ראיון דיוקן | האמנית מורן אסרף

ההכרה בחריפות משבר הקורונה נחתה אצל מורן אסרף בעיכוב קל. בסמיכות להודעה על הסגר הראשון היא הלכה לקניות בסופר ונחשפה לחיזיון אפוקליפטי מעורר בהלה: שורות, שורות של מדפים ריקים, כאוס, וכמויות של אנשים בפאניקה. אפילו שחוותה על בשרה את מתקפות הטילים על חיפה במלחמת לבנון השנייה, את הרקטות בבאר שבע במהלך "עופרת יצוקה" ואת הקסאמים בשדרות, היה זה מראה שכמותו לא ראתה. החרדה הכללית באוויר חלחלה אליה והיא הבינה שהיא צריכה להיערך למציאות חדשה. 

בשבועיים הראשונים, לאחר שעיכלה את ההלם ההתחלתי, היא הרשתה לעצמה לשקוע בספה, לגרוס, לבכות, לדאוג לפרנסה ולהתאכזב מביטולים ודחיות של פרויקטים עקב המצב. לאט, לאט בתוך הכאוס ששרר בחוץ, פנימה, בבית היא החלה לנווט את דרכה. היא עשתה דיאטת חדשות קפדנית, חזרה לתרגל יוגה וספורט וישנה צהריים בלי נקיפות מצפון. בסביבות אפריל היא חזרה ליצור.

זה היה בערב פסח. הדיסוננס בין חג החירות שבזיכרונות הילדות שלה קשור לשעבוד של נשים לניקיון הבית, ובין תחושת המחנק שיצרו ההגבלות הממשלתיות, דחף אותה לתגובה אמנותית. היא יצרה סדרת תצלומים ספוגה בהומור ובכאב גם יחד, בהם לבשה תלבושות ססגוניות שתפרה מסקוצ'ים לשטיפת כלים. "היה לי ממש קשה לראות נשים, באמת. את המקום הזה שברגע אחד לקחו לך את השנייה האחת לעצמך, את הקפה לשתות בבוקר. זה כאילו לחזור מאה שנה אחורה שאין לך את 'החדר משלך', אין לך את הרגע הזה לעצמך, אפילו אם מה שעושה לך טוב זה להתלבש ולצאת החוצה", היא מספרת. 

'נדבקת' | פרט מוידאו. צילום: דנה מושקוביץ

אסרף, ילידת 1981, היא אמנית רב-תחומית, מרצה ומנחת סדנאות עצמאית בנושאי אמנות ופמיניזם ומורה לאמנות. בארבע השנים מאז שסיימה את לימודיה במכללה האקדמית ספיר היא הספיקה להציג תערוכת יחיד ראשונה בבית האמנים בירושלים, להשתתף בתערוכת "זום" לאמנים צעירים במוזיאון הטבע בתל אביב וביריד "צבע טרי" 2020 שנערך ברובו במתכונת מקוונת.

בין סגר של חול לסגר "מהודק" אנחנו נפגשות ב"זום". זו שעת ערב ואסרף, שערה המתולתל אסוף ברפיון לקודקודה ומשקפיים שחורי מסגרת לחוטמה, עודה מלאת אנרגיה ועֱזוּז. אסרף שהחלה את לימודיה בספיר בגיל שלושים וקצת מתארת את החיים שלפני האמנות כמלחמת הישרדות יומיומית. 

היא נולדה בעיר דימונה לזוג הורים שעלו לארץ מקזבלנקה שבמרוקו בשנות ה-60 וסבלו מקשיי שפה והתאקלמות. אסרף, הקטנה בין שישה ילדים, תמיד הרגישה כמו עוף מוזר. כלפי חוץ נתפסה כילדה דעתנית, מקובלת ומובילה, אך בתוכה חשה בדידות וחוסר שייכות. היא ניחנה בסקרנות וביכולת להביט על המציאות ממרחק, והחלה מגיל צעיר לשאול שאלות על המתרחש בביתה ומחוצה לו. אביה היה אלים כלפי אמה, וכשהייתה בת שבע לערך הוריה התגרשו כשבפועל האב המשיך עוד לגור בבית. מוקדם מאוד בחייה, היא נאלצה למלא תפקיד של מבוגרת. בגיל 20 עזבה את דימונה ועברה לבדה לחיפה שם עבדה עם בני נוער בסיכון. תוך הצורך ללהטט בין עבודות כדי לכסות את שכר הדירה וההוצאות השוטפות, חייה נכנסו למעין שגרה. 

