קסמי הפשע הבורגני

קסמי הפשע הבורגני

01-07-2018 | דוידי רוזנפלד |

"לחקור – זה לכתוב את האמת. לחקור – זה להפנות עורף, להתכחש, לא להיות חלק מהמשחק. לחקור זה לא להיכנע להתחנפויות, לשקרים, להצלחה המחורבנת, שכנראה לא קיימת. לחקור- זה להיות בודד, לא מוכר, לא אהוב, לחקור זה כנראה בסופו של דבר להיכשל… ולדעת" (מתוך: "החלומות שהורגים אותנו", דוידי רוזנפלד).

*

רומן המתח מעולם לא היווה סוגה מרכזית בספרות העברית החדשה, לא בראשיתה ולא בהווה. ספרות המתח נתפסה תמיד בעיני המבקרים כספרות בידורית, מסחרית וקלילה, ואילו הספרות ה"חשובה" עסקה בשואה או ביחסי יהודים ערבים; לא בעבריינים, פושעים ושוטרים. אמנם ספרות המתח הישראלית כללה בתוכה ספרים שרחוקים מלהיות מסחריים וקלילים, כמו "אדוניס" של  אריה סיוון, "ברזניץ" של חיים לפיד ורבים אחרים, אבל היחס של הביקורת נשאר בעיקרו של דבר דומה: ספרות המתח איננה "ספרות יפה".

ספרי מתח אולי לא נהנו תמיד מאהדת המבקרים, אבל פעמים רבות הפכו לרבי מכר, כמו סדרת ספרי המשטרה של בתיה גור וממשיכיה ליעד שוהם ודרור משעני. אלה ספרים שנכתבו במסורת הבלש הקלאסי, וזכו להצלחה מסחרית לא מבוטלת, זאת בניגוד לספרי מתח במסורת הבלש האפל או ספרים שעסקו בעולם הפשע ובחברה העבריינית שרובם לא זכו להצלחה מסחרית אצל הקהל הרחב.

אבל מדוע?

רימונד צ'אנדלר. תמונה מתוך ויקיפדיה

רימונד צ'נדלר (מענקי ספרות הבלש בכלל ואולי גדול הסופרים בז'אנר הבלש האפל) במאמרו "The simple art of murder" מנסה להסביר את ההבדל בין הבלש הקלאסי לבלש האפל.

הבלש הקלאסי הוא בן דמותו של שרלוק הולמס, הרקול פוארו, מיכאל אוחיון ורבים אחרים. זהו גבר בעל יכולת אנליטית יוצאת דופן ומח מדעי מבריק ובעזרתם הוא פותר כל תעלומה, מסובכת ככל שתהיה. הבלש הקלאסי הוא בן השכבה הבורגנית, דאגות כלכליות אינן מטרידות אותו, הוא לעולם אינו מפר את החוק (בדרך כלל הבלש הקלאסי אינו נמנה עם כוחות המשטרה, ואם הוא נמנה עמם הוא אדם יוצא דופן במערכת ממוצעת).  מעשי הרצח שהוא חוקר נעשים כמעט תמיד בחוג מצומצם של החברה הגבוהה-בורגנית, וגם הפושע הוא כמעט תמיד חלק ממעמד זה. לפשע יש חשודים רבים לאין ספור, אך בסופו של דבר מצליח תמיד הבלש הקלאסי, בזכות יכולתו האינטלקטואלית המזהירה, לפתור את התעלומה ולמצוא את האשם האמיתי.

ואילו הבלש האפל הוא בן דמותו של פיליפ מארלו, סם ספייד ורבים אחרים. הוא לא נבון במיוחד, אין לו כוחות אנליטיים יוצאי דופן. הוא בן המעמד הבינוני-נמוך, מצבו הכלכלי מעיק עליו וכללי החוק הם המלצה שהוא לא טורח במיוחד להקשיב לה. הוא פועל ברחוב, מול עבריינים ואנשים משולי החברה, שפשעיהם כמעט תמיד נעשים בשליחותם ואישורם של אנשים מהחברה הגבוהה. הוא מוסרי, עקשן וציני. הוא נאבק בשחיתות, אינו מוכן לוותר על האמת שלו ובדרך כלל משלם על כך מחיר.

הבלש הקלאסי אינו מחפש בדיוק את האמת ואף לא מתיימר לכך. הוא פועל במציאות אלטרנטיבית, שבה מעשה פשע הוא מעין מהתלה, חידה אינטלקטואלית, חידה שבמרכזה  עומדת השאלה: מי עשה את זה? זוהי בעצם שאלה חסרת חשיבות, מפני שהכל הצגה קלילה שאנחנו יודעים יפה מאוד מה יהיה בסופה. The butler did it… but frankly I don’t give a damn.

צ'נדלר טוען  שהריאליזם החמור היא הדרך היחידה לכתוב ספר מתח אמתי ונדמה לי שכוונתו הייתה שזאת הדרך היחידה לכתוב ספר בכלל, לכתוב את האמת ולא לברוח ממנה, וזו גם הסיבה שלא ראה בעין יפה את ספרי הבלש הקלאסי שמתרחקים מהמציאות כאילו הייתה רופא שיניים אכזרי במיוחד. כי האמת היא שבמאי קולנוע, פסיכולוגים אנליטיים וזקנות החוג לתפירה אינם דוקרים איש את רעהו, אף אחד גם לא רוצח בחוג לספרות עברית. הם מקסימום מעיפים מהדקים זה על זה. האמת היא גם ששוטרים אינם עסוקים בפענוח חידות אינטלקטואליות ואין להם זמן לשיחות נפש עם מורים לספרות. במקום זאת הם מחטטים בפחי אשפה, מגייסים עדי מדינה ומדובבים וסוחטים הודאות מנאשמים טרוטי עיניים.

