בשנת 1550, בעיר פירנצה שבאיטליה, יצא לאור ספר שעתיד היה לשנות את פני האנושות לעד. "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר", או "חיי האמנים" בשמו המקוצר, נכתב על-ידי ג'ורג'ו וזארי, והיה לספר הראשון שעסק בחקר תולדות האמנות. במשפט אחד, ספרו של וזארי ביקש לתעד את אחד מפרצי היצירתיות החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית: אמנות הרנסנס.
"חיי האמנים" כולל למעלה מ-200 ביוגרפיות של אמני איטליה לאורך תקופה של כ-300 שנים. הספר מתמקד ברובו באמני העיר פירנצה, אך כולל גם ביוגרפיות של אמני אסכולת סיינה, ונציה, פדואה ועוד. וזארי היה הראשון שהשתמש במילה "רנסנס" בטקסט, ומיוחסת לו המצאת המונחים "אמנות גותית" ו-"תחרות" (במובן הכלכלי של המילה). "חיי האמנים" מציג נרטיב מחקרי של מעבר מחשכת ימי-הביניים אל עבר פסגת הרנסנס והנאורות.
ג'ורג'ו וזארי נולד בשנת 1511 בעיר ארצוֹ שבטוסקנה. הוא היה בן למשפחת יצרני אגרטלים, אך הפגין מגיל צעיר נטייה מובהקת לציור. קרוב משפחתו, הצייר לוקה סניורלי, זיהה את הכישרון של ג'ורג'ו הצעיר, והמליץ לשלוח אותו להתלמד אצל גוגליאלמו דה מרסיליה, אשר התמחה בציור על זכוכית. בגיל 16, לאחר שהרגיש כי מיצה את היכולות שלו בסדנה, נשלח וזארי לפירנצה, שם חבר לאמן אנדריאה דל-סרטו. וזארי התיידד עם הציירים רוסו פיורנטינו, ג'קופו פנטורמו, ובעיקר עם מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהפך לאחד מחבריו הקרובים ביותר.
בפירנצה החל וזארי לפלס את דרכו אל מוקדי הכוח השלטוניים והפך לבן טיפוחיהם של אלכסנדר ואיפוליט מדיצ'י. הפטרונים סייעו בהזנקת הקריירה האמנותית של וזארי, ושמו הפך שגור בפיהם של כל עשירי פירנצה. ג'ורג'ו וזארי אחראי לפרסקאות הענק שבאולם קוזימו הראשון שבפלאצו וקיו, כמו גם לפרסקו האדיר שמעטר את כיפת כנסיית סנטה מריה דל פיורה שבמרכז העיר. וזארי הותיר חותם גם על הנוף האדריכלי של העיר: הוא האחראי על בניית מסדרון וזארי שחיבר את פלאצו פיטי לפלאצה דלה סניוריה, כמו גם על גלריית אופיצי שמכילה כיום את אוסף אמנות הרנסנס העשיר בעולם.
*
בימי חייו היה וזארי אמן מבוקש מאוד, בעיקר לאור הקרבה שלו לבני משפחת מדיצ'י והקשרים שלו עם האמנים המובילים של פירנצה, אך ככל הנראה היה נדחק אל שולי התודעה ההיסטורית אילולא כתב את "חיי האמנים". הרעיון לכתיבת הספר נולד במשתה בביתו של קרדינל פרנזה שברומא. הקרדינל פנה לאמן הצעיר והציע לו לכתוב ספר שיקבץ את סיפורי חייהם של אמני איטליה, תוך הדגשת חשיבותם ותרומתם לקדמה האנושית. אולי היה זה היין, או שמא הרצון להרשים את הנוכחים, אך וזארי הודיע בחגיגיות: "אני לוקח על עצמי את האתגר!".
