פתרון חלקלק

כבחורה מן המניין שדימוי הגוף, כמו גם לחץ חברתי מתון ודעת הכלל, הם עניינים שבשגרה עבורה, המושג ״הסרת שיער לצמיתות״ לא פסח עלי. עם זאת, המחשבה על הכותרת המבטיחה הזו לא נותנת לי מנוח: איך קרה שהאקט המטריד – שלא לומר המייסר ואולי אף אלים – של מריטת שיער, המזכיר לנו בכל משיכה איומה את חיבורו החיוני והבלתי נפרד של השיער לגוף, הפך באחת לפתרון מהיר ופטישיסטי? הסרת השיער לצמיתות הפכה בקלות כמעט בלתי נתפסת לעניין שבשגרה, והנורא יותר- לעניין שבהכרח. אין בכוונתי לדון בטעם אישי של העדפת שיעור באזורים אלה ואחרים, אלא לחשוב על הפעולה, ההתכוונות והרצון להיוותר חלקים ומרוטשים לנצח, בלי סימנים ובלי כאבים, בנגיעת קרן אור חמימה – כראי לתקופה ולעידן שבהם אנו חיים.

אור הרפז, בוגר המחלקה לצילום 2011, הציג את פרויקט הגמר שלו בשם: ״כואב לי הכוס מאמנות, רוצה להרים״. הפרויקט מציג סדרת עבודות דיגיטליות, פלסטיות, בגדלים שונים עם צבעוניות רוויה. העבודה הגדולה ביותר בסדרה זו, ״לרטש את נועה צדקה״, הכילה קופסת אור ענקית שעליה מודפס דיוקנה של נועה צדקה בצילום ביוטי מגזיני, לאחר שעבר ריטוש חריף בפוטושופ.

תוכנת הפוטושופ הפופולארית, המאפשרת לערוך תצלומים ככל העולה על הדעת (להשמיט, להוסיף, לרטש, ליישר, לצבוע ויתר פעולות שדף זה קצר מלהכיל), תבעה דרכי מחשבה חדשות. בעזרת טכנולוגיה נגישה ומבריקה זו, נבנות קונספציות חדשות המשנות את תפיסת המציאות המצולמת ואת תפיסתנו את הגוף האנושי.

מדיום הצילום, שהיה הדובר המושבע ונציגה הנאמן של ה״אמת״, הפך בימינו למרחב המתמרן את האמת ומציג נראות מסולפת אך בה בעת אמינה. אם בלחיצת עכבר באפשרותי להעלים קמטים, שיעור וכו׳, מדוע לא גם בחיים עצמם?

מדיום הצילום, שהיה הדובר המושבע ונציגה הנאמן של ה״אמת״, הפך בימינו למרחב המתמרן את האמת ומציג נראות מסולפת אך בה בעת אמינה. אם בלחיצת עכבר באפשרותי להעלים קמטים, שיעור וכו׳, מדוע לא גם בחיים עצמם? תוכנת הפוטושופ בגרסתה החדישה יצאה לשוק בשנת 1990 בארה״ב. הסרת שיער הגוף באמצעות קרני הלייזר כבשה את השוק בסערה בשנת 1997. נראה שבין היכולת הטכנולוגית לשלוט בנראות התמונה, והיכולת הטכנולוגית לשנות את נראותו של הגוף בפעולה שדומה במהותה, ניצב עולם שלם וסבוך של פנטזיה אנושית במרדף אחר ״אידיאל היופי״. על מנת להבין את ה״אידיאל״ הזה, ולמצוא את המקור שלו, נצטרך לחזור בזמן 2,500 שנה לימי יוון הקלאסית.

אמני יוון והפילוסופים החלו לחפש אחר היופי האידיאלי דרך סינתזה בין יפי הצורות למידות הטובות של הנפש. לעזרתם עמדה טכנולוגיה שאפשרה להם ליצור ככל העולה על רוחם. האמן היה מסתכל במודל, פותח בהעתקה מדויקת של צורת אדם חי, ולאחר מכן היה מייפה את הדמות בהשמיטו כל מום או תו שלא התאים להשקפתו כ״גוף כליל השלמות״. כך סיטואציות שוליות הפכו תחת ידיו לפוזות נשגבות ופיוטיות. למשל, תיאור של מצביא: הוצג דיוקנו של כל איש צבא כדמות החובשת כובע ומחזיקה בשרביט המפקד. האמן היווני מעולם לא טרח להעתיק בדייקנות את קמטי מצחו, את שיער גופו הסורר או את הבעתו האינדיווידואלית של המושא המפוסל. הדמויות נראו חיות ומשכנעות, אך נטולות כל אנושיות – הגוף לא שעיר, לא מזיע, נטול פגמים ומחלות. קיימת סתירה פרדוקסאלית היות שדווקא רגע השיא של הרצון לממש את האותנטי, הוא הצגת ראווה בלבד שהאותנטי חמק ממנה, הצגת ראווה המוצגת כאידיאה – כאידיאל היופי. השילוב בין הסגידה הזו לגוף האנושי המושלם, ובין היכולת הפיסולית המפותחת והמפוכחת, אפשרה ליצור דמויות ידועות, יפהפיות ונטולות דופי, אשר קירבו את הדמות האנושית לאלים, לאידיאה ולחיי נצח. אפשר שניסו האנשים, ההמון, לחקות את הפסלים ולהשליך את יופי האיקונות על גופם ועל תפיסתם את היופי.

