ספרו של ההיסטוריון האמריקאי, כריסטופר לאש, "תרבות הנרקיסיזם" (“Culture of Narcissism”), ראה אור לראשונה ב-1979. ספר העיון חמור הסבר הזה הפך, במפתיע, לרב מכר גדול. הוא גם זכה בארה"ב בפרס חשוב והנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר אף הזמין את המחבר לשיחה על תכני ספרו. ספר זה הוא גם, בעיניי, אחד מספרי ביקורת התרבות המעניינים של המאה העשרים, ובוודאי אחד מקומץ זעום של המעניינים ביותר במחצית השנייה של אותה מאה.
למרות זאת, הספר אינו מוכר דיו בארץ ונדמה שמקומו נדחק לשוליים גם במרחב הבינלאומי האקדמי של "מדעי הרוח". הסיבה לכך היא שאת לאש קשה למקם פוליטית בין "ימין" ל"שמאל", וכשכבר ממקמים אותו פוליטית, בדרך כלל שוגים וממקמים אותו בשורות הימין השמרני. הספר נתפס כיריית פתיחה שמרנית ב"מלחמות התרבות" שהתחוללו באמריקה בשנות השמונים בין ליברלים לשמרנים. הטעות הזו מובנת כי לאש אכן כולל בספרו ביקורת על התפרקות מוסד המשפחה, בצד ביקורת על החברה המתירנית המערבית. הוא מתוחכם בהרבה מההגות השמרנית הרווחת, אך בהחלט ישנם קווי דמיון. אך זו בכל זאת טעות להציג את לאש כאיש ימין, כי כפי שלאש עצמו מציין, ספרו כולל גם ביקורת נוקבת על הקפיטליזם העכשווי, ביקורת שההגות השמרנית הרווחת לא רק נמנעת ממנה, אלא גם מטיפה להיפך המוחלט ממנה.
זאת ועוד: בשני העשורים האחרונים חל שינוי מגמה משמעותי בקרב מה שמכונה באופן רופף "שמאל". בעוד שבעבר "השמאל" הזה דגל בהרחבת החופש האישי ובניפוץ מוסכמות תרבותיות קיימות (היה זה "שמאל ניטשיאני"), הרי שה"שמאל", בשני העשורים האחרונים, מאמץ עמדות שמטיפות לאיפוק דווקא, ובחלקו ה"שמאל" הזה אף הפך למוסרני ואפילו לסגפני. ודווקא ה"ימין", בחלקו, נושא כיום את נס החופש האישי, גם על חשבון רווחת הכלל (או הפלנטה). כך שלאש דווקא התקרב, בעשורים האחרונים, לעמדות "שמאל" עכשוויות.
לאש הוא מוראליסט, כלומר איש מוסר מטיף בשער. מוראליסט מתוחכם וחכם, עמוק ומבריק – אבל מוראליסט. זו מעלתו הראשית: האכפתיות, אי-הריחוק האקדמי, הרלוונטיות, הלהט (בלוויית הברק, החוכמה והעומק, כמובן; בלעדיהם הייתה האכפתיות חסרת ערך). אבל זו גם מגבלתו, לדעתי. מוראליזם הוא עמדה מוגבלת. זו עמדה שאינה מספקת את התשוקה האוטופית בנפש. כפי שכתב ברנר על מוראליסט אחר: "מי שהעמיק לקרוא בכתבי טולסטוי האמנותיים יודע, כי בעצם, התביעות המוסריות והניצחונות המוסריים אינם מספקים את נפשו".
מטרתי במאמר זה היא לפרוש את הרעיונות המרכזיים של לאש בספרו לטובת הקורא העברי (אני מוסיף מספרי עמודים לטובת מי שירצה לעיין, בעקבות המאמר, בספר עצמו; כמו כן, אני מתייחס בקצרה לכמה רעיונות של לאש בספר ההמשך שלו ל"תרבות הנרקיסיזם", "העצמי המינימלי", “The Minimal Self”, מ-1984). אני מקווה שלא יארכו הימים והספר יתורגם לעברית, ותתמלא כך לקונה בולטת במדף ספרי העיון בעברית.
*
צורת החיים העכשווית בארה"ב נוטה למות, כותב לאש בפתח "תרבות הנרקיסיזם". זו ציוויליזציה קורסת, זו תרבות גוססת, התרבות של אינדיבידואליזם תחרותי, שבהתנוונותו הוביל את ההיגיון האינדיבידואליסטי עד לקצה, למלחמת כל בכל, ואת הרדיפה אחרי האושר הוביל לקיצוניות של התעסקות נרקיסיסטית בעצמי (עמ' xv). בין מאפייני המשבר מונה לאש בפתיחתו את האימה מהתבגרות והזדקנות בחברה שלנו; את היחסים האישיים שהפכו לשבריריים ופריכים בתוכה; את דלדולו של ה"עולם הפנימי" שחדל מלשמש מקום מפלט לבניה של החברה הזו (עמ' 16).
עם התקרבה של המאה העשרים לקצה, הוא ממשיך וכותב ב-1979, גוברת התחושה שדברים רבים מתים עמה. תחושה של קטסטרופה קרבה והולכת רודפת אותנו. השואה בעבר, אימת ההשמדה הגרעינית וריקון משאבי הטבע בהווה, ותחזיות מבוססות על אסון אקולוגי קרב בעתיד תורמות לתחושה הזו (עמ' 3). תחושת האסון הקרב מעודדת תפיסה הישרדותית של הקיום, תפיסה של חיים בהווה, בחיים החד פעמיים העכשוויים, ללא קשר לדורות הקודמים וללא נשיאת מבט לדורות הבאים. בכך, באטימותו כלפי העתיד, העידן שלנו אינו מזכיר תנועות משיחיות דתיות, למרות הדמיון בתחושת הקץ הקרב שפיעמה גם בתנועות הללו. זאת ועוד: המנטליות ההישרדותית של שנות השבעים שונה מתנועות משיחיות דתיות לא רק בהיעדר התקווה לעתיד טוב יותר, אלא גם בהיעדר תקווה לתיקון חברתי, לעשיית צדק בכל הנוגע לאי השוויון החברתי. זו מנטליות שמתמקדת באני הפרטי בלבד, שממוקדת בתפיסה ש"יש לי רק החיים האלה לחיות", ללא מחשבה על העבר או העתיד. המנטליות הזו אינה דתית כי אם תרפויטית, מבאר לאש, היא אינה מחפשת גאולה פרטית, בטח לא תחייה של תור זהב קדום, כי אם רווחה נפשית, בטחון רגשי. ולאש מצטט פרסומת אופיינית לעידנים האלה, פרסומת לצבע לשיער, שכורכת את ההוֹוִיזם של העידן בהתמקדותו בחיצוניות: "אם אני חיה רק פעם אחת, תנו לי לחיות אותה כבלונדינית!" (עמ' 6-7).
