פחד ראשוני

פייר קליינהאוז

פחד ראשוני

הכתיבה, כמו העיצוב, מתבססת על היכולת להבין מה חשוב יותר ומה פחות. אם כך, למה מעצבים כל-כך מפחדים לכתוב?

1,417
29-06-2014 | יובל סער |

לפני שנה וחצי התחלתי לעבוד על תערוכת איור בבית האמנים בתל אביב. השאלה שהעסיקה אותי באותה תקופה היתה מאיפה נובעת הפריחה של האיור בישראל, ובמילים אחרות – מאיפה צצו פתאום כל המאיירים הכל כך כישרוניים האלו? למה עכשיו? איפה הם היו קודם? אמרתי לעצמי ״ניפגש עם כמה מאיירים, נתעד את הפגישות ונפרסם את המפגשים בפורטפוליו״.

בדיעבד אני יודע שההחלטה לפרסם היתה ההחלטה החכמה ביותר שלי, ואני רוצה להתעכב עליה לרגע. לכאורה, לא היה שום דבר יוצא דופן במחקר שעשיתי בהשוואה לכל מחקר שכל אוצר אחר עושה לקראת תערוכה חדשה. הרי כולם נפגשים עם יוצרים במהלך עבודה על תערוכה, וגם התיעוד הוא לא משהו שהמצאתי – גם את זה אוצרים עושים, אני לא הראשון שנפגש עם אמנים ושמר תיעוד של הפגישות.

ההבדל הגדול הוא בפרסום ובנראות הפומבית: במהלך השנה וחצי האלו נפגשתי עם למעלה מ-90 מאיירים ופרסמתי את תוצאות המפגשים כסדרת ראיונות בפורטפוליו. הפומביות שנתתי למחקר יצרה מיד באזז, סחף, דיבור, מומנטום וקהילה. וזו לא רק הפומביות – זו גם ההתמדה. הפרסום המתמיד נראה לי כדבר הכי הגיוני לעשות: יש לי פלטפורמה משלי שאני יכול לעשות בה כמעט מה שאני רוצה, עם לא מעט קוראים; הכתיבה באה לי בקלות יחסית; ואנחנו חיים במאה ה-21 וכולנו משתמשים בדבר הזה שנקרא אינטרנט. אז למה לא? מה יש לי להפסיד? מישהו יגנוב לי את הרעיון לתערוכה? מישהו יגיד שהוא כבר יודע על מה היא תהיה וזה כבר לא מעניין?

מה יש בכתיבה שכל כך מרתיע יוצרים? ויתרה מכך – למה מעצבים לא יכולים גם לעצב וגם לכתוב, להיות גם אנשי דימויים וגם אנשי מילים?

שנה וחצי ו-90 מפגשים אחרי, המחקר הזה הצמיח את שבוע האיור 2014, שלא היה יכול לקרות בלי ארבעה מרכיבים: האהבה לתחום, הכתיבה (שעזרה לנסח מחשבות ותובנות, להפיץ את השמועה ולספר לעולם שזה קורה), התיעוד בפורטפוליו וההתמדה. תוך כדי העבודה חשבתי לעצמי, למה אין עוד מעצבים שכותבים? התשובות צפויות: ״אני מעצב, אני לא יודע לכתוב״, אומרים המעצבים, ״אני איש של דימויים, לא של מילים״ וכן הלאה. מה יש בכתיבה שכל כך מרתיע יוצרים? ויתרה מכך – למה מעצבים לא יכולים גם לעצב וגם לכתוב, להיות גם אנשי דימויים וגם אנשי מילים?

גם אני הייתי פעם ״רק״ מעצב. לאנשים שלא מכירים אותי יש נטייה לחשוב שתמיד כתבתי, אבל זה ממש לא נכון. למדתי עיצוב גרפי ואת קריירת הכתיבה שלי התחלתי די במקרה במוסף ״ספרים״ של עיתון ״הארץ״ ב-2004. לאט לאט הכתיבה התפתחה והתרחבה: תחילה בפורטפוליו, שנפתח לפני תשע שנים וחצי, ולפני שש שנים וחצי גם ב״גלריה״. אגב, אם הייתם שואלים אותי עד היום שבו התחלתי לכתוב ב״גלריה״ מה אני עושה, הייתי עונה שאני מעצב, מלמד וכותב. בסדר הזה.

עם הזמן הכתיבה צברה נפח גדול יותר בחיי וגם הפכה לסימן ההכר שלי, למשהו שאני מזוהה איתו. בחמש השנים האחרונות, מאז שהתחלתי ללמד בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, אני מלמד גם כתיבה, ולא סתם כתיבה, כתיבה למעצבים. ושוב זה חוזר – ״אני מעצב, אני לא יודע לכתוב״; ״העבודה מדברת בעד עצמה״; ועוד כל מיני קלישאות. הניסיון להסביר שהעידן של המעצב הדביל שלא יודע להתבטא מת מזמן לא תמיד מצליח, וגם אם הוא מצליח תמיד מגיע שוב ההסבר שאנחנו אנשי דימויים, לא מילים.