במציאות הזו, מחשבות על מימוש עצמי היו בגדר מותרות. אלא שאז, סביב גיל עשרים ותשע, היא חוותה משבר אישי שהפך את עולמה והיה בדיעבד, נקודת המפנה אל המקום בו היא נמצאת היום. המשבר הוביל אותה "לחשב מסלול מחדש". היא עברה מחיפה לבאר שבע, שם התחילה מסע של חיפוש עצמי. התובנה הראשונית שלה הייתה שהיא רוצה ללמוד, אלא שעבור אסרף שנשרה מבית הספר בכיתה ט', החזרה לספסל הלימודים לוותה בלבטים רבים. בעזרת תהליך טיפולי היא ניסתה להיזכר בחלומות שהיו לה כילדה. כשאני שואלת אותה כיצד בחרה בסופו של דבר בלימודי האמנות היא מספרת שמגיל צעיר נמשכה לריקוד ולכתיבה, אך מעולם לא חשבה שתהיה אמנית. "אני זוכרת שהיא אמרה לי", היא מספרת על אחת השיחות עם המטפלת שלה, "שתמיד כשאני מדברת על מקום של יצירה העיניים שלי נוצצות", ומרחיבה, "אולי קצת בהכללה, אבל חלק מהאנשים שמגיעים מחיים מורכבים עם כל מיני טראומות עבר, אז יש איזשהו צורך טיפולי כזה, וגם אני נולדתי לאיזה תפקיד טיפולי… ואמרתי לא. לא בא לי להתבחבש עוד פעם במקומות האלה של החיים. בא לי להכיר את עצמי, לפגוש את עצמי, מי אני? ממרחבים שאני לא מכירה, ובאמת הגיע העניין הזה של האמנות".  כל אותה העת, היא המשיכה להתפרנס מעבודות מזדמנות, בולעת את הרוק כל יום מחדש, עד שהרגישה שדי, היא לא מסוגלת להמשיך לחיות ככה. ערב אחד, כשצפתה בטלוויזיה נתקלה בקבוצת אמניות משדרות בשם "אום קולטור" שסיפרו על לימודי האמנות בספיר. 

אסרף שכבר החלה לגשש לגבי לימודי אמנות בתל אביב לא הכירה כלל את המכללה הדרומית והחליטה לתת לה צ'אנס. היא הגיעה ליום הפתוח והוקסמה מהתחושה הביתית ומהאופקים החדשים שנפתחו בפניה: "ישבתי שם ואמרתי לעצמי: "מורן, לכי על זה. מאיפה את יודעת לאן תגיעי". 

וככה, בלי רקע קודם באמנות ועם מנה גדושה של אומץ ניגשה לוועדת הקבלה. זו, לא ידעה איך לאכול את האישה שישבה מולה בלי תיק עבודות והכריזה שהיא יודעת לעשות אמנות. מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות חברה ותרבות במכללה, הייתה זו שזיהתה את הלהט של המועמדת השאפתנית. היא סיכמה עם הועדה שלמען הסדר הטוב אסרף תכתוב טקסט על תערוכה לבחירתה. לראשונה בחייה היא ביקרה במוזיאון. היה זה מוזיאון באר שבע שבמקרה הציג באותו הזמן תערוכה של הצלם מיכה בר-עם. בין התצלומים שצולמו כולם באזור הדרום מצאה אסרף הדים לסיפור השושלת הנשית של משפחתה, הסיפור של אמה ושל סבתה. היא חזרה הביתה, כתבה בזריזות את הטקסט והתקבלה רשמית ללימודים. 

ביום הראשון, אחוזת התרגשות, עברה בשערי המכללה ותהתה בליבה: "מורן אסרף, איזה מין שם זה לאמנית?", היא משתפת מוסיפה: "בראייה שלי וגם בראייה מציאותית המון פעמים, רוב השמות של אמנים ואמניות יסתיימו בסיומת 'ברונשטיין', 'איינשטיין'…". בן-רגע אותו היסוס התחלף בגל של ביטחון עצמי, מטוטלת פנימית אותה היא מזכירה פעמים רבות במהלך שיחתנו. "אני אהיה אמנית מצוינת, אני פשוט אהיה מי שאני". 