אני מסכים לגמרי עם צ'נדלר. תהום פעורה בין הבלש הקלאסי לבלש האפל ובתוכה רוחשת המציאות עצמה. אינני מסכים עם צנדלר שסיפור מתח חייב להיות ריאליסטי. ניקח לדוגמה את הספר "חקירה פילוסופית" מאת פיליפ קר, הספר (שמתייחס לא מעט לספרו של וויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות") מתאר אנגליה עתידנית, עגמומית, וקרה שבה רוצחים סדרתיים משתוללים ופושעים במקום להכלא, מורדמים זמנית או לתמיד. באנגליה המכוסה בערפל מצליחים המדענים למצוא סימנים גנטיים המעידים באופן כמעט וודאי כי אותו אדם יהפוך לאלים, מסוכן ופושע. מה המדינה אמורה לעשות לאותו אדם?

"חקירה פילוסופית" איננו רומן ריאליסטי בשום צורה, זהו רומן מתח עתידני, ספקולטיבי, אבל הוא מתכוון אל האמת, הוא עוסק בשאלות מוסריות שרלוונטיות לנו ולחיינו. אני סבור שאכן ספר חייב להצביע אל האמת, לכוון אליה, לשאוף אליה, וריאליזם חמור הוא דרך אחת אל האמת, דרך ברורה וישרה, אבל ישנן גם דרכים אחרות.

אבל למה אכפת לנו בכלל מהאמת?

מדוע לא לברוח מהאמת? מה רע בבידור? כולנו רוצים להתבדר מדי פעם ואי אפשר להיות כל הזמן רציניים. מה לעשות? אנשים רוצים להתבדר וספרות מתח ריאליסטית יכולה להיות בעלת אופי מדכדך ומטריד, טוען צ'נדלר. היא עוסקת במוות, נושא לא אופטימי במיוחד, היא מתארת עבריינים ורוצחים, לא בדיוק האנשים שתרצה שירקדו עם אחותך. אז מה רע בבידור קל? מה רע באסקפיזם?

המפרי בוגראט ולורן באקול בסרט מז'אנר הפילם נואר של האוורד הוקס, "התרדמה הגדולה" (1941). בוגארט משחק כאן את פיליפ מארלו, גיבור ספריו של צ'נדלר. תמונה מתוך ויקיפדיה

אני חושב שהשאלה איננה מה רע בבידור הקל. אין בו דבר רע, אנשים זקוקים לבידור קל, וקריאה מבדרת איננה קריאה רעה בהכרח. השאלה היא אחרת לגמרי לטעמי והיא: מה העמדה שלנו כסופרים ועוד יותר כבני אדם, איזו ספרות אנחנו רוצים לכתוב? איזו ספרות אנחנו רוצים לקרוא? ואיזה בני אדם אנחנו רוצים להיות?

הכתיבה של צ'נדלר ושל ממשיכיו דורשת מאתנו להתבונן בעולם, להיות חלק ממנו, לעסוק בשאלות המוסריות והפוליטיות שמעורר מעשה הפשע. אינני סבור שצ'נדלר חשב שספרות צריכה לחנך או להנחיל לקורא ערכים, זאת תהיה יומרנות וטיפשות, לחשוב שנוכל לשנות את עולם הערכים של הקורא וצ'נדלר היה רחוק מלהיות טיפש. ספרות איננה פילוסופיה, לטוב ולרע, ותפקידו של הסופר אינו לשנות את המציאות אלא להביט בה ולאפשר לאחרים להביט בה דרך עיניו.

הכתיבה של ספר מתח (ואולי של כל ספר) אכן מעלה שאלות  מוסריות, אבל ראשית ולפני הכל השאלות הן של הכותב כלפי עצמו: האם הוא רוצה להתבונן בעולם או להפנות את מבטו ממנו? האם הוא רוצה לקחת אחריות (ולו הקטנה ביותר) על הנעשה בעולמנו או שהוא מעדיף לרצות את קוראיו? הבלש האפל מתבונן בעולם ישירות.

התשובה לשאלה מדוע הבלש הקלאסי זכה להצלחה רבה יותר מהבלש האפל פשוטה, אם כן. המגמה השלטת בספרות של ימים אלה היא להפוך את הספרות לבידורית יותר, מסחרית יותר, נעימה, קלילה ולא מזיקה לעיכול. לכן ברור מדוע סיפורים שעוסקים באשליות הם פופולריים יותר. כולנו עורגים לסוף הטוב, הפשוט, כולנו רוצים לחלום, כולנו רוצים לחשוב שהטוב תמיד מביס את הרע. וחוץ מזה להיות מוסרי פקוח-עיניים זה קצת מעייף.

דוידי רוזנפלד... נשוי ואב לשלושה ילדים, מורה לנוער מנותק בתוכנית היל"ה, בודהיסט סוג ג' , כתב את הספרים: "פרידה מבבל", "החלומות שהורגים אותנו" ו "הארנב שרצה להיות עץ".

הוספת תגובה

הוספת תגובה