המנטליות ההישרדותית שרווחת בהווה – שבצורתה הגסה ביותר מתבטאת בסרטי אסונות וסרטי מדע בדיוני על הימלטות מכדור הארץ בספינות חלל – היא תופעה נרקיסיסטית, לפי לאש, המבטאת את חוסר היכולת לחשוב על העתיד ואת חיי הרגש הסוערים של הנרקיסיסט שעומדים כל רגע לפני "הכחדה" נפשית. הדיבור האופנתי על "צמיחה אישית" כמטרת חיים בעידן הזה הוא לשון נקייה להישרדות (עמ' 49-50). את התזה של "תרבות הנרקיסיזם" מ-1979 מרחיב לאש בספרו מ-1984, "העצמי המינימלי". ובפתח הספר הזה הוא מסביר את מקורות צמיחתו של אותו "אני" מצומצם מכותרת הספר: "העצמיות" עצמה נתפסת בעידן הזה כמותרות, כי חוויית החיים היא הישרדותית. אנשים מתמודדים עם היום שלפניהם ולא מביטים הלאה. "עצמיות" כוללת היסטוריה אישית, חברים, משפחה, תחושת קשר למקום מסוים. אבל העידן שלנו מטיל מצור על העצמי, ולפיכך העצמי נסוג למינימום שדרוש להישרדותו ("העצמי",עמ' 15).
*
את העידן הנוכחי מציע לאש לנתח באמצעות הקונספט הפסיכואנליטי של ה"נרקיסיזם". במונח "נרקיסיזם", הוא מדגיש, יש להשתמש בחומרה ובדיוק. "נרקיסיזם" אינו "אגואיזם" או "יהירות" או "אינדיבידואליזם". "נרקיסיזם" הרי כולל בתוכו הרבה יותר שנאה-עצמית מאשר אהבה-עצמית (עמ' 31). השימוש המוטעה ב"נרקיסיזם" כ"אגואיזם" גם אינו מאפשר לאבחן את תקופתנו ומיוחדותה כי הרי בני אדם תמיד היו "אנוכיים" או "אתנוצנטריים". ואילו ה"נרקיסיזם" של תקופתנו נשען על תופעות ייחודיות לה, שמורחב עליהן בהמשך הספר (ויוצגו גם להלן בהרחבה): שלטון הביורוקרטיה; שפע הדימויים בתרבות; אידאולוגיות תרפויטיות; הרציונליזציה של החיים הפנימיים; פולחן הצריכה; ובניתוח אחרון: שינויים בחיי המשפחה ובדפוסים של חיברות (עמ' 32). באותו ספר המשך שלו ל"תרבות הנרקיסיזם" מ-1984, "העצמי המינימלי", מדגיש שוב לאש שנרקיסיזם משמעותו אבדן של עצמיות, לא עמידה על ערכה. המונח מתייחס לעצמי שמאוים בהתפרקות וריקנות פנימית. לכן, מציין לאש, את תרבות הנרקיסיזם ניתן גם לאפיין כ"תרבות של הישרדות" (culture of survivalism). חיי היומיום אימצו לעצמם דפוסים הישרדותיים: אפטיה וניתוק רגשי, ויתור על העבר והעתיד והתמקדות בהווה ("העצמי המינימלי", עמ' 57).
התזה של לאש נשענת על ההנחה המפורשת שהספרות הפסיכולוגית, בתארה מקרים פתולוגים של נרקיסיזם, מתארת מקרי קיצון שבאופן מדולל יותר רווחים בחיי החברה כולה. מתודולוגית, הוא נשען על התפיסה של דורקהיים ש"אישיות הינה החיברות של האינדיבידואל", כלומר שה"אישיות" נמצאת על קו התפר בין הפסיכולוגיה לסוציולוגיה, וכן על ההנחה של פרויד שקיימת רציפות בין חיי הנפש הבריאים לאלה החולים, כך שניתן להסיק דבר מה מהאחרונים על הראשונים (עמ' 34). כך שתכונות "נרקיסיסטיות" כמו: תלות בחום תחליפי שמסופק על ידי אחרים משולבת בפחד מתלות אינטימית; תחושה של ריקנות פנימית; זעם מודחק גדול; תשוקה אוראלית לא מסופקת – וכן מה שלאש מכנה "תכונות משניות של נרקיסיזם" כמו: פסאודו מודעות עצמית; פתיינות מחושבת; הומור עצמי מנמיך ועצבני – קשורות לתופעות רחבות של התרבות כיום, כגון: הפחד המועצם מהזקנה והמוות; תפיסה חדשה של הזמן (לאש מתייחס לניתוק ההווה מהעבר והעתיד); היקסמות מסלבריטאות; פחד מתחרות; דעיכת רוח המשחק; דרדור היחסים בין גברים לנשים (עמ' 33).
בספרות הפסיכואנליטית, נרקיסיזם, רכיב חשוב במה שמכונה "הפרעות אישיות", משך תשומת לב רבה בעשורים האחרונים, מציין לאש ב-1979, תשומת לב שהוקדשה בעבר להיסטריה ולנוירוזות האובססיביות. תיאוריה חדשה של נרקיסיזם התפתחה, ממוקדת לא ב"נרקיסיזם הראשוני" שתיאר פרויד (אותו מצב של מספיקות-עצמית וחוסר הבדלה בינו לבין העולם שחווה התינוק שנולד זה עתה), אלא במה שכונה "נרקיסיזם משני". הנרקיסיזם המשני, מצטט לאש את הפסיכואנליטיקאי תומס פרימאן, "מבקש לבטל את הכאב של אהבה נכזבת", אותו התינוק חש כשהוא מבין שהסביבה אינה מגיבה מידית לצרכיו, או שהיא מתייחסת גם לצרכיהם של אחרים ויוצרת אצל התינוק תחושת נטישה. אִם הילד חש מסיבה מסוימת את ההיפרדות מהאם בעוצמה מוגברת, הוא עלול לנסות לחדש בפנטזיות שלו את היחסים המוקדמים האידיליים איתה, הוא מפנטז על דמויות רבות-עוצמה שמשתלבות באני שלו עצמו. על ידי ההפנמה של הדמויות הגרנדיוזיות, הנרקיסיסט מבקש ליצור מחדש יחסי אהבה נשאפים שפעם התקיימו, ובו זמנית לבטל את החרדה והאשמה שמתעוררות מהאגרסיות שלו המכוונות לאובייקט המתסכל והמאכזב (האם, בדרך כלל) (עמ' 36). לאש מתעכב על האטיולוגיה המשכנעת ביותר לטעמו להפרעות האישיות הגבולית (שבתוכן מצוי הנרקיסיזם) ומוצא אותה אצל הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין. מבלי להתעכב על כל דקויותיה, אתמצת אותה כפיצוי שמוצא הילד הנרקיסיסט בדמות פנטזיות של כוח, יופי ועושר – פיצוי לרגשות נחיתות, רגשות של קנאה וזעם כלפי הדמויות בהן היה תלוי בילדותו (שוב, בעיקר האם). העולם הנפשי של הפציינטים הנרקיסיסטים מאוכלס בדלילות ב"עצמי גרנדיוזי" וב"נוגשֹים פוטנציאליים" – וזו הסיבה לתחושת הריקנות הפנימית שהם מדווחים עליה (עמ' 39).