לצרכי המחקר, נדד וזארי מעיר לעיר, מכפר לכפר. הוא ליקט מידע מארכיונים, נפגש עם צאצאיהם של אמני העבר, ונסע בעקבות עבודות האמנות שלהם לצורך כתיבה ביקורתית. לבסוף, בשנת 1549, סיים את תהליך הכתיבה. הוא שלח את כתב-היד לאניבאל קארו, סופר ומשורר איטלקי, שסייע בעריכת הספר. לאחר מכן כתב-היד נשלח לבחינה נוספת של הנזיר מתאו פאולני, שהיה בעל ידע נרחב בתחום האמנות. וזארי היה בן 38 כשיצא הספר לאור ב-29 במרץ 1550.
*
"חיי האמנים" התקבל בביקורות מעורבות: מרבית המלומדים ראו בספר הישג אקדמי וספרותי כאחד, אך באותה נשימה הביעו מורת רוח עקב ההתעלמות הבוטה של וזארי מאסכולת האמנות החשובה של ונציה. מאוכזב מהביקורת כמו גם מאי-דיוקים שהתגלו בספר, החל וזארי לעבוד מיד על הוצאה מורחבת ומתוקנת של ספרו. במשך 18 שנים עסק בהרכבת הספר מחדש, ובשנת 1568 יצאה לאור מהדורה שנייה של "חיי האמנים". מהדורה זו, שכללה עתה תמונה פנורמית מרתקת של אמנות איטליה מאמצע המאה ה-13 ועד ימיו של וזארי, התקבלה בקול תרועות באיטליה ומחוצה לה.
בהקדמה לספרו, ביקש וזארי להדגיש כי איננו מסתפק ביצירת אינדקס היסטורי של תולדות האמנות, אלא מטרתו להוביל את הקורא למסע בנבכי התפתחות האמנות של איטליה באמצעות סיפורי החיים האישיים של האמנים. הניסיון של וזארי לשלב כתיבה עיונית עם סגנון פרוזה ששואב מכתביהם של פטררקה, דנטה אליגיירי וג'ובאני בוקאצ'ו, הופך את הספר לפנינה ספרותית ייחודית. וזארי מספק הסבר לבחירתו זו: "אלו הן המתודות בהן בוחרים היסטוריונים שהשכילו להבין כי ההיסטוריה משקפת את החיים האנושיים – לא רק תיאור עובדתי של אירועים שהתרחשו תחת שלטונו של נסיך או של רפובליקה, אלא אמצעי להדגשת הערכים, העצות, ההחלטות והתכניות של בני האדם, כמו גם הסיבות להצלחת או כישלון מעשיהם. זוהי רוחה האמיתית של ההיסטוריה".
הנרטיב המחקרי של ג'ורג'ו וזארי מציג את תקופת הרנסנס כתהליך של קדמה. את האמנות הביזנטית (אותה הוא מכנה בספרו "אמנות יוונית") הוא מגדיר כ"מוזרה", חסרת עומק וחיים. את אמנות ימי-הביניים במרכז אירופה הוא כינה "אמנות גותית", כלומר אמנות ברברית. תהליך "הלידה מחדש" והשיבה למקורות האמנות הקלאסיים של יוון ורומא, מייצגים לדידו של וזארי הבנה משמעותית של תפקיד האמנות כאמצעי חיקוי של הטבע וייצוג ערכי מוסר ודת. הנרטיב ההיסטורי של וזארי מכיל גוון דתי-נוצרי מובהק: ג'וטו כמייצג התחייה של אמנות הרנסנס, ממשיכי דרכו: מזאצ'ו, ברונלסקי ודונטלו, ולבסוף השילוש הקדוש של אמנות איטליה: לאונרדו דה-וינצ'י, רפאל סאנציו, ובראשם: מיכלאנג'לו בואונרוטי. וזארי חילק את אמנות הרנסנס לשלוש תקופות, אותן מגדירים ההיסטוריונים של האמנות כתקופת הארד, הכסף והזהב. את האמנים חילק לפי השתייכותם התקופתית, וכל ביוגרפיה משמשת חתיכת פאזל בהרכבת התמונה המלאה.