גרם מדרגות שרוי בעלטה, למעלה בקצהו, קיר מתקלף מוביל אל הפתח המרובע והמואר, חושף שמיים תכולים באופק. כך נפתח סרטה של אסרף "דימיונה". בסרט, שלו שתי גרסאות, חולפת המצלמה על פני חדרי מדרגות מתפוררים, חצרות עזובות וגני שעשועים ריקים מאדם. בגרסה אחת של הסרט, מלווים השוטים ברחשי הסביבה ואילו בשנייה, מגוללת אסרף בקול צרוד ולוחש אגדה אפלה על הסודות המלוכלכים שמסתתרים מאחורי דלתות הבתים. "בכיתה אולי ב' או ג'", היא משחזרת, "הייתי חוזרת מבית הספר ויושבת במדרגות לפני שהייתי עולה הביתה, זה היה כזה כמו אתנחתא בין מה שקורה בבית הספר, רגע לעצור, ואז להכין את עצמי למה שיהיה בבית".

חדרי המדרגות בבית ובעיר היו עבורה מרחב להפוגה אך גם מרחב מסוכן בו הייתה חשופה לפגיעות פיזיות, מיניות ונפשיות. שם גם חידדה את החוש הביקורתי שלה ונאחזה בקולות פנימיים שאותתו לה שלא ככה זה צריך להיות. הדמיון שימש לה לא פעם כמצפן וכחבל הצלה. כבר כילדה היא מספרת, "היה לי ברור שהטירוף הזה של החיים הוא לא לנצח, עכשיו זה נורא מלטף להגיד את זה כשאת בת חמש, אבל את בעצם עוברת מסע של שלושים שנה של טירוף, כן? אבל אני ידעתי בתוך תוכי שהסרט הזה יגמר… וזה המקום שנתן לי את הכוח, זה המקום שנתן לי את הכוח כשהייתי במקומות מאוד כבויים וחשוכים אבל ידעתי שיש משהו מעבר ואת המעבר הזה, אני אגיע אליו". 

כשהיא נזכרת בכך ממרחק השנים, הנחישות והעוצמה הפנימית שהיו לה כילדה מפתיעות אותה, אך באותה נשימה היא מבהירה שעבורה זו הייתה הדרך היחידה. אחרי מסע ארוך ועיקש, אותו "מעבר" אכן הגיע באופנים שאפילו היא לא יכלה לדמיין. כשחזרה אל דימונה לצורך צילומי הסרט, הייתה סטודנטית לאמנות בשנה ג' שביקשה דרך סיפורה האישי להשמיע את קולן של נשים, נערות וילדות רבות החשופות להזנחה, דיכוי וניצול, ונושאות בגופן ונפשן, לצד צלקות ממשיות, תחושות קשות של בושה ואשמה: "אנשים חושבים שמה שנשים עוברות זה נעלם לאנשהו. זה לא נעלם לשום מקום, זה מופנה כלפי הגוף, הזעם הזה מופנה כלפי הגוף, האלימות מופנית כלפי הגוף. אם זה נשים שמגיעות לסמים, לאלכוהול, לזנות, ההשתקה הזאת יש לה מחיר".  לצד הכאב והקושי שבפתיחת פצעי העבר, יצירת הסרט אפשרה לאסרף להתנקות מתחושות אשם ובושה ולגלגל אותן חזרה לפתחם של האחראים להן, פשוטו כמשמעו. "הגוף שלי הגיב בכל מיני פריחות מטורפות, בהתפרצות שרופאי עור לא הבינו", היא מספרת,  "וכשסיימתי לצלם את "דימיונה" זה פשוט חלף כלא היה". 

ניסיון החיים שאסרף הגיעה אתו ללימודים היה רווי בחומרי גלם שסחבה שנים בתוכה. "לא הרגשתי אפילו שאני צריכה ללכת לחפש עכשיו איזה חומרים מאיפשהו כי פה ספוג כל החומר", היא אומרת ומחווה בידיה על גופה. רוב חייה היא נאבקה להשמיע את קולה: בבית, בבית הספר, במשטרה ובבתי המשפט. "הפה שלך עוד יסבך אותך", אמרו לה לא פעם בבית הספר. 