הנרקיסיסט תלוי בעולם על מנת לאשש את הערכתו העצמית. אך בו זמנית הוא נמנע מתלות רגשית (בגלל חוויית הנטישה מילדותו המוקדמת) (עמ' 40). הוא אינו יכול לחיות ללא קהל מעריץ. החופש החיצוני שלו מקשרי משפחה ומאילוצים מוסדיים לא מחלץ אותו לעמידה עצמאית ואינדיבידואלית. להפך, התלישות הזו, שנתפסת כ"חופש", תורמת לחוסר הביטחון שלו, שעליו הוא מתגבר רק באמצעות ה"אני הגרנדיוזי" שמשתקף אליו מתשומת הלב של האחרים, או על ידי זה שהוא מקשר את עצמו לדמויות רבות עוצמה, דמויות הקורנות מפרסום, כוח וכאריזמה. עבור הנרקיסיסט של שלהי המאה העשרים, העולם הוא מרְאָה, בעוד האינדיבידואליסט המחוספס של המאה ה-19 ראה את העולם כשממה שהוא יעצב כרצונו. נרקיסיזם, לפיכך, מדגיש לאש שוב, אינו אינדיבידואליזם, אלא ההיפך ממנו. הבדל נוסף – מלבד ההבדל בתלות בזולת – הוא שהאינדיבידואל של המאה ה-19 היה איש הסופר-אגו ודחיית הסיפוקים, בכך הוא גם הסב את פניו לעתיד, ואילו הנרקיסיסט הוא איש האִיד והחיים בהווה (עמ' 10). משועמם כרונית, בחיפוש חסר מנוח אחר אינטימיות מידית (ללא מעורבות רגשית ותלות), הנרקיסיסט מנהל חיים מיניים מתירניים (עמ' 40). הטיפול בנרקיסיסטים נחשב קשה במיוחד, אבל כפי שהפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג מציין, הטיעון המרכזי בעד הטיפול הוא הסבל הרב שצפוי לנרקיסיסטים במחצית השנייה של חייהם: עת גובר הפחד של הנרקיסיסט מהתלות באחרים, בלוויית הקושי הגובר והולך שלו להסתמך על ההערצה השמורה לנעורים, ליופי, לפרסום ולקסם האישי. הנרקיסיסט לא מוכן לקבל שדור חדש וצעיר נוחל את מה שהיה מנת חלקו בעבר. ההגנות השגורות נגד החורבן שמביא עמו הגיל המתקדם – הזדהות עם ערכים מוסריים או אמנותיים המצויים מחוץ לאינטרס המידי של האדם; הסקרנות האינטלקטואלית; החום הרגשי המנחם שנובע מיחסים מאושרים ממושכים – אינן נגישות לנרקיסיסט (עמ' 41). התנאים החברתיים הנוכחיים הוציאו לאור תכונות אישיות נרקיסיסטיות שקיימות, בדרגות משתנות, בכל אחד: רדידות רגשית מגננתית, פחד מקשרים מחייבים, נכונות לעקור שורשים כל אימת שהצורך בכך עולה, תשוקה "לשמור את האופציות פתוחות", רתיעה מתלות באחרים, חוסר יכולת לנאמנות ולהכרת תודה (עמ' 239). בדומה לרשימה שנמצאת בפסקה האחרונה, לאורך ספרו מציג לאש כמה וכמה פעמים "רשימות" של הסימפטומים הנרקיסיסטיים. אציג כמה מהן על מנת להמחיש את התופעה הנפשית עליה לאש מדבר. במקום אחד הוא כותב על התנודדות תזזיתית בתחושות של ערך עצמי, על פנטזיות גדולה ארכאיות, על מנגנוני הגנה רגרסיביים כנגד אבדן, על חוסר היכולת לסובלימציה (עמ' 173-174). במקום אחר על היקסמות מתהילה וסלבריטאות, על פחד מתחרותיות, על חוסר היכולת להשעות חוסר אמון, על רדידות של יחסי אנוש, על אימה מוגברת מהמוות (עמ' 176). ובמקום נוסף על ריקנות פנימית וחוסר יכולת להרגיש, שלאש מפרש אותה כפחד מעוצמות הרגש, כפחד מהתלות שהרגש מבטא. במקום תשוקה הנרקיסיסטים זועמים (הזעם הוא אמצעי הגנה מפני התשוקה). "כלפי חוץ הם קהים, צייתניים וחברותיים, הם גועשים בכעס פנימי שבשבילו אין מוצא לגיטימי בחברה צפופה, מרובת אוכלוסין וביורוקרטית" (עמ' 11).
*
החברה שלנו נרקיסיסטית בשני מובנים: ראשית, אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית משחקים תפקיד חשוב בחיים העכשוויים. אנשים אלה, המשגשגים באור הזרקורים, מכתיבים את הטון של החיים הציבוריים והפרטיים כאחד (כי מנגנון הסלבריטאות אינו מבחין בין השניים). "האנשים היפים" האלה חיים בגלוי את הפנטזיה של ההצלחה הנרקיסיסטית, שמורכבת בעיקר מהתשוקה להיות נערץ – לא על הישגיך אלא על קיומך – ללא ביקורת והסתייגויות. המובן השני בו החברה שלנו נרקיסיסטית הוא העידוד שהיא נותנת לפיתוחן של תכונות נרקיסיסטיות בכל אחד ואחד (עמ' 231-232).
מה הן, אם כן, התופעות החברתיות שלאש מנתח כמציגות או מעודדות תכונות נרקיסיסטיות?
- התרבות הסלבריטאית, תעשיית הפרסום ועוד השפעות של המדיה
קשר אמיץ בין תופעה חברתית כללית לפריחת האישיות הנרקיסיסטית מצוי בהשלכות התרבות הסלבריטאית שמעודדת תקשורת ההמונים. המדיה מעצימה חלומות נרקיסיסטיים על תהילה וזוהר (שנולדו, כאמור, כפיצוי על ההכרה הכואבת של הילד בחולשתו, בתלותו באם ובנפרדותה ממנו), ומעודדת את האדם הממוצע להזדהות עם "הכוכבים" ולשנוא את "העדר", מקשה עליו לקבל את הבנליות של הקיום היומיומי. "תקשורת ההמונים, עם פולחן הסלבריטאות שלה וניסיונה להקיף אותה בזוהר וריגוש, הפכה את האמריקאים לאומה של מעריצים", כותב לאש (עמ' 21). המנגנון הפרסומי מעודד את ההזדהות הנרקיסיסטית של המעריצים בכך שבו זמנית הוא מרומם את המפורסמים מעלה מעלה אך הופך אותם לאנושיים, מייחס להם אותם חשקים ומוזרויות שאנו מזהים אצל שכנינו (עמ' 85-84). החברה שלנו אובססיבית ביחס לסלבריטאות ומציגה נחישות להשיג אותה אף על חשבון של שיקולי אינטרס-עצמי וביטחון אישי. הנרקיסיסט מחלק את החברה לשניים: העשירים, החזקים והמפורסמים מחד גיסא, והעֶדר מאידך גיסא. מטופלים נרקיסיסטיים מציגים בדרך כלל הימשכות לגיבורים או לאינדיבידואלים יוצאי דופן. במושגים פסיכואנליטיים, הערצת המפורסמים של הנרקיסיסט היא היקבעותו ל"עצמי-אובייקט אידיאלי". האידיאליזם הנרקיסיסטי שונה מהסגידה לגיבורים, כשם שסלבריטאות שונה מגבורה; הנרקיסיסט מזהה עצמו עם "ווינרים" מתוך הפחד שלו להיות מקוטלג כ"לוזר", ההערצה שלו משולבת בקנאה, היא פסיבית ואינה מכילה יכולת לחיקוי פרודוקטיבי של הדמות הנערצת עליו (עמ' 85-84). הפער בין העולם של האנשים היפים לעולם השגרתי מניב ניתוק אירוני כלפי האחרון, שפוגם גם ביכולת לערוך בו שיפורים צנועים, ביכולת להחזיר משמעות ואצילות לחיי היומיום (עמ' 96).
