צעירים חסרי מנוח

כאם לבנות מתבגרות בימינו אלה, אני נמצאת רוב הזמן במצב של פרנויה. נדמה כי לדאגה ההורית הנצחית נוספה בעידן הדיגיטלי בעתה הנובעת מן המחשבה כי מתקיים יקום תת-קרקעי שבו  מנהלים ילדינו חיים סמויים מין העין, רצופים בסכנות: מפלצות ברשת, מפלצות בסמארטפון, מפלצות בבית הספר.

כאשר בתי אמרה לי שאני חייבת לראות את המיני-סדרה הבריטית החדשה ״יומן השומן״, עלתה במוחי הרָדוּף באופן מיידי המחשבה כי היא בוודאי מבקשת להעביר לי מסר מוצפן משדה הקרב החשאי של הנעורים

כאשר בתי אמרה לי שאני חייבת לראות את המיני-סדרה הבריטית החדשה ״יומן השומן״, עלתה במוחי הרָדוּף באופן מיידי המחשבה כי היא בוודאי מבקשת להעביר לי באמצעות תוכני הסדרה מסר מוצפן משדה הקרב החשאי של הנעורים, אולי קריאה לעזרה שיש לפענח בזריזות. לפיכך מיהרתי לעשות כמצוותה וצפיתי בסדרה. האם אכן ניסתה בתי לומר לי דבר מה? ייתכן, אך אפשר שהיא רצתה לשתף אותי במה שהוא לא פחות מסדרה מצוינת.

הסדרה יומן השומן (My Mad Fat Diary) שיצר טום בידוול עבור צ׳אנל E4 הבריטית, ומשודרת בימים אלה ב״הוט״, מבוססת על יומניה המקוריים של ריי ארל. במרכז הסדרה ריי (שאותה מגלמת שרון רוני הנפלאה) בת ה-16, המשתחררת מאשפוז פסיכיאטרי ומשתוקקת להיות ״נערה נורמלית״. היא יוצרת קשר מחודש עם חברתה טובה מהעבר, ומנסה להתקבל לחבורה שלה תוך שהיא מסתירה את הפרעת האכילה הכפייתית שעמה היא מתמודדת ואת עברה הפסיכיאטרי.

תודעתה של ריי נמסרת לנו באמצעות היומן שהיא כותבת, הבא לידי ביטוי בשילוב קולה כקול מספר המלווה את העלילה. אמצעי זה, העלול להיות מטריד ומיושן, מתפקד ביעילות משום שאופן המחשבה של ריי משלב היגיון אבסורדי, הורמונאליות גואה של גיל הנעורים והומור אכזרי, ומפיק משפטים כמו: ״הוא חתיך כל כך, שהוא יגרום לכומר לבעוט בחלון מזכוכית צבעונית״.

הסדרה מתרחשת בלינקולנשייר של שנות ה-90, בתקופה המכונה Cool Britannia. זוהי תקופה משמעותית בעיצובה של החברה הבריטית, והיא מאופיינת בתסיסה אמנותית-תרבותית, ומקבילה לעליית הלייבור לשלטון לאחר שנים של ממשל שמרני. בחירת פרק זמן זה מאפשרת יצירה של לוּק ייחודי – מכנסיים גבוהי מותן, חולצות משובצות ווסטים מג׳ינס, ופסקול נהדר המורכב ממיטב הפלייליסט של הניינטיז – ״אואזיס״, ״בלר״ והגדולים מכולם (לטעמה של ריי) ״סטון רוזס״.

על מנת להבין את הייחודיות של הסדרה, ניתן להשוות אותה לשתי סדרות העוסקות גם הן בבני נוער, ומקיימות איתה לכאורה מכנה שותף – ״אוקוורד״ האמריקאית ו״סקינס״ הבריטית. בניגוד לסדרות נוער על-טבעיות למיניהן, דוגמת ״יומני הערפד״, ובניגוד לכאלו המציגות פנטזיית-סבון זוהרת נוסח ״90210״ המחודשת, מבקשות ״אוקוורד״ ו״סקינס״, כמו ״יומן השומן״, לתאר ״חיים אמיתיים״.

״אוקוורד״ (2011) עוסקת בנערה המנצלת שמועה מוטעית על ניסיון התאבדות שלה כדי לשפר את מעמדה החברתי. הדמיון בינה ובין ״יומן השומן״ מתבסס על כך ששתיהן עוסקות באופן הומוריסטי בגיבורה ״חריגה״ המבקשת להתקבל חברתית, אך פה גם מתגלה ההבדל העצום בין שתי הסדרות: בעוד גיבורת ״אוקוורד״ היא בסופו של דבר נערה יפהפייה על פי הכללים המקובלים, כלומר דקיקה וחטובה, ריי היא שמנה. לא סתם מלאה, שמנה ממש, כזו ששוקלת 105 קילו בגיל 16. בעוד גיבורת ״אוקוורד״ מהווה פרס שעליו נלחמים שני הבנים הנחשקים של התיכון, החברה הטובה של ריי מנסה ״לעודד״ אותה באמירה שבנים לא יוצאים עם ״בנות גדולות״ כי הם חוששים להיות מושא לצחוק. בעוד האקסצנטריות של גיבורת ״אוקוורד״ גורמת לה להיקלע למצבים החושפים את החמידות הקלאמזית שלה בסגנון השחקנית זואי דשנל, לריי קורים דברים באמת-באמת מביכים, מביכים ברמה קולוסאלית, כמו למשל להיתקע, על כל מאה וחמשת הקילו שלה, במגלשת בריכה בבגד-ים, לעיני כל חבריה.

