר כל אותן שעות ארוכות של דממה וריכוז הגיע מה שעבורי היה אחד מרגעי השיא של היום: כוס הצ'אי בבית הקפה הקטן שמול הכניסה לאשראם. שם ישבתי והבטתי ביוצאים מהאשראם, בחיי הרחוב ההודי, במערכות היחסים של בעלי בית הקפה והלקוחות. הייתי התבוננות ותו לו. החוויה הזו אינה חוויה חדשה עבורי, זו החוויה שנמצאת בלב המסעות שאני עורך, בנאמנות ומתוך צורך פנימי עז. ישבתי כך באין ספור בתי קפה, כיכרות, על מאות ספסלים וחומות אבן בכמה יבשות וכמה עשרות מדינות, ובוודאי כבר במאות ערים. מהי אותה התבוננות? נסיגה מפעולה, הפניית עורף למערכות יחסים הדורשות מעורבות, התנקות משיפוט, ואז, באותו מרחק מנוקה, מתחיל ההווה להתרחש כשלמות, קיים רק בטווח הנגלה, נטול עתיד. כל התכונות של המבט הילדי.

העולם הילדי אינו חווה את העולם כבעל מובן, אלא כמופע מתמשך של התחדשות ולידה. המבט המבוגר חווה את הקיום כבעל התמשכות, מובנות, ובעיקר, נטול הפתעה. הפתעה, אליבא דהמבט המבוגר, היא חריגה, טעות, אבדן הדעת. המבט הילדי בתוך חווית החיים המבוגרת הינו מאיים, הרסני, כזה החותר תחת מה שמעצב את החיים המבוגרים ושומר עליהם כיצרניים: השגרה. אם כן, מדוע יש בני אדם שמותירים את המבט הילדי ער בתוכם? מדוע הם עושים זאת גם במחיר אותה התקפה פנימית, החרדה, אותה חריגה מהמבט בעל המובן לעבר פליאה או הלם?

ובכן, התשובה הראשונה והמובנת מאליה היא שאין להם ברירה והמבט הזה, מסיבות שונות, לא עזב אותם מעולם. אולם יש פה גם ממד של בחירה נפשית פנימית. הבחירה הזאת היא בחירה הקשורה לצרכים השונים של המבנה הנפשי, ולרמיסה הכמעט מוחלטת של צרכים שונים ברוח המודרנית, ויותר מכך, ברוח הקפיטליסטית. יש פה מרד פנימי לא מודע כלפי רוח הזמן, ועל כן אין שום תמיהה כי החרדה היא המגפה של העת הזו, היצרנית-קפיטליסטית. המרד הוא מרד פשוט: העדר תנועה, עיכוב של התנועה, בכדי להישאר ברגע הפיענוח של העולם. אני חוזר פה למה שכתבתי בתחילת הדברים, על החרדה כהתנגדות ל" פיענוח" העולם הבלתי נפסק, התנגדות לסדר המושלם של סיבת הדברים וקווי המתאר שלהם. החברה היצרנית מקדשת את התנועה, הכלכלה בנויה על העדר חריגה, העצירה היא האויב המובהק של פס הייצור. אבל העצירה היא פעולה הכרחית בעבור הנפש הילדית, היא מגדירה אותה: העולם נחווה כסדרה של עצירות והתחלות מחדש, לא מוּבנוּת שלמה, כי אם סדרה של התלהבות ונסיגה במפגש עם המציאות.

*

במובן הזה, כולנו סובלים מחרדה, כלומר כולנו סובלים מהכחדת הילדות למען הבגרות. כולנו סובלים מהדממת פעולת הפליאה למען הפעולה היצרנית, כולנו נתונים לכרסום הולך וגובר בלגיטימיות של הבהייה, ההתבוננות והשיקוף. אותם אלה שחווים את החרדה כהתקף, אותם שהחרדה מופיעה אצלם באופן פעיל, נושאים פשוט באופן מועצם את החרדה הקולקטיבית. אותם אנשים חרדים הם כוח ההתנגדות העיקרי לשתלטנות ההולכת וגוברת של רוח הזמן. הם, בסיוע מבטם של העוברים והשבים, בהלת המשפחה סביבם, העובדה שהם מממשים את החריגה מהפעילות בחריגה חיצונית (ביגוד לא מותאם, הבעת פנים מבולבלת, דיבור תזזיתי ואסוציאטיבי, נסיגה מקשרים חברתיים, כתיבה נטולת נרטיב מרכזי בלתי משתנה), מבטאים פעולה של התנגדות גם עבור הסביבה הקרובה והרחוקה שלהם. החרדה היא, אפוא, לא רק פעולה הנובעת מרוח הזמן אלא פעולה חשובה כנגד רוח הזמן. על כן יש להבין את אותו סכסוך פנימי לא כפעולה של תוקפנות פנימית, או לא רק ככזו, אלא גם כפעולה של התגוננות.

האם אני כותב את הדברים הללו כדי לנחם את עצמי? האם אני מחלץ אותם מהשפה בכדי לייצר מובנות וסיבתיות לדבר-מה נטול סיבה? אין זה משנה. השפה עצמה מעצבת את קיום הדבר בעולם. המילים שכתבתי פה, שהן, במידה רבה, כתב הגנה על החרדה, כתב התקרבות אל החרדה, מציאת הטעם, פירוק אותה חוויה מאיימת, שרירותית לכאורה וחסרת טעם, ובכן, המילים שלי הפכו אותה לבעלת טעם מעצם כתיבת הדברים. החרדה, ואת המילים הללו אני כותב בעיקר למי שחווה את החוויה המורכבת הזו, היא פעולה בעלת טעם, ואנו מעניקים לה את הטעם, בכך שאני מביטים בה בעיניים פקוחות למרות צריבת הכלור, בכך שאנו מסרבים להיכנע לאהבת השיתוק שלה, כשאנו משוטטים בתוכה, סביבה, פנימה והחוצה, כפי שהדברים שכתבתי ניסו לעשות. מסע בחרדה – לעבר משהו בה שחותר לעבר הפליאה וההתחדשות.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

יונתן ברג... יונתן ברג, משורר וסופר. הממואר, "פסגות סיפור עזיבה", שכתב, ראה אור לאחרונה בהוצאת "אפיק". כמו גם ספר השירה, "היסטוריה", שראה אור בהוצאת ״קשב״

הוספת תגובה

הוספת תגובה