הנרקיסיסט בוחן את פניו במראה ללא הרף, לאו דווקא מתוך הערצה עצמית, אלא מתוך חיפוש חסר מנוח אחר פגמים. הבחינה העצמית הזו מקבלת עידוד מעולם הפרסום. בעבר העידוד הזה לבחינה עצמית של המראה החיצוני כוון לנשים, אבל כיום, כותב לאש ב-1979, הוא התרחב לגברים גם כן (עמ' 91-92).
עידוד לנרקיסיזם מתקבל לא רק מתרבות הסלבריטאיות אלא גם מתעשיית הפרסום. תעשיית הפרסום מעודדת צריכה. אלא שלאש מעיר שמה שתעשיית הפרסום מעודדת אינו אישיות הדוניסטית ומפונקת, אלא אישיות חרדה. אישיות שמחפשת שוב ושוב אמצעים לשכך את חרדותיה (וחוסר השלווה והביטחון הפנימיים הינן תכונות נרקיסיסטיות). בין השאר עושה זאת תעשיית הפרסום על ידי טיפוח יומרות גרנדיוזיות שמובילות לבוז-עצמי כשהן אינן מתמלאות (עמ' 181).
מבחינה נוספת החיים בסביבה רוויה דימויים מעודדים אישיות נרקיסיסטית: החיים המודרניים מתווכים באופן יסודי כל כך על ידי דימויים אלקטרוניים עד שאיננו יכולים להימנע מלהתייחס לאחרים ולעצמנו כאילו מעשיהם ומעשינו שלנו מוקלטים בו-ברגע ומשודרים לקהל צופים בלתי נראה או נאגרים לבחינה מדוקדקת בעתיד ("חַיֵיך, אתה במצלמה נסתרת!"). (עמ' 47). הדימויים המצולמים הפכו בשבילנו להוכחה שאנחנו חיים. הצילום שלנו בשלבי החיים השונים מחליש את הרעיון הישן על התפתחות כהתפתחות מוסרית פנימית (עמ' 48). אלה תואמים את הצורך של הנרקיסיסט בקהל צופים, כמו גם את הפחד שלו שהופעתו לא תעלה יפה.
בנוסף, המדיה, בדיווחיה על אסונות מכל רחבי העולם, יוצרת אווירת משבר תמידית, תחושה של קיום שרירותי, חסר הקשר ורציפות, לא צפוי (עמ' 68), אווירה שתורמת גם היא לחיים בהווה הרגעי, לצמיחת האישיות הנרקיסיסטית האדישה לכל מה שמחוצה לה וחווה את חייה כמאבק הישרדות נפשית תמידי.
2. היחס לזִקנה ולמוות
המאבק בזקנה הוא אולי הביטוי האופייני ביותר לתקופתנו. המאבק באימת ההזדקנות, הניסיון לשכך או להעלים את החורבן שמביא איתו הזמן, הוא מאבק חשוב במיוחד לתרבות שנוטה למות בעצמה (עמ' 207). שתי גישות צמחו בחברה שלנו בתגובה להזדקנות: האחת מבקשת לשפר את חיי הזקנים. השנייה מבקשת להאריך את החיים, וכוללת בתוכה תקווה לביטול עתידי של המוות (עמ' 207-208).
כמובן, אנשים תמיד פחדו מהמוות וכמהו לחיות לנצח. אבל פחד המוות מתגבר בחברה שאינה דתית כבר (ולא יכולה להתנחם בחיים שאחרי המוות) ושכבר אינה מתעניינת בדורות הבאים (ויכולה להתנחם בהם). גם עולם העבודה העכשווי אינו מאיר פנים למי שהוא בעל ניסיון, ומעודד חלף הניסיון תכונות כמו היכולת להעלות רעיונות חדשים, היכולת להתאים את עצמך לנסיבות משתנות וכו'. הזקנים סובלים גם מהעוינות הכללית כלפי סמכות שמאפיינת את החברות המודרניות. אבל מחוץ לסיבות החברתיות לרתיעה מהזקנה, ישנה גם סיבה פסיכולוגית. במשפט שיכול להוות מוטו לתזה שלו בכללותה כותב לאש: "שינוי חברתי מגלה את פניו בפנימיות כבחיצוניות, בשנותו תפיסות, הרגלי מחשבה, אסוציאציות לא מודעות. הוא חייב לשקף לא רק שינויים אובייקטיביים במיקומם החברתי של הזקנים, אלא גם חוויות סובייקטיביות שהופכות את מראה הזקנה לקשה ללא נשוא". האמריקאים חווים את יום הולדתם הארבעים כתחילת הסוף מטעמים פסיכולוגיים, אם כך. האישיות הנרקיסיסטית – עם צמיחתה כמבנה האישיות הדומיננטי של החברה העכשווית – היא בעלת מקורות פנימיים דלים ולכן זקוקה לאחרים על מנת לתקף את קיומה. הנרקיסיסט זקוק שיעריצו אותו על יופיו, קסמו או כוחו – תכונות שדוהות עם חלוף הזמן. כיוון שהוא לא מסוגל להשיג סובלימציות מספקות באהבה ובעבודה, הנרקיסיסט מגלה שהוא ריק בחלוף הנעורים. הוא אדיש כלפי העתיד ולכן לא יכול להתנחם בתקווה שהדורות הבאים ימשיכו את עבודת חייו; היכולת שלו לראות בילדיו המשך שלו נפגמת אצל הנרקיסיסט (עמ' 209-210). לאש מתייחס באופן ספציפי למה שהוא רואה כחוסר נוחות רווח מרעיון ההִתרבות בחברה העכשווית: ההורות נתפסת כצעד של הרס-עצמי. בעצם, אומר לאש, ישנה תהיה מרחפת בתרבות העכשווית האם החברה שלנו צריכה בכלל להוליד דורות נוספים. וכאשר אנשים מוצאים שהם אינם יכולים להתעניין בחיים שיחיו הבאים אחריהם, הם מייחלים לנעורי נצח (עמ' 211). לפי הניתוח של לאש, הפחד מהזקנה אינו נובע מפולחן נעורים כי אם מפולחן האני (כלומר לא מדעיכת האטרקטיביות המינית כשלעצמה כי אם מחוסר היכולת הגובר לקבל חיזוקים ואישורים ל"אני" הרעוע). והפולחן הזה מתבטא גם בחזון הגרנדיוזי של אוטופיה טכנולוגית שתתגבר על הזקנה, שתעניק "כוח אבסולוטי, סדיסטי", שכדבריו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט היא תשוקה שצובעת באופן עמוק את ראיית העולם הנרקיסיסטית. תנועת הארכת החיים (the prolongevity movement) הינה, אם כן, פתולוגית בשורשיה הפסיכולוגיים (הנרקיסיסטיים), כשם שהיא חדורה באמונות תפלות באמונתה בישועה רפואית, ומבטאת את חרדותיה של תרבות שאינה מאמינה עוד בעתידה (עמ' 217).