במקום שבו ״אוקוורד״ היא סדרה חביבה, מצליחה ״יומן השומן״ להיות מטלטלת. לצד נושאים מסורתיים של סדרות נוער, דוגמת יחסי הורים וילדים, אהבה ראשונה ויחסים עם החברה הטובה, היא אינה נרתעת מעיסוק בנושאים קשים: אובדן אב, מחלות נפש, דיכאון, הפרעות אכילה ודימוי גוף.

בנוסף, הסדרה מטלטלת גם בכך שהיא מציבה מולנו הצופים מראה החושפת את האופן האכזרי שבו אנו שופטים שומן כדבר מגונה, כמעט לא מוסרי. באחת הסצנות מדמיינת ריי כי היא פושטת את השומן כמו חליפה, שורפת אותו ונהפכת למישהי אחרת. למרבה הבושה אנחנו שותפים לפנטזיה הזו, לשנאה העצמית העמוקה שהיא משקפת. אנחנו רוצים שריי תשתנה, מייחלים למֵייקאוֹבֶר. מתברר שכמו ריי, גם אנחנו מתקשים להאמין שנערה שמנה זכאית לאהבה, ראויה לכך שיקרו לה דברים טובים.

ניתן אם כן להשוות את ״יומן השומן״ לז׳אנר סדרות הנוער המטפלות בנושאים ״קשים״ דוגמת ״סקינס״ (2007), המתארת את חייהם של בני נוער בבריסטול, ועוסקת גם היא בהפרעות נפשיות ובמשפחות מפורקות. ב״סקינס״ כמו ב״יומן השומן״ מתוארים בני הנוער באופן בלתי-מתחסד: הם שותים, מקללים, ואפילו (לא ייאמן כי יסופר) מקיימים יחסי מין. אולם ההבדל היסודי בין שתי הסדרות נעוץ בכך ש״סקינס״ היא במהותה סדרה פסימית, המציירת את עולמם של בני הנוער באופן הפרנואידי שהזכרתי בתחילה, כשדה קרב הנמצא מחוץ לטווח הראייה של המבוגרים, בעוד ״יומן השומן״ מבוססת על אופטימיות עמוקה.

העולם כפי שהוא מוצג ב״יומן השומן״ הוא לעתים מקום גדול ורע, אך יש בו תמיד נחמות קטנות, העושות את הקיום אפשרי

העולם כפי שהוא מוצג ב״יומן השומן״ הוא לעתים מקום גדול ורע, אך יש בו תמיד נחמות קטנות, העושות את הקיום אפשרי. נכון, החיים מחטיפים לריי מהלומות, אבל לא מביסים אותה. נכון, יש לריי כישרון להיקלע למצבים מביכים עד כאב, אבל למרבה המזל יש לה גם חוסן המאפשר לה לצאת מהם איכשהו. נכון, הקיום של ריי הוא בית סוהר – בית החולים, הגוף, הסודות, הבדידות, כולם צורות של כלא – אולם הוא ניתן לפריצה באמצעות קשר עם הזולת. בני האדם, גורסת הסדרה, הם טובים ביסודם – יש בהם יכולת לגלות חסד זה לזה, להציע מחוות פשוטות של אהבה ונדיבות, למשל כוס תה לחבר בצרה כי ״תה עושה הכול טוב יותר״.

הכתיבה גם היא נתפסת כתהליך מרפא ומשחרר. עולה השאלה – האם יומנה של ריי, על הסודות שהוא מכיל, בדומה לאקדח הידוע המופיע במערכה הראשונה, נועד בסופו של דבר להיקרא, ליצור קשר עם האחר, לפרוץ את הכלא של הבדידות? ולבסוף, קיים התהליך שאנו כצופים עוברים, שתחילתו בציפייה שריי תהפוך למישהי אחרת, וסופו בהתאהבות מוחלטת בדמותה, המעידה כי יש תקווה.

הייחודיות הטמונה בסדרה ״יומן השומן״ נעוצה, אם כן, באיזון המתקיים בה. היא מצליחה לעסוק בכואב ביותר בדרך אופטימית, ומצליחה לנטרל את מתיקות היתר במזיגה של עצב. האיזון העדין הזה, הנשמר כל העת, הוא שגורם לכך שאנו מעכלים אותה כתמהיל חמוץ-מתוק טעים במיוחד.

תוך כדי צפייה תהיתי אם מיקום הסדרה בעידן גדוש-התקווה של ״Cool Britannia״ ולא בעידן הסמארטפונים העכשווי, הוא שאפשר את הרוח האופטימית שלה. אפשר שכך, אך אני העדפתי לראות את המסר שלה כרלוונטי. בחרתי לקוות שבתי ניסתה לומר לי דרך הסדרה כי מתבגרים עושים טעויות, כפי שהם אמורים לעשות, והוריהם חרדים, כפי שהם אמורים להיות. זו דרכו של עולם, מכיוון שאחרי ככלות הכול, יש לזכור את המובן מאליו – נורא ונפלא להיות בני נוער כפי שנורא ונפלא להיות בני אדם.