"תקופת הארד" באמנות איטליה נפתחת במחצית המאה ה-13 בפירנצה, עם לידתו של צ'ימבואה (1240). צ'ימבואה חבר בילדותו לקבוצת ציירים ביזנטיים אשר הוזמנו לעטר את כנסיית סנטה מריה נובלה. הנער המוכשר התעלה במהרה על מוריו, ופיתח שפה ציורית חדשה אשר הפיחה חיים בדמויותיו. החדשנות האמנותית של צ'ימבואה הביאה לו תהילה רבה, והוא נדד בין ערים שונות בטוסקנה. באחד ממסעותיו מפירנצה לוספיניאנו, ראה ילד בן 11 רועה צאן בשדה ומצייר על סלע באמצעות אבן גיר את עדר הכבשים שלו. צ'ימבואה הבחין מיד בכישרון הנדיר של הילד, שללא כל הכשרה הצליח להנפיק ציורים ריאליסטיים להפליא. הוא פנה לאביו של הילד וביקש לחזור עמו לפירנצה, להפוך אותו לתלמיד בסדנה שלו. האב נעתר לבקשתו של צ'ימבואה, וכך הגיע לפירנצה הגאון הראשון של הרנסנס, ג'וטו (נולד ב-1266/7).
ג'וטו למד הרבה ועבד קשה. במהרה החל הצעיר להתעלות על יכולותיו של המורה שלו, והוא לקח את הטכניקה של צ'ימבואה צעד אחד קדימה. הדמויות בציוריו של ג'וטו הפכו חיות יותר: אמונתן הדתית השתקפה דרך אישוניהן, הבעות פניהן ושפת הגוף שלהן. סגנון הציור הייחודי של ג'וטו הביא לו תהילה מידית. וזארי מציין כי בקאנטו ה-11 ב"כור המצרף" מ"הקומדיה האלוהית", מתאר דנטה את צ'ימבואה וג'וטו: "צ'ימבואה חשב כי הוא ראש לציירים, אמנם ג'וטו נטל ממנו את תהילתו והשליכו אל תהום הנשייה". וזארי מסתייג מהאמירה כי צ'ימבואה נשכח, אך מסכים כי אין מקום להשוואה בין השניים. ג'וטו בעיניו הוא ה-מבשר של תחיית אמנות הרנסנס.
בכל אחד מהפרקים תיאר וזארי את סיפור חייו של האמן והקריירה האמנותית שלו, בצירוף תיאור מפורט של יצירותיו וביקורת שלהן. כמו כן, שיבץ וזארי אנקדוטות משעשעות אשר תרמו לאמינות הטקסט ויצירת עניין סביב יצירה ספרותית עיונית. אחד הסיפורים המעניינים הוא סיפור "העיגול של ג'וטו". לאחר שהתפרסם שמו של ג'וטו כצייר הגדול של טוסקנה, ביקש האפיפיור, בנדיקטוס ה-9, לבחון את האפשרות להזמין את הצייר לוותיקן. האפיפיור שלח שליח מיוחד שעבר בין הכפרים בטוסקנה ואסף דוגמאות ליצירותיו של ג'וטו. לבסוף, הגיע השליח לפירנצה, שם נפגש עם ג'וטו בכבודו ובעצמו. השליח ביקש סקיצה מיוחדת שתישלח להוד קדושתו ברומא. בתגובה לקח הצייר דף נייר, השעין את מרפקו על המרכז, וצייר סביב עצמו עיגול מושלם. משוכנע כי ג'וטו לעג לו, לקח השליח את הציור חזרה לרומא. למרבה הפתעתו, האפיפיור ויועציו התרשמו מאוד מהעיגול של ג'וטו, וראו בו הוכחה ליכולת טכנית שאין שנייה לה. ג'וטו הוזמן במהרה לוותיקן, ואילו הסיפור נפוץ לכל עבר. בימי חייו של וזארי נהוג היה להשתמש בביטוי "אתה עגול יותר מהעיגול של ג'וטו", משמע: "אתה טיפש גמור!".