3. היחסים בין המינים
היחסים בין המינים אינם נהנים מהצמצום באנרגיה שמוקדשת לגידול הילדים בחברות שלנו (בהשוואה לעבר) או מהחופש שניתן לאינדיבידואלים בחברה לתור אחר יחסים מספקים בין המינים. לאש טוען שהאינטימיות בין גברים לנשים ניזוקה קשות בתקופה הזו. כמובן, אותה היחלשות במוסד המשפחה והנישואין אחראית לחוסר הסיפוק ביחסים בין המינים שהפכו כעת לשבריריים הרבה יותר (כאשר מרחפת מעליהם אימת הפירוק של הקשר). אבל לאש מונה כאחת הסיבות לקושי בהשגת יחסים מספקים את אותה ציפייה מוגברת לשגשוגם של היחסים האלה כיום, אותו ייחוס חשיבות עליונה ליחסים הרומנטיים בין גברים לנשים בחברה שבה תפקיד המשפחה בגידול ילדים, כמו גם תוקפו החיצוני והחברתי של חוזה הנישואים, נחלשו (עמ' 188). את הסיבות להעצמת מלחמת המינים בחברה העכשווית (שהוא סבור שאכן קיימת ושנובעת בחלקה מהתפתחויות כלכליות ואידיאולוגיות שיידונו בהמשך) לאש תולה בקריסת האתוס הגברי "האבירי" (כתוצאה משקיעת הפטריארכליות בכלל – עמ' 190); בשחרור המין מחסמים ישנים (אמצעי מניעה אפקטיביים, הפלות חוקיות, תפיסה "בריאה" של הגוף המיני שמעודדת את הפעלתו החופשית – כל אלה החלישו את הקשרים בין סקס לאהבה, נישואים והולדת ילדים – עמ' 191); ברדיפה אחר הנאה מינית לשמה; בעומס הרגשי המופרז על יחסים אישיים בין המינים; בתגובה הלא רציונלית של הגבר לשחרור האישה (הן בגלל פחדיו מהמיניות הנשית המשוחררת, והן בגלל פחדיו מהתביעה הנשית ליתר רכות רגשית מצדו – עמ' 197) (עמ' 189).
לאש מדגיש קו אופי של מין שנעשה לשם מין: היותו ממוקד בהווה, ללא מחשבה על העתיד. זו גם ההשלכה של הקלות שבה ניתן להתגרש: התמקדות בהווה (עמ' 191-192). האהבה נתפסת בחלקים מסוימים בחברה העכשווית כחולשה (עמ' 192). "פופולריות" החליפה את הצניעות כאמת מידה לערכה החברתי של אישה (עמ' 192). מודעות מוגברת לסיכון הרגשי ביחסים בין המינים מאפיינת את התקופה (עמ' 194). נחושים לערוך מניפולציה ברגשות של אחרים, בעוד הם מגנים על עצמם מפני פגיעה רגשית, שני המינים אימצו לעצמם רדידות רגשית כאמצעי הגנה, ריחוק ציני שהם לא ממש מרגישים אבל שהפך להיות להם להרגל (עמ' 194). בו זמנית, כפי שצוין לעיל, אנשים בחברה העכשווית תובעים מיחסיהם האישיים את עושרה ועוצמתה של חוויה דתית. גברים ונשים – בעודם מתחייבים זה לזה לעתים נדירות יותר ויותר – תובעים זה מזה יותר מאשר בעבר (עמ' 194). את הנסיקה במה שאנשים מצפים לו מהיחסים בין המינים תולה לאש בהידרדרות במשמעותה של העבודה לחייהם של אנשים רבים ובדלדול החיים הקהילתיים, כך שהכל הונח על כתפיה השבריריות של האהבה הרומנטית (עמ' 194-195). בעוד תופעות כמו התנהלות מינית נונשלנטית, הימנעות מהתחייבות רגשית, ביקורת על קנאה ורכושנות מינית אפיינו את החברה האמריקאית במאה העשרים גם לפני המהפכה המינית, הרי שזו האחרונה הוסיפה רכיב חשוב: התעקשותה הגוברת של האישה המודרנית לסיפוק מיני. נטישת האיפוק המיני הפכו את הנשים לנגישות יותר לגברים, אבל גם למאיימות יותר. בעבר גברים התלוננו על חוסר היענות מינית של הנשים, כעת הם מפחדים מההיענות הזו, ותוהים אם יצליחו לספק את הנשים (עמ' 193). פחד מנשים מאפיין את החברה האמריקאית (עמ' 205).
את היחסים בין המינים מאפיין "מנוס מרגש". יחסים אישיים הפכו למסוכנים מבחינה רגשית (בעיקר כי אין ערובה להימשכותם) והתגובה היא לפיכך צינון רגשי. בו בזמן גברים ונשים תובעים תביעות רגשיות מופרזות זה מזה, כאמור, ומגיבים לפיכך בזעם לא רציונלי ובשנאה כשהתביעות לא נענות. אין פלא, שבסיטואציה רגשית טעונה כל כך אנשים נהנים מסקס רק כשהם מסוגלים להגדיר את גבולות הקשר, כאשר אין מטען רגשי. המתירנות המינית היא האמצעי הרווח ביותר לבריחה ממורכבות רגשית. הבריחה מרגש מתוארת כ"חופש", הרגרסיה מתוארת כהתקדמות (עמ' 199-200). אבל לאש מוסיף הבחנה חשובה: "המנוס מרגש" נובע גם מפחד של האנשים מהתשוקות שלהם עצמם, לא רק מפחד מאי יציבות הקשרים ביניהם. עוצמת הפנטזיות המיניות נתפסת ככזו שלא תוכל להתגשם לעולם בתוך מערכת יחסים. קריסת הסמכות והסופר-אגו בחברה שלנו שחררה יצרים שלא ניתן להשביעם. הנרקיסיסט חש כמי שנבלע בידי חשקיו. בנוסף, מלבד פחדיו מיצריו שלו – וכמובן מלבד רתיעתו המובנית של הנרקיסיסט מתלות – הוא גם נרתע מיחסים הדדיים כי הוא משער שלזולת יש תביעות דומות ממנו עצמו (לאש מתמקד בפחד של הגברים מ"בליעתם" בידי נשים – בפחד העמוק והלא-רציונלי של הנרקיסיסט מדמות האם הפרה-אדיפלית המאיימת). הוא משתוקק לפיכך לשחרר את עצמו מהרעב והזעם שלו, להשיג ריחוק צונן מעבר לרגש, לגבור על התלות שלו באחרים. הוא משתוקק לאדישות ביחסי אנוש ואף באפאטיות כלפי החיים עצמם (עמ' 201-203).
4. הקושי בסובלימציה
לאש מציין את חוסר הסקרנות כלפי הזולת וחוסר הסקרנות האינטלקטואלית של הנרקיסיסט ביחס לעולם, את היכולת המוגבלת שלו לסובלימציה (עמ' 40). כנראה, אם כי לאש לא אומר זאת כאן, בגלל שהנרקיסיסט שרוי ב"מצב חירום" נפשי תמידי, במלחמת הישרדות נפשית תמידית, אין לו יכולת להרחיק ראות ועדות מעבר למצבו המידי. אחת התופעות של העידן שלאש מנתח היא חוסר היכולת שלנו "להשעות את אי האמון שלנו", להתמכר לאשליה ולשכוח את העולם ואת עצמנו (עמ' 20). את ההידרדרות שלאש מזהה בתפקידו של הספורט בחברה (כמו גם את ההידרדרות ביכולת "להאמין" במדיום האמנותי) הוא מייחס לאבדן אותה יכולת להתנחם ב"סיפוק תחליפי" שמציע הספורט, כמו האמנות, כלומר לאבדן אותה יכולת לשכוח שאתה צופה ב"משחק" ולהתייחס אליו ברצינות (עמ' 109). האבדן הזה קשור למודעות-העצמית המופרזת שהחברה מעודדת, לחוסר היכולת לסובלימציה ולשכחת "האני" – תכונות נרקיסיסטיות מרכזיות.
