שר הטבעות

צילום: יח"צ

שר הטבעות

גולגולת זעירה, צעצוע מפלסטיק וצפרדע מיובשת משמשים את עתי חן ליצירת דיאלוג חדש בין הגוף לתכשיט

1,414
20-08-2014 | סוֹבָר לרנר |

עץ? מתכת? נוצות? גולגולת של חיה? ממה עשויים תכשיטיו הפיסוליים של עתי חן, המוצגים בתערוכה בין לבין במוזיאון תל אביב, במסגרת זכייתו בפרס אנדי לאמנות עכשווית. המסתוריות החומרית והצורנית האופפת את עבודותיו כמו תואמת את האלכימיה ואופיה החשאי בחיפושיה אחר החומר הבלתי ידוע שיכול להפוך כל מתכת פשוטה לזהב, ובחיפושיה אחר סוד חיי הנצח. מסתוריות שהילכה קסם על התרבויות השונות ועוררה באלכימאים תאווה חסרת גבולות ויציאה למסע חיפושים אחר הדברים הנמצאים מעבר לאופק – אחר הבלתי ידוע.

אצל האלכימאי, שתואר לא אחת במעבדתו כאשר סביבו בקבוקי חומרים שונים, גולגלות, עצמות, ציפורים, דגים ועוד חפצים בלתי מזוהים, כמו אצל חן, קיים דחף סקרני, חקרני ויצירתי המתממש בתהליך של עשייה והתנסות מתמדת, כאשר כל חומר זמין לגיטמי כחומר גלם לניסיונות, ללא היררכיה כלשהי. רק קריאת הכתוביות שלצד העבודות חושפת את מגוון החומרים הרחב שבהם הוא משתמש: נייר, זהב, גרפית, צבע, שרידי גולגולת של חולדה, שברי צעצועי פלסטיק, כסף, נחושת, זרדים, חתיכות עץ, צפרדע מיובשת, חוטים, בד, פרפר מת. כמו האלכימאי, חן לוקח חומר אחד והופך אותו לחומר אחר, אך בשונה ממנו חן נמשך תחילה אל הצורה שמעוררת את סקרנותו.

אצל חן, קיים דחף סקרני, חקרני ויצירתי המתממש בתהליך של עשייה והתנסות מתמדת, כאשר כל חומר זמין לגיטמי כחומר גלם לניסיונות, ללא היררכיה כלשהי

נקודת המוצא של חן, כבוגר המחלקה לצורפות באקדמיה בצלאל, נוטה לעיצוב ולעבודת תכשיטנות במתכות שונות. המשך לימודיו באקדמיה לאמנות במינכן, שחרר אותו מכבלי המסורת ופתחו בפניו את הדרך לחופש היצירה, לפיסול ולהתנסויות בטכניקות ובחומרים שונים, חומרים שאפשרו את המגע הידני ואת המעבר לעבודות בממדים גדולים שדרכם הגיע למגוון היצירות המוצגות בתערוכה זו.

רשמית חן מעצב תכשיטים אך מעשית קשה להגדיר את היצירות ככאלה. היצירות חורגות מההגדרה המקובלת של התכשיט בתרבות העכשווית. בימי קדם האדם יצר את תכשיטיו מחומרי גלם שונים שהיו בסביבתו, כגון עצמות, צדפות, עצים וחומרים נוספים שגם חן משתמש בהם, אבל מאז גילוי המתכות ובעיקר הכסף והזהב, קיבלה צורת התכשיט תפנית שעיקרה הקטנת הממדים, שנבע מיוקרן של המתכות, ועיצוב התכשיט שנבע מהחומר ומהאופן שבו ניתן לעבד אותו. כל היצירות של חן מתוקשרות עם הגוף, הכול לביש, הכול עניד, הן מוגדרות כתכשיטים. דרכן הוא מעלה את השאלה שהעסיקה אותו בלימודיו במינכן, איפה עובר הגבול בין תכשיט לאובייקט?