אמנים נוספים מ"תקופת הארד" ומראשית "תקופת הכסף" סייעו בשיפור הטכניקות האמנותיות, פיתוח ציור הפרספקטיבה וחיקוי נאמן יותר של הטבע. לוקה דלה רוביה המציא טכניקה ייחודית של פיסול בחימר מצופה גלייז, פאולו אוצ'לו השקיע מאמצים כבירים בניסיון לפענח את סוד הפרספקטיבה, פרה אנג'ליקו יצר אמנות דתית שמשקפת את אהבת האל, ואילו לורנצו גיברטי שאחראי על "דלתות גן-העדן" המוזהבות שבבית הטבילה סן ג'ובאני, העניק השראה אדירה לדורות הבאים. על רקע עשרות האמנים המוכשרים שהנפיקה פירנצה, בלטו שלושה אמנים יותר מאחרים: היו אלו מזאצ'ו בתחום הציור, ברונלסקי בתחום האדריכלות ודונטלו בתחום הפיסול (אנשי "תקופת הכסף").
מזאצ'ו מסן ג'ובאני די וולדראנו, היה הצייר המוצלח ביותר של המאה ה-15 בעיניו של וזארי, שכן הוא ראה בטבע אידיאל שיש לחקותו באמנות. יתרה מזו, מזאצ'ו היה הראשון לייצר ציור בעל פרספקטיבה מושלמת. מזאצ'ו, שמת בגיל 26 בלבד, לא הספיק לממש את הפוטנציאל העצום שלו. במהלך חייו הקצרים השלים את ציוריו של מאזולינו בקפלת בראנקאצ'י שבכנסיית סנטה מריה דל כרמינה, יצירה שזכתה לשם "הקפלה הסיסטינית של ראשית הרנסנס". את פרק חייו של מזאצ'ו סיכם וזארי באמצעות פואמה שכתב המשורר אינבאל קארו: "ציירתי, וציוריי השתוו למציאות/ הענקתי לדמויותיי עמדות, חיים, תנועה/ ורגש. בואונרוטי לימד את כל השאר/ ולמד ממני לבדי".
תרומתו של פיליפו ברונלסקי בתחום הארכיטקטורה הייתה משמעותית אף יותר מזה של מזאצ'ו בתחום הציור. וזארי מגדיר את האדריכלות שקדמה לברונלסקי כחסרת טעם, חסרת חוש אסתטי ומושתתת על מתודות בנייה ביזאריות. "ברונלסקי הינו ישות שנשלחה מגן-העדן במטרה להעניק לאנושות סגנון אדריכלי חדש", כתב וזארי בהקדמה לביוגרפיה. אך דרכו של ברונלסקי לפסגת האדריכלות של איטליה ידעה מהמורות רבות. לאחר שהפסיד ללורנצו גיברטי בתחרות יצירת דלתות הברונזה לבית ההטבלה העירוני, עבר לרומא יחד עם חברו הטוב, דונטלו. במהלך שהותם בבירה העתיקה, נהג ברונלסקי לשבת מדי יום ולשרטט את המבנים הרומיים העתיקים. באופן מיוחד עניינה אותו טכניקת הבנייה של הפנתאון, מבנה אדיר ממדים, שתקרתו יוצרת עיגול מושלם יחד עם חלל הכנסייה. תוך שהוא לומד את רזי האדריכלות העתיקה, הציב לעצמו שני יעדים גרנדיוזיים: להחזיר לאופנה את אדריכלות העבר הנשגבת, ולהמציא דרך להקמת הדואומו (כיפה) לכנסיית סנטה מריה דל פיורה שבלב פירנצה.
עם חזרתו לפירנצה, פנה ברונלסקי לוועדת הגילדה האחראית על השלמת בניית סנטה מריה דל פיורה, והציע להם רעיון אדריכלי מהפכני. הצעתו של ברונלסקי נשמעה חסרת סיכוי, והוא זכה לשם הגנאי "המשוגע". בעידודו של דונטלו, המשיך ברונלסקי להתעקש על התכנית היצירתית שלו. באסיפת האדריכלים שהתקיימה זמן קצר לאחר מכן, הציע ברונלסקי לבצע את "מבחן הביצה": מי מהאדריכלים שיצליח להניח ביצה במאונך על לוח שיש, הוא שיזכה בפרויקט הדואומו. האדריכלים ניסו בדרכים שונות ומשונות לבצע את המשימה, אך נכשלו. לבסוף, לקח ברונלסקי את הביצה, שבר את התחתית שלה, והניח אותה בגאווה על לוח השיש. "עכשיו אתם אומרים שגם אתם יכולתם לעשות זאת, אך לא עשיתם זאת!", אמר המנצח ליתר המתמודדים, ופנה עתה לנציגי הגילדה, "כך הם יאמרו גם אחרי שיגלו כיצד בניתי את הכיפה, הם יטענו כי גם הם יכלו לעשות זאת, אך העובדה היא שהם לא עשו זאת, כי אינם יודעים כיצד".