5. שינויים בכלכלה, חברת הצריכה
בעולם העבודה העכשווי רבים מאתנו מוכרים לא כישורים כאלה או אחרים (כוחנו או מוחנו), אלא את האישיות שלנו (עמ' 92), הפיחות במהות העבודות שאנשים עובדים בהן, העובדה שכישורים ספציפיים פחות רלוונטיים להצלחה, מעודדים את הפיכתה של האישיות עצמה לסחורה (עמ' 94). עולם העבודה מאבד מאיכותו המוחשית, מאבד את אופיו כשינוי של החומר והטבע בסיוע התושייה האנושית, עולם העבודה הופך כך למופשט ובינאישי. תופעה זו מעודדת – ונובעת מ – תכונות נרקיסיסטיות (בגלל האובססיה של הנרקיסיסט לרושם שהוא מותיר אצל הזולת).
בעולם העסקים והפוליטיקה העכשווי, תכונות מרכזיות של הנרקיסיסט הינן תכונות רצויות: היכולת לערוך מניפולציה בקשריו הבינאישיים, הניהול המוצלח של הרושם שהוא מותיר באחרים, הפתיינות, היכולת לא להיקשר רגשית (כולל היקשרות רגשית לתאגיד או למפלגה), ניידות רגשית ופיזית, התשוקה לזכות בהערצה שמאוששת את הערכתו העצמית, התשוקה ל"ווינריות" (ששונה מהתשוקה לצבירת עושר שאפיינה אנשי עסקים בתקופות אחרות) (עמ' 44). פעילות במערכות עכשוויות – כמו הביורוקרטיה התאגידית – הינה פעילות בתוך סביבה בין-אישית צפופה, שבה העבודה היא בעלת איכות מופשטת ולא ממשית, ולכן מעודדת ומתגמלת נרקיסיזם (עמ' 47). ניתן להרחיב את התובנה הזו לכלל הפעילות בכלכלה העכשווית שהינה "עבודה עם אנשים", שירותים למיניהם שאינם עבודה של האדם על חומרי הגלם של הטבע, ושמעודדים לפיכך רגישות יתר לדעת הסביבה עליך וליכולתך לערוך בה מניפולציות. ה"הצלחה" כיום, כותב לאש, היא חסרת תוכן ספציפי. כמו במודל של תעשיית הבידור, כך גם בעולם העסקים ובפוליטיקה, הערכים של "ויזיביליות" ו"כאריזמה" הפכו להיות מרכזיים להצלחה, ולא הישגים ספציפיים אותם אתה משיג בעבודתך (עמ' 47). חלום ההצלחה נותר ריק מתוכן ספציפי, והדרך היחידה למדוד הצלחה היא למדוד אותה כנגד מתחריך. מה שאדם עושה פחות חשוב מאשר השאלה האם הוא "עשה את זה" (עמ' 59). "הצלחה" בחברה שלנו מקבלת אישור מהפרסום. הטייקון שחי בצללים, בונה האימפריה שחולש על גורלן של אומות מאחורי הקלעים, הם טיפוסים נכחדים (עמ' 60).
בנוסף לשינוי הזה באופי העבודה (ממניפולציה על הטבע למניפולציה על אנשים) שמעודד – ונובע מ – תכונות נרקיסיסטיות, ישנו עוד שינוי מרכזי בעולם העבודה שקשור בנרקיסיזם, והוא דעיכת האתיקה הפרוטסנטית הסגפנית ועליית חברת הצריכה.
דעיכת האתיקה הפרוטסטנטית באמריקה נובעת מגורמים כלכליים: אינפלציה שלא מעודדת חסכנות, תעשיית פרסום שמעודדת בזבזנות (עמ' 53), מעבר לחברת צריכה שמעודדת ייצורם של צרכנים הדוניסטיים (עמ' 73), ומגורמים אידאולוגיים: הניתוק של המנטליות שעודדה האתיקה הזו ממקורותיה המוסריים והדתיים (עמ' 58), אבדן תחושת הרציפות ההיסטורית (עמ' 68).
חברה של צרכנים אינה זקוקה לאתיקה הפרוטסטנטית (עמ' 115). הכלכלה האמריקאית, לאחר שהטכנולוגיה שלה הצליחה לספק את הצרכים החומריים הבסיסיים, פנתה לייצורם של צרכים חדשים, למעבר לחברת צריכה. "פרסום", טען הנשיא האמריקאי קלווין קולידג', "הוא השיטה באמצעותה נוצרת התשוקה לדברים טובים יותר". הפרסום מייצר חוסר מנוח תמידי, שעמום וחרדה מובנים בצרכן. הפרסום מעודד צריכה כדרך חיים יותר מאשר מסב את תשומת הלב למוצר זה או אחר. הפרסום אינו מעודד רק רכישת מוצרים, אלא מעודד רעב לחוויות חדשות. חברת הצריכה הופכת באופן טבעי ל"חברת הראווה", כניסוחו של התיאורטיקן הצרפתי גי דבור, כלומר לחברה שבה רוכשים מוצרים לא על מנת לספק צרכים ספציפיים אלא על מנת לעודד רושם של שגשוג והצלחה אצל אחרים (עמ' 72). הדימוי העצמי של הצרכן בעיני האחרים הופך להיות חשוב במיוחד. הוא צורך על מנת להרשימם, לא על סמך צרכים בסיסיים. כך שהאני הופך להיות כמעט זהה עם פני השטח שלו ("העצמי המינימלי", עמ' 30). כאן הקשר לנרקיסיזם נובע לא משינויים בעולם העבודה והייצור אלא מהתפתחות בעולם הצריכה והפנאי.
יש קשר הדוק בין חברת הצריכה ל"מהפכה המינית", לפי לאש. האחרונה נובעת מהראשונה: מעידוד של חוסר שביעות רצון כללי, מעידוד של יצירת צרכים חדשים, מעידוד של צבירת התנסויות (עמ' 74). יחסי האנוש הקלילים בתקופה הזו ניזונים מהמודל הצרכני התזזיתי (העצמי עמ' 38). בשנות השבעים הזונה, ולא כבעבר איש המכירות, מדגימה את התכונות הנדרשות להצלחה באמריקה. היא מוכרת את עצמה למחייתה, אבל אינה מבקשת שיחבבו אותה. היא משתוקקת שיעריצו אותה, אבל בזה למעריציה. היא מנסה לרגש אחרים בעודה נותרת חסרת רגש בעצמה. היא חיה באווירה בין-אישית אבל אינה קונפורמיסטית. היא נותרת בבדידותה. היא מנצלת את אתיקת העונג שהחליפה את אתיקת ההישגים, אבל הקריירה שלה מזכירה לנו שההדוניזם העכשווי נובע לא מרדיפה אחרי העונג אלא ממלחמת כל בכל, שבה גם המפגשים האינטימיים ביותר הפכו לצורה של ניצול הדדי (עמ' 64-65). ושוב: לא ההדוניזם מאפיין את התקופה, אלא המאבק לעוצמה. לכן סימפטומטי שביטויים מיניים במקורם הפכו לביטויים שמציינים תוקפנות בחברה האמריקאית (לאש מתכוון לשורה של קללות ידועות) (עמ' 66-67).