עבור חן התכשיט הוא הדבר הראשון שהאדם מזדהה איתו. בעזרת התכשיט העונד משייך עצמו לקבוצה מסוימת ומבדיל עצמו מקבוצה אחרת. בעזרת יצירותיו חן פותח מחדש את הגדרת המילה ״תכשיט״ ומטעין אותה בדיאלוגים מורכבים ורחבים יותר: דיאלוג המתקיים בין האמן לבין הטבע והחומרים האורגניים שבו, בין האמן לזמן, לאנשים, למקום, לתרבות ולזיכרון; דיאלוג המתקיים בין כל החומרים והאלמנטים המרכיבים את היצירה המוגמרת, ובנויים על יחסי גומלין מדודים שאותם יוצר חן; ולבסוף דיאלוג, שבו חן כבר לא לוקח חלק, ושאותו הוא מתכוון ליצור בין היצירה המוגמרת לצופה.

עתי חן .רדוקציה, טבעת, 2014 (1)

עתי חן, ״רדוקציה״ (2014). טבעת, עץ, צבע, כסף, פלסטיק ונייר. צילום: יח"צ

בחלק מיצירותיו של חן ניתן לראות את ״החומר ביד היוצר״: את השליטה של חן בדיאלוג המתקיים, את ההכוונה לתוצאה מסוימת שנמצאת מראש בתודעתו, דרך זיכרונות והקשרים תרבותיים, שאותם הוא מתבל בקצת ציניות והומור. למשל בעבודה ״וולפרטינגר״ – תשע סיכות עדינות המזכירות דמויות מהמיתולוגיה הנורדית, בעלות אוזניים גדולות ואף מחודד. חן, המתגורר בגרמניה בשש השנים האחרונות, התוודע לסיפורי המיתולוגיה הגרמנית ודרכה הכיר את ״וולפרטינגר״ – יצורי כילאיים שהתגוררו ביערות בוואריה. היצורים תוארו לרוב כבעלי גוף של סנאי, ראש של ארנב, קרניים של צבי, וכנפיים ולעתים גם כפות רגליים של פסיון. הרעיון לעבודה התחיל במפגש מקרי עם זרעי הצמח לוע הארי שמצא בגינת הבית של אמו, שהזכירו לו גולגולת, ואליהם חיבר ״אוזניים״ מזרעי עץ מייפל. את הדמויות הזעירות יצר לבסוף מסגסוגת שיבואישי ופלדת אלחלד.

כך גם בעבודה ״הסיפור האמיתי של נסיך צפרדע״ – תליון עשוי צפרדע מעוכה שהתייבשה, שאותה עיטר בכתר זהב משובץ באבני חן: יהלום, ספיר וגרניט, להזכיר כי בסיפור האמיתי הנסיכה הזדעזעה מכיעורה של הצפרדע והטיחה אותה בקיר. בעבודה ״D-9״ עוזב חן את ההומור לטובת השיח הפוליטי, בלי לנקוט עמדה מסוימת אבל עם רצון עז להציג את הקונפליקט והפרדוקס. הוא משתמש בחתיכת עץ זית שמסמלת בתרבות הערבית והפלסטינית את הבית, הבעלות והשייכות למקום, מגלף ומעצב אותו כדחפור המייצג את ההרס של אותם הבתים עצמם.

עתי חן .אולה-בבו, ענק לצוואר, 2014

עתי חן, ״אולה-בבו״ (2014), ענק לצוואר, עץ, צבע, כסף, פלסטיק, פליז, בד וזהב. צילום: יח"צ

אבל ברוב יצירותיו ניתן לראות את ההפך, את ״היוצר ביד החומר״: את המקומות שבהם נתן לחומרים לעשות בו כרצונם. הוא היה שם בשבילם, רק כדי לממש את דרישתם להיות יצורי כילאיים בלתי מזוהים, שתפקידם לעורר את הדמיון והסקרנות ולאפשר משמעות חדשה. כך למשל היצירה ״אוטומטון״, שלא מזכירה בשום דרך את הרובוט המכני שעל שמו היא נקראת, מספרו של בריאן סלזניק ״התגלית של הוגו קברה״. זוהי סיכה זעירה שהחלק הארוך שלה הוא שני סנטימטרים וחצי, והחלק הצר בין שישה לאחד-עשר מילימטר. היצירה מורכבת משלושה צינורות מתכת ארוכים המזכירים במקצת חמת חלילים, שאליהם הוסיף גידולים אמורפיים העשויים מקצת עץ, צבע, פלסטיק, כסף, פלדת אלחלד, פליז ברזל ונייר. הסיכה נראית כגיבוב של חומרים, כצורה בלתי ניתנת להגדרה, אבל מופלאה במורכבות ובייחודיות הצורנית שלה.