כך מצא עצמו ברונלסקי בראש הפרויקט האדריכלי השאפתני ביותר שידעה העיר. במשך שנים מספר פיקח על תהליך בניית הדואומו שהורכב מלמעלה מ-4 מיליון לבנים. הכיפה, שנבנתה ללא עזרת פיגומים, התנוססה לגובה של 103 מטרים וקוטרה היה בן 43 מטרים, הפכה לסמל הבלתי מעורער של פירנצה. את הצלחתו של ברונלסקי ניתן לייחס במידה רבה לדונטלו, חברו הקרוב שהאמין בו ודחף אותו לממש את הפוטנציאל שלו.
דונטלו סוגר את השלישיה שניצבת בראש תקופת הביניים של הרנסנס האיטלקי. את פסליו של דונטלו הגדיר וזארי כיצירות המתקרבות ברמתן לפסלים הטובים ביותר של יוון ורומא העתיקות. מגיל צעיר הפגין דונטלו כישרון אמנותי, ויצירותיו הראשונות נרכשו על-ידי כנסיית סנטה קרוצ'ה וכנסיית סנטה מריה דל פיורה. דונטלו הצעיר אף היה אחראי לעיצוב ארון הקבורה של האפיפיור ג'ובאני קוסצ'ה בכנסיית סן ג'ובאני. הקשר ההדוק שפיתח דונטלו עם בני משפחת מדיצ'י תרם למוניטין המקצועי שלו, וגרם לזרם הזמנות בלתי פוסק. דונטלו יצק סוס ברונזה אדיר לעיר פדואה, יצק בברונזה את דלתות בית הטבילה בסיינה, ויצר את אחד מפסלי הברונזה המוכרים מתקופת הרנסנס, "דוד".
*
את השלב השלישי בהתפתחות אמנות הרנסנס, "תקופת הזהב", פותח בחגיגיות לאונרדו דה-וינצ'י, המייצג אולי בצורה הנפלאה ביותר את מהותו של "איש הרנסנס". צייר, פסל, ממציא, מדען, מתמטיקאי מהנדס ומוזיקאי, דה-וינצ'י היה איש-אשכולות אשר זכה לתהילה בינלאומית עוד בימי חייו. הוא נהג לקחת על עצמו מגוון רחב של עבודות, אך סיים רק מעטות מהן. וזארי מסביר את התופעה הזו לא כעצלנות או חוסר-עניין, אלא כשאיפה בלתי-אפשרית לשלמות. כדוגמה מציג וזארי את פרסקו "הסעודה האחרונה" במנזר סנטה מריה דלה גרצי במילאנו. לאונרדו הקדיש מחשבה רבה לאפיון כל אחת מן הדמויות בציור, אך שתי דמויות טרדו את מנוחתו יותר מאחרות: ישו ויהודה איש-קריות. לאונרדו סבר כי יהיה זה חטא לנסות לצייר את פניו של ישו, שכן אלו חייבות לשדר שלמות אלוהית. את פניו של יהודה איש-קריות מנגד, התקשה דה-וינצ'י לצייר משום שאלו אמורות היו לשדר את השפל שבאדם, בגידה בחבר ובאדון. לבסוף, הצליח הצייר למצוא מודל ששימש אותו לצורך ציורו של יהודה, אך פניו של ישו נותרו בלתי-גמורות על-פי מונחיו של וזארי.