כך שיש יחסי גומלין בין התנאים החברתיים ההיסטוריים של העשורים האחרונים של המאה העשרים – שינויים בעולם העבודה והצריכה – לתכונות המרכזיות של הנרקיסיסט, שלאש חוזר ומזכיר אותן: אותה אישיות "משוחררת" של זמננו, עם הקסם האישי שלה, המודעות-העצמית כביכול שלה, הפאנסקסואליות המופקרת שלה, הפחדים שלה מהאם המסרסת, ההיפוכונדריה שלה, הרדידות הרגשית כאמצעי הגנה שלה, הימנעותה מתלות, חוסר יכולתה להתאבל, הפחד שלה מהזקנה ומהמוות (עמ' 50).
מלבד העידוד לצמיחתן של תכונות נרקיסיסטיות שמתקבל מעולם העבודה ומעולם הצריכה כאחד, תכונות נרקיסיסטיות "אקטיביות" (יכולות מניפולטיביות בעולם העבודה ותשוקה להבלטה עצמית בעולם הצריכה), הרי שתרבות הצריכה, כמו גם עולם העבודה והייצור, מעודדים תלותיות, פסיביות והצבה בעמדת ה"צופה", מעודדים תחושות של אבדן שליטה, אבדן אוריינטציה, סיכול היכולת להישענות על עצמך. כך הם הולמים את תחושת "האני" השברירית של הנרקיסיסט (מה שניתן לכנות, אם כי לאש לא עושה זאת, הצדדים "הפסיביים" של הנרקיסיזם). חברת הצריכה מציפה את הצרכן באופציות ויוצרת בלבול פנימי לגבי מה דרוש לו באמת על מנת להיות בריא ומאושר (העצמי עמ' 27-28). חברת הצריכה יוצרת לחץ מתמיד להחלפה או לשיפור המוצר, מקשרת בין המוצרים המוצעים לצרכן לסטטוס החברתי שלו, משתילה רעב תמידי לשינוי. כל אלה מסכלים יוזמה וחשיבה עצמאית, וגורמים לאינדיבידואל לא לבטוח בשיפוטו העצמי. חברת הצריכה – בדומה לעולם העבודה והייצור – מעודדת כך בחינה עצמית מתמדת. נוצרת מודעות עצמית שאין בינה לבין אינטרוספקציה דבר במשותף: האם אני עומד בקצב? האם טעמיי הצרכניים נבונים וטובים? ("העצמי המינימלי", עמ' 29). תרבות הצריכה היא תרבות נרקיסיסטית לא משום שהיא מעודדת אנשים להיות תאבי בצע, אלא משום שהיא גורמת להם להיות תלותיים וחלשים; היא מערערת את בטחונם ביכולתם להבין את העולם ולעצב אותו בהתאם לצרכיהם. הצרכן חש שהוא חי בעולם שחומק מהבנה מעשית ומשליטה, עולם של ביורוקרטיות ענק, "עומס מידע", מערכות טכנולוגיות מורכבות שלובות זו בזו, שגם יכולות לקרוס לפתע ("העצמי המינימלי", עמ' 33). התלות המוחלטת של הצרכן בטובין ושירותים יוצרת מחדש בתוכו רגש של חוסר אונים ילדותי. אם התרבות הבורגנית של המאה ה-19 עודדה דפוסי התנהגות אנליים – צבירה של כסף, שליטה בתפקודי הגוף, שליטה רגשית – הרי שתרבות הצריכה של המאה העשרים משחזרת דפוסים אורליים של גיל מוקדם יותר בהתפתחות הרגשית, כאשר התינוק היה תלוי לחלוטין בשד המיניק (העצמי עמ' 34).
6. התלות של היחיד והמשפחה במומחים
לאש מקדיש מקום נרחב בניתוח שלו לתלות של החברות המודרניות ב"מומחים" בכל התחומים (בריאות ובריאות נפשית, חינוך וכדומה) ולמאיסה בתלות הזו (עמ' xv). ה"מומחים" והביורוקרטיות שלהם מחליפים את הצורות הקודמות של הסמכות הפטריארכלית וכך מחלישים את בניית הסופר-אגו שנעזר בעבר בדמויות של אבות, מורים וכמרים. ועם זאת, מדגיש לאש, לא מדובר בחברה שחוזה בשקיעת הסופר-אגו. אלא בחברה שדווקא מטפחת סופר אגו אכזרי ונקמני שהאנרגיה הנפשית שלו ניזונה, בהיעדרה של ערכאה חברתית אוטוריטטיבית, ממקורות לא רציונליים שבאִיד (עמ' 11-12). בעצם, התופעה הרחבה שלאש מדבר אליה מתחילה ב – ומרכזה הוא – שחיקה בחשיבות המשפחה בהכשרת הדור הבא לחיים ולעבודה (עמ' 154). בתי הספר, קבוצת-השווים, תקשורת ההמונים, "מקצועות העזרה (the helping professions), דחקו את מקום ההורים (עמ' 238). ההורים יכולים כיום לספק לילדיהם אהבה בלבד, ואהבה ללא משמעת אינה מספקת לצורך תחושת המשכיות בין דורית שבה תלויה כל תרבות. במקום הדרכת הילדים, המבוגרים מנסים כיום "לעמוד בקצב שלהם". שחיקת הסמכות של המשפחה היא תהליך וותיק, שהתחיל לכל המאוחר בסוף המאה ה-18, ולאש מציין שהוא בלתי הפיך, כלומר מאוחר מדי לקרוא לתחייתה של המשפחה הפטריארכלית (עמ' 169). לתהליך זה השלכות פסיכולוגיות על הילדים: הם מתקשים לעצב הזדהויות חזקות עם הוריהם. תחושת חוסר המסוגלות של ההורים ביחס לגידול ילדיהם, וכתגובה: חוסר הביטחון של הילדים ביחס לתגובות הלא צפויות של הוריהם, מעודדים צמיחה של תכונות נרקיסיסטיות, צמיחה של תשוקה לא מודעת לדמויות חזקות. במקום "תסכול אופטימלי", המצב הנשאף ביחסי אם וילד, כלומר הכרתו האטית והמודרגת של הילד במגבלותיו של ההורה לספק לו את כל צרכיו, הנרקיסיסט – בגלל תפקודה הלא יציב ולא בטוח בעצמו של האם, שמעודדת תחושת חשיבות מופרזת של הילד (בין השאר, בגלל היעדר הסמכותנות שלאש התייחס אליה לעיל) בצד אימת נטישה בגלל הפגנה של היעדר חום כלפיו (בין השאר בגלל שסמכויות רבות כל כך ניטלו ממנה והיא נבוכה באשר לתפקידה האמהי) – משמר פנטזיות לא מודעות על האם רבת העוצמה או מפתח כילד פנטזיות גרנדיוזיות ביחס לעצמו (עמ' 171). מוצאו של הנרקיסיזם הפתולוגי, שבצורה ממותנת יותר מתגלה בתרבות האמריקאית בכללותה, נובע אם כן מהמבנה הייחודי של המשפחה האמריקאית בעידן ההיסטורי הנוכחי. אלה מקורותיו של מבנה משפחתי זה: העידן התעשייתי הוציא את האב מהבית ומתפקידו בעיצוב