פנס הקסם

דימוי : מורין גלימר

פנס הקסם

המאבק על חוק הספרים מעורר באביגיל בן שמחון זיכרונות מהתערוכה ״(ב)זכות הקריאה״, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנה שעברה

170
07-08-2014 | אביגיל אטינגר בן-שמחון |

החניה היתה מלאה. נאלצתי לחנות הרחק מהמוזיאון ולטפס במעלה ההר. ליד הקופות השתרכו תורים. כבר כשעליתי במדרגות הנעות ראיתי שבכניסה לתערוכת ״הורדוס״ עמדו רבים וחיכו להיכנס. בהמשך, באגף האמנות הישראלית התהלכו זוגות זוגות. באולם האימפרסיוניזם המואר חלפתי על פני קבוצת תלמידים ומדריכה קולנית. ירדתי במדרגות לאולם התערוכה (ב)זכות הקריאה. הגעתי לאולם קטן, שקט, קריר ואפל שהזכיר לי חדר בספרייה עתיקה. עכשיו אני לבד. כמו עם ספר טוב, יכולתי להתייחד עם התערוכה.

הגעתי לאולם קטן, שקט, קריר ואפל שהזכיר לי חדר בספרייה עתיקה. עכשיו אני לבד. כמו עם ספר טוב, יכולתי להתייחד עם התערוכה

התערוכה ״(ב)זכות הקריאה״ כללה תמונות מאוסף המוזיאון שהנושא המשותף להן הוא הקריאה בספרים. רוב התמונות בתערוכה נוצרו באירופה במאות ה-15 עד ה-19 ובהן מופיעים אלו שזכו לחינוך ואמצעים שאפשרו להם לא רק לקרוא, כי אם גם להיות נושא לציור. הדמויות לרוב מופיעות בדד כשהן שקועות בקריאה או בהרהורים כשהספר מונח בחיקן או על ידן. באולם תלויות יצירות המאורגנות לפי חלוקה מגדרית: קיר אחד שבו מוצגות נשים קוראות, קיר המוקדש לילדים ושני קירות לגברים. במרחק לא גדול מכל קיר, מוצבות תיבות זכוכית ובהן ספרים וחפצים שהושאלו מהספרייה הלאומית, המהווים אילוסטרציה מרשימה לספרים המופיעים ביצירות.

בקיר הנשים הקוראות מופיע ציטוט ממדאם בובארי: ״אין לך דבר נעים יותר מן הישיבה עם ספר בערב על יד האח… בלי למוש ממקומך אתה מתהלך בארצות… מתדבק בגיבורי הסיפור ומדמה לחוש את לבך שלך דופק מתחת לבגדיהם״. אמה בובארי, המושמצת ע״י בוראה, פלובר, על כך שהיא בורחת למחוזות רחוקים באמצעות הרומנים הסנטימנטליים, לא הולמת את דיוקנה המרשים של אלנה וקי בציור ״חלומות״ מ-1896 שצייר ויטוריו מתאוס קורקוס. ויטוריו, סופר וצייר איטלקי ממוצא יהודי, צייר את מאהבתו מביטה בו ובצופה במבט עז כשלצדה על הספסל מונחים שלושה ספרים צהובים. בתיבת הזכוכית הסמוכה מונחים שלושה ספרים דומים מאד לאלו שבציור, בהוצאת האחים גארנייה. אלנה וקי, בניגוד לאמה בובארי, קוראת ספרות טובה.

Vittorio Matteo Corcos, Dreams, 1896

ויטוריו מתאו קורקוס, "חלומות" (1896). מתוך התערוכה "בזכות הקריאה", מוזיאון ישראל

בסמוך, על אותו הקיר, ציורו של מוריץ דניאל אופנהיימר הנקרא ״שבת אחרי-הצהריים״ מ-1866, אשר בו בשונה מרוב התמונות שבתערוכה, מופיעה משפחה יהודית סביב שולחן. לכל אחד מבני המשפחה יש חומר קריאה משלו. למרות זאת, לא רק שאין ניכור, היחסים ביניהם חמים. גם בציורים אחרים בתערוכה שבהם מופיעים יהודים ב״חדר״ או בבית הכנסת, ניכרת האחווה הזו סביב הספר, החברותא. בתיבה הסמוכה לציור הונח עותק של ״צאנה וראינה״ מאותה תקופה, אשר סביר להניח כי שתי הנשים החבוקות במרכז הציור קוראות בו. על הקיר ממול, ציור נוסף של אופנהיים ובו דיוקן של לודוויג ברנה בחדר עבודתו. ברנה, יהודי מומר, היה סופר ועיתונאי ונחשב לחלוץ ביקורת הספרות בגרמניה בראשית המאה ה-19. מאחוריו מצוירת פרוטומה של ז׳ן פול, הסופר בן המאה ה-18 שאותו העריץ. ספרו של ברנה ״מכתבים מפריס״ נמצא בתיבת הזכוכית הסמוכה.