ברוב יצירותיו ניתן לראות את ההפך, את ״היוצר ביד החומר״

הפסיכואנליטיקאי הגרמני קרל יונג מבחין בין יצירת אמנות רגילה שלוקחת חומרים מהמציאות הנראית ומהחיים האישיים, לבין יצירת אמנות חזיונית ששואבת את חומריה ממעמקים ארכיטיפיים של הלא מודע הקולקטיבי. הוא קורא לזה ״חזיונות פרימורדיאליים״, שלתודעה האנושית אין גישה אליהם. אבחנתו של יונג מבארת במקצת את האיכות הביזארית ואת העושר הצורני המגיעים מתוך הנכונות והרצון של חן לפעול באופן בלתי מודע, כשהאינטואיציה והאינסטינקט מוליכים אותו, כאמן שאינו מחפש את מטרותיו האישיות ביצירה אלא מאפשר ליצירה להגשים את עצמה דרכו.

הוא מצליח להחזיר לחומרים ״המתים״ שאיתם הוא עובד את ״החיים״, את ערכם הייחודי והחד-פעמי ובכך גם את ההילה שלהם כחפץ חדש, כיצירת אמנות

חן אוסף מסביבתו ובדרכו חומרים מוכרים שהושלכו על-ידי הטבע או האדם. הוא משתמש בטכניקת עבודה סיזיפית שפיתח במהלך לימודיו בבצלאל אצל ורד קמינסקי, עבודה של בניית שכבה על שכבה, הדבקת חומר לחומר, כפי שהטבע בונה את עצמו, וכפי שכל תהליך בנייה מתרחש שלב אחר שלב, והופך את החומרים המוכרים כל כך ליצירות מסתוריות. כל יצירה טומנת בחובה את ההפתעה בגילוי מרכיביה. הוא מצליח להחזיר לחומרים ״המתים״ שאיתם הוא עובד את ״החיים״, את ערכם הייחודי והחד-פעמי ובכך גם את ההילה שלהם כחפץ חדש, כיצירת אמנות.

עתי חן. ענק לבן, ענק לצוואר, 2013

עתי חן, ״ענק לבן״ (2013), ענק לצוואר, עץ, צבע, גרפיט, כסף, פלסטיק, ברזל ואלומיניום. צילום: יח"צ

״שנים עברו על האלכימאים במעבדות שלהם בהתבוננות באש המזקקת את המתכות״, מספר לנו פאולו קואלו בספרו ״האלכימאי״. ״זמן רב כל כך שהו בקרבת האש, עד שלאט לאט ויתרו על תענוגות העולם הזה. ויום אחד גילו שזיקוק המתכות הביא לזיקוק של עצמם״. לאלכימיה, שהחלה את דרכה כחיפוש אחר החומר, נוספו במרוצת השנים יסודות מיסטיים שהפכו את האלכימיה לחיפוש אחר הרוח ואחר חוכמת החיים. כך האלכימיה, כמו החיים עצמם, היא לא רק חיפוש אחר התוצאה, אלא התהליך, המסע שעובר האדם במהלך החיים.

התהליך האלכימי של הפיכת מתכת פשוטה לזהב, מתבטא בתהליך האלכימי שמתרחש בנפשו של האדם, מגיל צעיר למבוגר בתהליך התפתחות רוחנית. תכשיטיו הפיסוליים של חן, מעבר לערכם האמנותי, הם כמו המעשה האלכימי – תחנות בהתפתחותו הנפשית, החוויות, התחושות והרשמים שנקלטים מהעולם ומהתרבויות סביבו, בין ישראל לגרמניה ולמוצאו הצ'כי, בין לימודיו בבצלאל ללימודיו באקדמיה במינכן, בין מגוריו בטבע לבין מגוריו בעיר, רשמים שעוברים תהליך של טרנספורמציה במכל הנפשי הסגור.

 

סוֹבָר לרנר... בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, סטודנטית לתואר השני במסלול הכתיבה הביקורתית בתכנית למדיניות ותיאוריה של האומנויות בבצלאל, יוצרת עצמאית, בעלת סטודיו לעיצוב קרמי.

הוספת תגובה

הוספת תגובה