Comp-5

אז למה לא גם וגם? מאיפה זה נובע? ככל שהתעמקתי יותר בשאלה הזו הגעתי לשתי מסקנות עיקריות. האחת, הצפויה, היא שזה נכון: אנחנו אנשי דימויים. או ליתר דיוק, אנחנו אנשי דימויים כי אף אחד לא מלמד אותנו להיות אנשים של מילים. האחראים לכך הם אלו שמחליטים על תוכניות הלימודים באקדמיה, ולמרות שברור לי שהם היו מכניסים שיעורי כתיבה למערכת הלימודים בשמחה, זה צריך לבוא על חשבון משהו אחר, וזה כבר לא דבר פשוט (ואני לא נכנס לתפקיד של מערכת החינוך בכל הקשור להבעה עצמית).

אבל יש סיבה משמעותית יותר לשאלה למה מעצבים לא כותבים, או במילים אחרות, מה יש בכתיבה שמאיים כל כך על אנשים, לא רק מעצבים. והתשובה שלי היא – וככה אני גם מסביר לסטודנטים למה אני מתעקש איתם על עברית נכונה, על מבנה הגיוני של משפט ושל פסקה וכן הלאה – שברגע שהטקסט מודפס שחור על גבי לבן, או מופיע בכל צבע אחר על גבי מסך, אנחנו חייבים לעמוד מאחוריו. אנחנו חייבים לנמק אותו. אנחנו לא יכולים להגיד שמצד אחד זה ככה ומצד שני זה משהו אחר. אנחנו לא יכולים לתת תשובה ולאלתר לפי זהות השואל, המגיב או המתעניין. ברגע שאנחנו נדרשים לכתוב אנחנו צריכים לנקוט עמדה, לחשוב מה לכתוב קודם, ומה אחר כך; מה חשוב יותר, ומה פחות; מה מעניין יותר, ומה פחות.

ברגע שאנחנו נדרשים לכתוב אנחנו צריכים לנקוט עמדה, לחשוב מה לכתוב קודם, ומה אחר כך; מה חשוב יותר, ומה פחות; מה מעניין יותר, ומה פחות

והאם זה לא מה שעומד בבסיס העיצוב? הירארכיה, הבנה של מה מתקשר יותר ומה פחות? מה חשוב יותר ומה פחות? הנה אם כן שני רעיונות למה שאפשר לעשות. בפוזנן שבפולין נפתח לפני שלוש שנים אחד מבתי הספר לעיצוב המסקרנים והמעניינים שפועלים כיום בעולם: School of Form. הלימודים בבית הספר משלבים לימודי עיצוב עם לימודי פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. בשנה הראשונה הלימודים נחלקים שווה בשווה בין לימודי העיצוב לבין הלימודים ההומניים. בשנה השנייה הסטודנטים צריכים לבחור שתי התמחויות במדעי הרוח והתמחות אחת מתוך ארבע מחלקות העיצוב. בשנה השלישית כל סטודנט ממשיך בהתמחות אחת בעיצוב ובהתמחות אחת במדעי הרוח, והשנה האחרונה מוקדשת כולה לעיצוב ולעבודה על פרויקט הגמר. בנוסף, השיעורים מועברים בחלקם על ידי שני מרצים – אחד מעיצוב ואחד ממדעי הרוח. למה שלא ננסה משהו כזה גם פה?

והנה רעיון שני: בואו נפתח קורס שההגשות והביקורות בו מתקיימות בכתיבה. כלומר, יש לוגו, יש אובייקט, יש תכשיט, יש איור, אבל הסטודנטים לא מסבירים בעל פה את העבודה אלא כותבים את מה שיש להם להגיד ותולים ליד העבודה. וגם המרצה לא צריך לחשוב ברגע מה יש לו להגיד, גם הוא נדרש להגיב בכתב, בצורה מסודרת ומנומקת. אני לא טוען שצריך לשנות את כל שיטת הביקורות בבצלאל, אבל אני בטוח שאם היה קורס כזה, הסטודנטים היו יוצאים ממנו מורווחים. עכשיו רק נשאר לראות אם יהיה מי שירים את הכפפה.

– – –

המאמר מתבסס על הרצאה שהועברה במסגרת הכנס השנתי של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ״דרך חיים. דרך אגב״, שהתקיים ב-22/5/2014.

 

יובל סער... עורך אתר פורטפוליו; מרצה בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי ובתוכנית לתואר שני במדיניות ותאוריה של האמנויות בבצלאל

הוספת תגובה

הוספת תגובה