גאונותו העיקרית של לאונרדו דה-וינצ'י טמונה ביכולת המופלאה שלו בציור הגוף האנושי והתנועה. ה"מונה ליזה", שהפכה לסמל של תרבות המערב כולו, משכה גם את תשומת ליבו של וזארי. וזארי מספר כי הדיוקן מציג את אשת מזמין היצירה, פרנצ'סקו דל ג'קונדו. האישה הייתה מטבעה מלנכולית למדי, ובזמן שדגמנה עבור לאונרדו דאג הצייר לשעשע אותה באמצעות ליצנים ומוזיקאים. החיוך החד-פעמי של ה"ג'קונדה", מסביר וזארי, הוא תולדה של מפגש בין העצב האינסופי של הבחורה, לבין הניסיון לעורר בה שמחה. זהו החיוך הנשגב.
הגאון השני של "תקופת הזהב" של אמנות הרנסנס הוא רפאל סאנציו מאורבינו. בראשית דרכו האמנותית, נהג רפאל לחקות את סגנון הציור של המורה שלו, פייטרו פרוג'ינו, אך תוך זמן קצר הצליח להתנער מכך ולפתח שפה ייחודית משל עצמו. בהשראת האמנים האהובים עליו, לאונרדו דה-וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי, נסע רפאל לרומא, לשם הוזמן על-ידי האפיפיור יוליוס השני. רפאל צייר עבור האפיפיור את יצירת המופת "אסכולת אתונה", פרסקו המציג את בכירי הפילוסופיה והספרות של יוון העתיקה. יצירה זו מציגה באופן מדויק את אידיאל האמנות הרנסנסי של חזרה למקורות הקלאסיים. האפיפיור התרשם כל-כך מהפרסקו של רפאל, עד כי הורה למחוק את כל הציורים שבחדרים הסמוכים, והורה לצעיר לעטר את כל הקירות. כיום, חדרים אלו כלולים בסיורי הוותיקן ומכונים "חדרי רפאל" או "סטנצה דלה סניטוריה".
בעוד לאונרדו אופיין ביכולת ציור מופלאה של הגוף האנושי והתנועה, ואילו רפאל ניחן בחוש אסתטי יוצא מן הכלל לצבע, ג'ורג'ו וזארי סבור כי היה רק אמן אחד בתולדות אמנות הרנסנס אשר ייצג את כל הטוב שיש לאמנות להציע: מיכלאנג'לו בואונרוטי.
מיכלאנג'לו נולד בשנת 1475 ברובע קסנטינו שבפירנצה, בן למשפחת בואונרוטי-סימוני האצילית. וזארי מתאר את לידתו של המשיח האמנותי בצורה שמרמזת על קשר ישיר למשיח הנוצרי: הכוכבים בשמיים שמיקומם מרמז על התרחשותו של מאורע נדיר, כמו גם תחושת האלוהות ששררה בחדר אליו הגיח לעולם התינוק שנועד לגדולות. מיכלאנג'לו, שהפגין אהבה וכישרון נדירים לאמנות, נשלח בגיל צעיר לסדנתו של האמן הפלורנטיני דומיניקו גרלנדיו, שם רכש כלים וטכניקה שגרמו לו לבלוט כבר בתקופת נעוריו. גרלנדיו העריך את הפוטנציאל של הנער ושלח אותו לסדנת פיסול של אחד מתלמידיו של דונטלו בגן של לורנצו המפואר לבית מדיצ'י. משהגיע הנער לגן, רצה להתרברב ביכולות שלו בפני כולם: הוא לקח גוש שיש ויצר ממנו פסל של ראש פאון מרהיב. לורנצו הנדהם ניגש לנער ואמר בהומור: "יפה עשית, אך כיצד זה לאיש הזקן שלך נותרו כל השיניים בפה?". משהתרחק לורנצו, לקח מיכלאנג'לו את כליו וניפץ כמה משיני הפסל.