על קיר נוסף, דיוקנאות גדולים של שני רבנים חשובים. דיוקן הרב ששפורטש מ-1673 שצויר על-ידי צייר הולנדי, מציגו ברגע של הפסקה בקריאה בספר יחזקאל, אוחז במשקפיו ומביט בצופה במבט רך. הרב יושב על כיסא מפואר המעוטר בפני אריה או גריפון המרמזים לחיות המופיעות בחזון יחזקאל. לעומתו, מופיע דיוקן הרב חזקיה דה סילבה, גדול הרבנים בארץ ישראל במאה ה-17, במבט נוקב ונחרץ. ספרו ״פרי חדש״ המופיע בתיבה הסמוכה לדיוקן, עורר בימיו ביקורת וסערה ציבורית, אך כיום נחשב לאחד מספרי היסוד בפסיקת הלכה.

השוני המהותי באופיים התרבותי של מושאי הציור היה צריך לבוא לידי ביטוי במיקום היצירות על הקירות. החלוקה המגדרית שעל פיה מאורגנת התערוכה נראית כשרירותית ואינה מחדשת דבר

במסדרון הסמוך, המשמש מבואה לחלל התערוכה, תלויות מצדו האחד יצירות המתארות למדנים נוצרים כהירונימוס הקדוש או נזירים מתבודדים אחרים, קוראים בספר שהיווה חוליה מקשרת יחידה לציוויליזציה שבחרו לנטוש. הם מתוארים בדרך-כלל יושבים בחדרם החשוך כשהספר הוא מקור האור בתמונה. ההתבודדות של הלמדנים הנוצרים מנוגדת למעורבות של הרבנים הניכרת במבטם, בין שהוא רך ובין שהוא נוקב. כאמור, גם בציורים האחרים בתערוכה ניכר ההבדל בין האחווה סביב הספר, האופיינית ליהודים המסורתיים, ובין הניכור של הדמויות האחרות, המרוכזות בקריאה או שמבטן נודד למחוזות דמיונם. אם מבטם מכוון אלינו הצופים הוא לרוב קר ומתנשא. השוני המהותי באופיים התרבותי של מושאי הציור היה צריך לבוא לידי ביטוי במיקום היצירות על הקירות. החלוקה המגדרית שעל פיה מאורגנת התערוכה נראית כשרירותית ואינה מחדשת דבר.

אני מקדישה את העבודה לזכר בן-דוד של סבתי, יוסף אופטובסקי. נולד: זדונסקה-וולה שבפולין ; נפטר: תל-אביבאחד רואים את הקדוש יושב וקורא בספר, לידו שוכב אריה, , החדר חשוך ואפלולי, רישום בעיפרון אבלרט דירר

אלברט דירר, "הקדוש בחדרו" (1511). מתוך התערוכה "בזכות הקריאה", מוזיאון ישראל ירושלים

בצדו השני של המסדרון תלויות יצירות השייכות לאיזור גיאוגרפי שונה או לתקופה אחרת משאר התמונות המופיעות בתערוכה: שלושה תחריטים יפניים של נשים קוראות, וצילום עכשווי של האמנית הישראלית עינת עריף-גלנטי המכונה ״דומם עם הומר סימפסון״ מתוך הסדרה ״הבל הבלים היום״ מ-2001. כמו תמונות ה"ואניטס״ מהמאה ה-17, גם בעבודה זו מופיע טבע דומם המרמז לגורלו המר והחולף של האדם. בעבודה נראים ספרים מרופטים מונחים באי-סדר. על אחד מהם מופיעה קונכייה ועל חפץ אחר דמוי ספר, אולי רדיו, ניצב מכל של סוכריות PEZ שנצבע בלבן, בצורת הומר סימפסון. העבודה, מלבד ההומור שבה שמכניס קצת שמחה לתערוכה, מנחיתה אותנו לרגע קט למציאות של כאן ועכשיו ורומזת על החיבור של התערוכה אלינו, לעידן שלנו שבו, על פי אוצרת התערוכה, ״שולטת המרשתת המאפשרת לנו לקרוא כל מה שנרצה בכל רגע נתון״, בניגוד לקריאה האקסקלוסיבית שהיתה בעבר. אולי העבודה מרמזת שהעידן הנוכחי, שבו ספר הוא רק מעטפת למדיה מודרנית והומרוס הוא שם של דמות מצוירת מסדרת טלוויזיה, הוא הבל חולף בניגוד לתרבות הספר.