ההשתקה שחוותה מעולם לא מנעה ממנה להשמיע את קולה אבל רק בלימודי האמנות בספיר הוא סוף-סוף קיבל תוקף. "האמנות זה המקום היחידי שמצאתי בו את הדרך להשמיע את הקול שלי בלי שאף אחד טורק לי את הדלת בפרצוף", היא אומרת. השנים בספיר, היו לדבריה השנים הכי טובות שלה, בהן הפסיקה לשרוד והתחילה לחיות. היא התמסרה ללימודים ומהר מאוד זכתה להכרה ולשבחים, חוויות שלא הייתה רגילה אליהן קודם. "פתאום ללכת לסופר בשנה א' ולקנות עיתון, לראות את עצמי בכתבה ענקית שם… אני לא יודעת זה לא משהו, שאני לפחות, ידעתי מה לעשות אתו", היא מספרת ומדגישה כי על אף שקיבלה הכרה בשלב מוקדם של הדרך היא המשיכה ללמוד ולעבוד קשה, כמו שהיא מכירה ויודעת: "זה לא היה כזה אישיו מבחינתי. זאת אומרת, אני קמה בבוקר ואני הולכת לבית הספר. אני זוכה בפרס מקום ראשון בינלאומי על הסרט "דימיונה" בסינמטק וכפיים ועשרת אלפים שקל… אבל למחרת בשש בוקר אני על ארבע מדביקה סקוצ'ים לפרויקט גמר".

כשאני שואלת אותה מה בכל זאת מבדיל בין עבודות הבית והניקיון השגרתיות לבין העבודה עם אותם חומרים בהקשר אמנותי, היא משיבה שההבדל נעוץ בתשוקה שביצירה האמנותית ובפוטנציאל שלה לערער על תפיסות חברתיות: "זה הפאשיין שלי. הפאשיין שלי זה לא לשטוף כלים". במבט לאחור היא מנתחת את האופן בו הפנימה כילדה סטריאוטיפים מגדריים בנוגע לנשים וניקיון: "סיפרו לי את זה כשהייתי קטנה וככה גדלתי שלושים שנה וחשבתי שאני חולת ניקיון". דרך האמנות, היא מסבירה, "בעטתי בהרבה מאוד דברים וזה לא שאני אומרת שזה לא בסדר לנקות, זה בסדר גם לנקות אבל רגע בואי נבחן מה מתאים לי, מה לא מתאים לי, מה אני רוצה".  

כשהייתה ילדה, היה לאסרף ולאחותה מנהג קבוע: הן היו חוזרות מבית הספר, שמות מוזיקה, לרוב בערבית, ורוקדות לצליליה בבית. "המקום של הריקוד נתן לי חופש, נתן לי לעוף למקומות אחרים", היא מספרת. בשנה האחרונה בספיר היא עברה משבר יצירתי וכמעט עזבה את הלימודים. אלא שגם הפעם, נעמדה שוב על הרגליים ובהגשות האמצע בהן נהוג להראות עבודות בתהליך, הציגה עבודות וידאו מוכנות. באחת מהן שהוצגה בפרויקט הגמר שלה, היא נראית ממותניה מעלה רוקדת בחזרתיות ריקודי בטן. ירכיה, זרועותיה וראשה עטויים בצמר פלדה, כזה המשמש לקרצוף כתמי מזון עיקשים. 

הקשר בין הגוף הנשי ובין לכלוך וניקיון הוא נושא מרכזי ביצירותיה: "רוב העבודות שלי מתעסקות בלופ האינסופי הזה שחוזר על עצמו. בפעולה הזאת, אם זה בפגיעה, אם זה בניקיון". הגבול הדק שבין פיתוי לדחייה, עונג וכאב שהיא נוגעת בהם בעבודותיה ניכר גם ביצירה זו. "המון פעמים בתרבות הגוף המזרחי נחשב לאיזשהו גוף אקזוטי ומפתה והתעתוע הזה שבעצם, כל מה שמונח עלי זה צמר פלדה, זה לא באמת מזמין למגע", היא מסבירה. 

הגוף הנשי הדואב העד הראשון ולעיתים היחיד, לאלימות שהופעלה עליו, ממשיך להעסיק אותה עד היום. אסרף רואה את עצמה כמי שניצחה כנגד כל הסיכויים ודווקא לכן חשוב לה להמשיך ולהשמיע את קולה למען אחרות. 