המפגש האקראי בין מיכלאנג'לו ללורנצו המפואר (לורנצו די פיירו דה מדיצ'י, המכונה "לורנצו המפואר", שימש כמנהיגה של העיר פירנצה במחצית השנייה של המאה ה-15, והיה ידוע כפטרון נלהב של האמנויות) שינה את חייו של הצעיר לעד. לורנצו החליט לאסוף את מיכלאנג'לו לביתו, והזמין ממנו עשרות יצירות לאורך תקופה של ארבע שנים. לאחר מותו של לורנצו, נסע מיכלאנג'לו לרומא, שם פיסל את אחת היצירות החשובות הראשונות שלו, "פייטה", אשר הוצבה בכנסיית פיטר הקדוש בוותיקן. עם חזרתו לפירנצה, פיסל מיכלאנג'לו את "דוד", שהפך לגאוות העיר והוצב בפיאצה דלה סניוריה לעיני כל. ההצלחה המסחררת שלו בפירנצה, גרמה לאפיפיור יוליוס השני להתעניין באמן המבטיח. מיכלאנג'לו בן ה-29 הוזמן לוותיקן על-מנת לפסל את ארון הקבורה של האפיפיור המנוח, אלכסנדר השישי. שיתוף הפעולה בין האמן לראש העולם הנוצרי, הוליד, זמן קצר לאחר מכן, את אחת מפסגות היצירה האמנותיות של כל הזמנים: הקפלה הסיסטינית. וזארי מתאר לאורך עשרות עמודים את יצירת המופת האדירה של מיכלאנג'לו. הוא מתפעל מהטכניקה, מהשימוש בצבע, מהרגש, משפת הגוף של הדמויות, ובעיקר מהיכולת הנשגבת של בואונרוטי לספר את הסיפור האנושי כולו באמצעות האמנות.
הסגידה של ג'ורג'ו וזארי למיכלאנג'לו נבעה בין היתר מהקשר החברי ההדוק בין השניים. מיכלאנג'לו סייע לוזארי בתהליך כתיבת המהדורה השנייה של הספר "חיי האמנים", ואף נסע עמו לוונציה להיפגש עם האמנים המקומיים, לרבות טיציאן. וזארי פונה בספרו לאמני התקופה ואומר: "הו, תקופת האושר של חיינו! הו, אמנים ברוכים! עליכם לקרוא לעצמכם ברי-מזל, מכיוון שבימי חייכם ניתנה לכם האפשרות להבריח את החושך מעיניכם באמצעות מקור אור כל-כך ברור, ולראות כיצד כל קושי הפך תחת ידיו של האמן הפלאי הזה לפשוט וברור". וזארי מרבה לצטט את חברו הטוב, ובצורה זו מפגיש את הקורא פנים אל פנים מול אחד האמנים הגדולים בתרבות האנושית.
*
"חיי האמנים", אם כן, מאפשר לקורא המודרני להצטרף למסע בזמן, להכיר מקרוב את אמני הרנסנס, לקרוא על הגיגיהם, חלומותיהם ומעשיהם. אך האם ישנה אמת היסטורית בכל הסיפורים שהציג וזארי? אחת הביקורות המרכזיות נגד ספרו מתמקדת בסיפורים המומצאים שהכניס הסופר לקובץ הביוגרפיות שלו. וזארי מתאר את הצייר פרה פיליפו ליפי כנימפומן חסר תקנה, את הצייר סודומה כאדם רע ומושחת מן היסוד, ואפילו מספר כי הצייר אנדריאה דל-קסטניו רצח את חברו דומיניקו ויניציאנו, ומציג זאת כמקרה קלאסי של יריבות בין אמני הרנסנס. סיפורים אלו, כפי שהתברר לאורך מאות שנים של מחקר מעמיק, הם גוזמאות והמצאות פרי דמיונו של ג'ורג'ו וזארי. מומחי ספרות רבים סבורים כי סיפורים אלו הוכנסו לביוגרפיות של האמנים עליהם לא היה די אינפורמציה, ואת החסר השלים וזארי באמצעות התבוננות מעמיקה ביצירותיהם. לפיכך, ציורי הנשים היפות של פיליפו ליפי קיבלו משמעות מינית, ציורי "הכפירה" של סודומו העניקו לו את תואר הרשע, ואילו ציור "הסעודה האחרונה" של דל-קסטניו, המתאר רגע של בגידה בין חברים, הסעיר את דמיונו הפורה של וזארי. הסיפורים הסנסציוניים של וזארי משכו את תשומת לבם של אנשי התקופה ועוררו עניין מחודש באמנים שמתו 100 או 200 שנים קודם לכן. סיפורי המעשיות ששיבץ וזארי ב"חיי האמנים" הפכו למרכז הגאונות הספרותית שלו, והם מדגישים את היכולות שלו לרתק את הקוראים לחומר קריאה עיוני בתחום תולדות האומנות.