המחשבות מתעוררות מול הדימוי המוחשי הוויזואלי, המעורר בצופה זיכרונות אישיים מהמילה הכתובה ומחוויית הקריאה, וכמו פנס קסם, גם הוא מעורר זיכרונות קולקטיביים מתולדות עמנו ומתולדות האנושות

התערוכה הממוקמת באזור נידח של המוזיאון, הרחק מכל ההתרחשות הסוערת של האמנות העכשווית, מכניסה את הספר ואיתו גם את האמנות הישנה לתוך אותו ״מרתף״. בוריס גרויס בספרו ״כוח האמנות״ טוען שמסורת ביטול ההיסטוריה, ניפוץ המוזיאון והספרייה, מושרשת היטב בעידן המודרני. הוא מביא כדוגמה את רוסו שמתפעל ״מהריסתה של ספריית אלכסנדריה העתיקה; את פאוסט של גתה שהיה נכון לחתום על חוזה עם השטן למען תיחסך ממנו הספרייה…״ וטוען שהמוזיאון מתואר שוב ושוב כבית הקברות של האמנות. גרויס טוען שהמוזיאון והספרייה דווקא חשובים לאמנות העכשווית כי ה״חדש״ הוא יחסי ל״ישן״ ואם לא ישומר הישן, יתקיים מִחזור של רעיונות שאינם מקוריים. תרבויות ללא מוזיאונים הן ״תרבויות קרות״, כדברי קלוד לוי-שטראוס, שמתמידות לשעתק את העבר על מנת לשמר זהות. תפקידו של המוזיאון, לפי גרויס, לפתוח לנו פתח לאינסוף באמצעות האמנות המודרנית הפרדוקסלית, הכוללת דימויים וביקורת עליהם בו-זמנית, שניתן להבינה רק באמצעות הקונטקסט של העבר.

שילוב העבודה העכשווית בתערוכה, המתכתבת עם תרבות העבר, מייצר רובד נוסף ופותח לנו עוד חלון לאינסוף. מרסל פרוסט ב״בעקבות הזמן האבוד״ נזכר תוך קריאה בספר, בהיותו בין ערות לשינה, בחוויות ילדותו בבית סבו וסבתו בקומברה. הוא נזכר בדימויים שהוקרנו על הקירות באמצעות פנס הקסם שקיבל, שהחיו מולו את אירועי ההיסטוריה. בביקור בתערוכה מתרחש תהליך הפוך: המחשבות מתעוררות מול הדימוי המוחשי הוויזואלי, המעורר בצופה זיכרונות אישיים מהמילה הכתובה ומחוויית הקריאה, וכמו פנס קסם, גם הוא מעורר זיכרונות קולקטיביים מתולדות עמנו ומתולדות האנושות. הדימויים שהוקרנו בחדרו של פרוסט פתחו לו פתח קסום לאינסוף, אך באותו זמן גרמו לחרדה בשל השינוי בחדרו המוכר. גם בתערוכה נדמה כי אנו נמצאים במקום לא מוכר. התערוכה מוצגת ב״מרתף״, מנותקת מהמתרחש בקומות העליונות, המוארות וההומות, שבהן מקודשת האמנות העכשווית או הארכיאולוגיה הלאומית. כמה חבל שהנושא והתקופה מעוררים חרדה ב״נפש״ המוזיאון העכשווי ונדחקים למרתף.

אפופת מחשבות יצאתי מהתערוכה, עליתי במדרגות, עברתי דרך האולמות ההומים, יצאתי מהמוזיאון, והלכתי במורד עד הרכב שלי. שוב הייתי לבד וחשבתי שבעצם אני שמחה שהתערוכה מתקיימת במרתף.

 

אביגיל אטינגר בן-שמחון... אדריכלית, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית. סטודנטית לתואר שני במסלול האוצרות בתכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל

הוספת תגובה

הוספת תגובה