בתקופת הסגר השני לנוכח עליית הדיווחים על מקרי רצח ואלימות כלפי נשים, היא יצרה מיצג-וידאו, אותו הציגה לאחר מכן ברחבה שבין מוזיאון תל אביב לבית משפט השלום. במיצג היא ישבה בשמלת הבית של אמא שלה וגרדה במשך שעות סלקים בין רגליה, מבקשת להסב מבט אל האיום המתמשך על חיי נשים שנדחק מסדר היום תחת אירועי השעה. סדר היום החברתי שלה בא לידי ביטוי גם בהרצאות שהיא מקיימת בפני קהלים מגוונים -שופטי בית המשפט, מחלקות רווחה ונוער בסיכון: "ההרצאות שלי, הן לא קלות לעיכול. גם אם את אישה וגם אם אתה גבר. כי אני מדברת על בעיות חברתיות." בהקשר זה היא מסבירה, סדר וניקיון אינם אמורים להיעשות רק על פני השטח. "בבית שגדלתי בו הכול היה יכול להיות נקי מבחוץ, אבל לא מדברים על דברים והכול נמצא מתחת לשטיח." השינוי, היא מאמינה, מתחיל מהנכונות של כל אחד ואחת לעשות בדק בית. "הלוואי שיבואו יותר גברים להרצאות שלי גם אם קשה בכיסא ולא תמיד נוח", היא אומרת ומסכמת, "אני חושבת שבלי הדיאלוג הזה לא יוכל להיות פה שינוי לעולם כי אפשר להפנות את הזרקור רק לנשים, חייב לייצר כאן איזשהו שיח".  

אל הפריים ב"זום" נכנסת משי, חתולה אפורה מנומרת עם סנטר לבנבן. אסרף אוספת אותה, מגרגרת ומרוצה, לחיקה. "היא גם תוצרת ספיר. לקחתי אותה כשהיא הייתה גורה קטנה ברחוב בגשם ומאז אנחנו ביחד. המערכת יחסים הכי ארוכה שלי. נכון?", היא מביטה אל משי וצוחקת. מזה כשנתיים מטפחת אסרף המתגוררת כיום ברמת גן, זוגיות אוהבת ומיטיבה. רגע לפני שאנחנו נפרדות, היא משתפת שאחד הדברים שהכי מרגשים אותה זה לראות את היצירות שלה מופיעות בפרסומים אקדמיים של חוקרות שהיא מוקירה בנושאי אמנות, מגדר, נשיות וזהות מזרחית. "זה בסוף מה שרציתי להנכיח, שהאמנות שלי היא לא רק, בלי לזלזל כמובן, תהיה מוצגת במוזיאון ותפנה לקהל יעד מסוים אחד", היא מדגישה. "נשים כל-כך מדהימות וחזקות ועוצמתיות עשו כל כך הרבה כדי שאנחנו נוכל לחיות איך שאנחנו חיות, עם כל המגבלות. אבל עדיין באיזשהו מקום של התקדמות ואני ממש מרגישה, לא יודעת אם להגיד, זה סוג של חובה, אבל זה הפאשיין שלי להעביר את זה הלאה כי יש לנו פה. אנחנו צריכות לעשות כדי שגם לאחרות יהיה עוד", היא אומרת וניגשת להביא ספר חדש מהספרייה בדירתה. על כריכת הספר שנקרא "מדרשה: נשים, מזרחיות, ויהדות בראי האמנות בישראל" (הוצאת תנועת "אחותי") מופיע אחד מתצלומיה. בתצלום שכותרתו "ליל שישי"' היא לובשת חולצת שבת לבנה, עיניה עצומות, שפתיה משוחות באודם ורדרד. את ראשה מעטרת ברזלית קרצוף מסולסלת, מתוכה מבצבץ גבעול של ארטישוק. "אני תמיד צוחקת על זה שאני אומרת שזה הסופלה של המרוקאים, שבסוף כל  ארוחת שישי אוכלים את זה". היא אומרת וחיוך מבזיק בקצה עיניה, "אני תמיד צוחקת ואני אומרת לאחותי: את רואה? גם עם ברזלית על הראש אפשר להגיע הכי גבוה שאפשר".