הפרדוקס האילוזיוני של האמנות התאפשר, כאמור, בשל ההתפתחויות של טכנולוגיית הידע ויכולת המימוש בדבר פרופורציות נכונות, פרספקטיבה ואקצרות בתאור מבנה הגוף האנושי שאליהם הגיעו היוונים. לפיכך, בידה של הטכנולוגיה, ככל שתהיה מפותחת יותר, ליצור ביתר קלות את גחמותיו ודמיונותיו של האדם. אך האם הטכנולוגיה משרתת את צורכי האדם או קובעת אותם? אנו חיים לצד ובתוך האפשרויות הבלתי נגמרות שמציעה הטכנולוגיה הממוחשבת. המהפכה הדיגיטלית והשימוש במחשב הפכו לכלי עיצוב בלעדי של הדמיון; כל גחמה דמיונית, מופרכת ככל שתהיה, ניתנת למימוש.

האמן היווני הוא למעשה כאותו "צלם המייפה את תצלומו בטשטשו אי-אילו פגמים קלים שבדמות האיש המצולם. אך תצלום שתוקן בדרך זו או פסל שיש בו מין האידיאליזציה, חסרים בדרך כלל אופי ועוז הבעה. מאחר שהושמט וטושטש הרבה לא נותרה מדמותו של המודל החי אלא בבואה עלובה וחיוורת…״ (גומבריך).

פעולת ה"ריטוש" של צדקה, מעלה שני קצוות ביחס לאמנות ולחיים, וביחס לחלום הזוהר-החלק והדיגיטלי. מצד אחד צדקה, אמנית וצלמת, יוצרת מתוך עיסוק בחומרים, פירורים וסחי של היומיום. במצלמת 35 המ״מ שלה היא מצלמת צילומים קטנים של סצנות אינטימיות, דימויים של מראות חולפים, של גוף עירום וכפוף, של זיכרון נוגה ורחוק. היא מתעקשת לשמר מגע לא דיגיטלי ולכן מפתחת ומדפיסה בעצמה נגטיב שחור-לבן. ״…חשוב לי שאמנות תהיה קשורה ותראה ׳משהו חי׳ למרות שהיא כרונית ׳ממיתה׳…כדי ל׳גרש׳ אמנות אני מנסה להכניס ׳חיים׳ …״. צדקה רואה את האמנות כסעיף בלתי נפרד מהחיים, שאותם היא שואפת להביא לקירות התצוגה. לעומתה, הרפז מביט על צילום כ-Fashion ו-Design, ופועל בעולם האמנות באמצעות ובהשראת הכלים הווירטואליים הדיגיטליים: מוכר אותו, מרוויח ממנו, ומביא אותו לקירות התצוגה כמי שיוצר אמנות המייצגת את ה״עכשווי–עכשווי״, את החיים כבבואת סטיילינג חנוטה, נוצצת, רוויית צבע, מהירה, תל-אביבית ומרוטשת, המוצגת כאובייקט כלכלי מסחרי לכל דבר.

כמו נקטר האלים ביוון העתיקה שהוגש על ידי אלת הנעורים, שבשתייתו הובטחו חיי נצח, כך מוגש מכשיר הלייזר לצרכן הממוצע ומבטיח, בהנאה מרובה, חלקות לנצח.

״אין ספק שתקופתנו… מעדיפה את הדימוי על פני הדבר, את ההעתק על פני המקור, את הייצוג על פני הממשות, את המראית על פני הישות״ – כך קבע לודוויג פוירבך לקראת סוף המאה ה-19. עולם הדימויים המקיפים אותנו והווירטואליזציה של המציאות יצרו קריסה טוטאלית בין האדם לטכנולוגיה, ואפשרו לכולנו לחלום ולהאמין באפשרות לעבור "ריטוש". מי מאיתנו לא יחשוק בטיפול פוטושופי מקיף של 5 דקות – נגיעה של החלקת עור פה, מתיחה קלה שם ואפקט ה״באבל״ לניפוח והצרה במקומות הרצויים. לצערי, נראה שהדבר כבר כמעט אפשרי.

הפנטזיה בדבר ה"חלקות", האפשרות לבצע את הסרת השיער ללא מאמץ, ללא כאב ובאופן חד-פעמי לצמיתות, יוצרת עולם שבו העור החלק ונטול השיער הם לא רק האידיאל הרצוי אלא המוסכמה ההכרחית. מוסכמה המופצת במהירות שיא ללא הגבלת יעדים, הקופצת כ״פופ אפ״ פרסומי ויראלי, מוסכמה הנשענת על מניעים כלכליים ומאפשרת לסמא את עינינו ולהשביע את רצון דמיוננו. כמו נקטר האלים ביוון העתיקה שהוגש על ידי אלת הנעורים, שבשתייתו הובטחו חיי נצח, כך מוגש מכשיר הלייזר לצרכן הממוצע ומבטיח, בהנאה מרובה, חלקות לנצח.

זקיקי השיער שבגוף הם העדות החזקה ביותר לחיים, למחזוריות ולבסיס הראשוני הטבעי והחייתי שבנו. ייתכן שזו גם הסיבה שנראותם מעוררת דחייה וסלידה, הם הם אלו שמרחיקים בינינו ובין הנראות היוונית, האלוהית, הדיגיטלית.