"חיי האמנים" תורגם לראשונה בראשית המאה ה-17 לשפה ההולנדית על-ידי קרל ואן מנדר. המתרגם לא הסתפק בתרגום ספרו של וזארי, אלא החליט לכתוב קובץ סיפורים ביוגרפיים משל עצמו שיעסוק בציירי פלנדריה והסביבה. בשנת 1604 ראה אור "ספר על ציירים" (”Het Schilderboeck”), אשר כלל למעלה מ-250 סיפורים ביוגרפיים של אמני התקופה. ז'אנר האנציקלופדיות הביוגרפיות, כמו גם העיסוק בתולדות האומנות כתחום הראוי לכתיבה אקדמית, התפשט בכל רחבי אירופה כאש בשדה קוצים. "חיי האמנים" שימש עבור ציירים, פסלים ואדריכלים, נקודת מפנה היסטורית של ממש, שכן הספר ביקש להדגיש את חשיבותם ותרומתם לאנושות. מבעלי מלאכה אנונימיים, הפכו האנשים היצירתיים האלו לאמנים. לא בכדי בחר וזארי לכנותם במילה האיטלקית "artifice", שמשמעותה "יוצר" במובן הדתי של המילה, במקום במילה "artisto" המקובלת. מגמת שינוי מעמדם של האמנים השונים נפוצה לכל עבר בזכות תרגום ספרו של וזארי.
לשפה העברית תורגם הספר באופן חלקי בלבד. "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" בתרגומה של מרים שוסטרמן ראה אור בשנת 1985 בהוצאת מוסד ביאליק. הספר כולל קיצור של ביוגרפיות של קומץ ציירים: ניקולא וג'ובאני, ג'וטו, לורנצו גיברטי, לאונרדו דה-וינצ'י ומיכלאנג'לו בואונרוטי בלבד. לפיכך, התרגום לשפה העברית מחטיא את מטרת הספר: הוא איננו מציג את הנרטיב המחקרי של וזארי, נרטיב שהפך במשך מאות שנים לאקסיומה תרבותית על אמנות הרנסנס. עם זאת, יש לציין כי מרבית התרגומים לשפות השונות הם חלקיים, אם כי נעשה ברובם מאמץ להציג את שלוש התקופות בצורה מספקת. כך, למשל, תרגומם לאנגלית של ג'וליה קונויי-בונדנלה ופיטר בונדנלה, מומחים לספרות ולשפה האיטלקית, שיצא בשנת 2008 בהוצאת "Oxford's World Classics", מכיל רק חלק מסיפורי החיים של אמני הרנסנס, אך מציג מגוון של כמה עשרות ביוגרפיות מהחשובות ביותר בספר.
"חיי האמנים" הרוויח ביושר את מיקומו בפנתאון הקלאסיקות העולמי: הספר הראשון בתחום תולדות האמנות, הספר הראשון שכלל ביקורת אמנותית, ספר שייסד את ז'אנר אנציקלופדיית הביוגרפיות, הספר הראשון שהשתמש במונח "רנסנס", ואם לא די בכך: הספר שעיצב עבורנו את הפריזמה דרכה אנו בוחנים עד היום את אמנות הרנסנס. הספר כתוב בשפה גבוהה ועשירה, משמש מעין אנדרטת הנצחה ספרותית לאמני הרנסנס ומתעד באופן נפלא את הפריחה התרבותית של איטליה. אולי זה המקום להזהיר כי הספר עלול לגרום לקורא רצון עז להזמין כרטיס טיסה בכיוון אחד לבירה הטוסקנית, שם, בסמטאות העיר הציוריות, בינות למוזיאונים והגלריות המציפים את העיר, תוכלו עדיין להרגיש את רוחם של וזארי וחבריו מרחפת בשמי פירנצה.
קודמים 