חיי הנפש של הילד; האם מנסה לפצות על כך, אבל חוסר ביטחונה העצמי בגלל היעדר ניסיון והסתמכות על מומחים, לא מאפשרים לה לספק לילד תחושת ביטחון (עמ' 176). קריסתה של הסמכות ההורית גורמת ל – ומושפעת מ – התזוזה החברתית הכללית מחברה שמושתת על ערכים של הסופר-אגו (איפוק ודחיית סיפוקים, למשל) לחברה שמושתתת על ערכים של האִיד, קרי מחברה יצרנית לחברה צרכנית (עמ' 177). לאש מחדד את הטענה הזו: לא "דעיכה של הסופר-אגו" מאפיינת את החברה האמריקאית בהווה, אלא שינוי של תכניו. הילד מפתח סופר אגו אכזרי ונקמני שמבוסס על דימויים ארכאיים של הוריו, מעורבים בדימויי-עצמי גרנדיוזיים (שהנרקיסיסט שופט את עצמו למולם). זה המקור לתנודות העזות בערך העצמי של הנרקיסיסטים. במקום "הזדהויות" עם ההורים, הסופר אגו מכיל "אינטרוייקטים" שלהם (עמ' 178). כך שההצטמצמות של הסמכות ההורית ושל ענישה חיצונית באופן כללי, בעודה בדרכים רבות מחלישה את הסופר-אגו, באופן פרדוקסלי מחזקת את היסודות התוקפניים והדיקטטוריים שלו (עמ' 179). לאש מתייחס באופן מיוחד להיעדרותו של האב (היעדרות ממש או נוכחותו המצומצמת) כתו היכר של המשפחה המודרנית. המשמעות של ההיעדרות הזו היא הסרת המכשול בפני אשליית האומניפוטנטיות, הכל-יכולות, של הילד. כך התופעה הזו, היחלשות הסמכות האבהית, קשורה הדוקות לתופעה אחרת שלאש דן בה: תרבות ההמונים המעודדת מחשבות גדולה ומטשטשת את ההבדלים בין מציאות לפנטזיות ("העצמי המינימלי", עמ' 192).
שקיעת הסמכות ההורית מקבלת מקבילה בשקיעתן של מערכות סמכות נוספות. לאש מחבר בין ההתנגדות ל"אליטיזם" ול"תרבות גבוהה" לבין החברה הנרקיסיסטית. המוסדות שמנחילים את התרבות לדור הבא (בית הספר, הכנסייה, המשפחה), שאמורים להיאבק בנטיות הנרקיסיסטיות של התרבות שלנו באמצעות אכיפת סמכות ותביעות תרבותיות, מעוצבים חלף זאת בדמותה של החברה הנרקיסיסטית (לאש מתייחס, בין היתר, לירידה בסטנדרטים האקדמיים שניכרת באוניברסיטאות האמריקאיות) (עמ' 141). יש כאן לא רק ביטוי לערעור הסמכות, אלא גם ביטוי לחוסר היכולת להתייחס לחינוך ברצינות, לחוסר היכולת להתעניין ולעורר התעניינות במה שמחוץ לחוויה המידית של האני (לאש מתייחס כאן בביקורתיות לתביעות ל"רלוונטיות" בחינוך) (עמ' 149).
אין זה נכון להגדיר את התקופה – כפי שטוענים מבקרים שמרניים שכביכול הינם עמיתים של לאש – ככזו ש"מתמקדת ב'אני'", מדגיש לאש. ה"אני" בתקופה הזו דווקא מתמוטט. "החברה שלנו, רחוקה מלעודד את החיים הפרטיים על חשבון חיי הציבור, הפכה את היכולת לחברות עמוקה ומתמשכת, יחסי אהבה ונישואים קשים יותר להשגה". למעשה, התמוטטות החיים הפרטיים באה מפלישת החברה לתוך חיי היחיד ולא ההיפך, כפי שמתואר לעתים על ידי הוגים שמרניים (כביכול התמוטטות החיים הציבוריים נובעת מפלישתם של חיי היחיד לחיי הציבור; למשל, דוגמה ישראלית: הפיכת גלעד שליט ל"ילד של כולנו", שלפי כמה מעירים ניאו שמרניים גרמה לערעור חוסנה של ישראל והובילה לעסקת חילופי שבויים שערורייתית) (עמ' 30).
בחברות שלנו, המשפחה אינה מתפקדת כיחידה כלכלית עצמאית וגם לא כיחידה מחנכת עצמאית. גידול וחינוך הילדים מופקד בחלקים גדלים והולכים שלהם בידי מומחים. "הדלדול של מסורות וותיקות של עזרה-עצמית שחקו את המסוגלות היומיומית, בשטחים גדלים והולכים, והפכו את האינדיבידואל לתלוי במדינה, בתאגיד ובביורוקרטיות נוספות" (עמ' 10).
לאש מציין שההורות המודרנית מתמרנת בין ניסיונות לשכנע את הילד במקומו המועדף במשפחה לבין ריחוק רגשי. חברה שלא מאמינה בעתיד, שאין לה מה להעביר לדורות הבאים, נידונה לריחוק ולצינה מצאצאיה, על אף המעטֵה של אהבה ללא גבולות שמצפֶּה את הריחוק הזה. והתנדנדות הזו, שיוצרת חוסר ביטחון אצל הילד, היא מתכון לצמיחתו של מבנה אישיות נרקיסיסטי (עמ' 50).
התלות של המשפחה בשירותים מקצועיים עליהם יש לה שליטה מועטה מייצגת צורה אחת של תופעה רחבה יותר: השחיקה ביכולת להאמין בַעצמי בעקבות צמיחתם של תאגידי ענק והמדינה הביורוקרטית שמשרתת אותם; התלות הביורוקרטית של האינדיבידואל בארגון, של האזרח במדינה, של העובד במְנהל, של ההורה ב"מקצועות מעניקי העזרה" (עמ' 229). בצד תרומתן של הרפואה והפסיכיאטריה (בין היתר) ליצירת חברה תלותית של יחידים שאינם בטוחים בעצמם, "הרגישות התראפויטית" יוצרת בחינה תכופה שבוחן האינדיבידואל את עצמו, על מנת לגלות סימני גיל או מחלה או לחץ פסיכולוגי, בחינה שמעודדת גם היא את פריחתה של האישיות הנרקיסיסטית חסרת הביטחון העצמי. הרפואה המודרנית, כותב לאש, השתלטה על המגפות והמחלות שהפכו את החיים בעבר לשבריריים רק בשביל ליצור צורות חדשות של חוסר ביטחון (עמ' 49).
מצב התלות הזו של היחיד, חוסר היכולת שלו להתבגר, מתבטא מבחינה פסיכולוגית בנרקיסיזם. כאמור, בצורתו הפתולוגית נרקיסיזם צומח כמנגנון הגנה נגד תחושות של תלות חסרת אונים בילדות המוקדמת, כשהנרקיסיסט מנסה להיאבק בהן בסיוע אשליות גרנדיוזיות של מספיקות-עצמית. כיוון שהחברה המודרנית ממשיכה את חוויית התלות לחיים הבוגרים, היא מעודדת צורות מתונות יותר של נרקיסיזם אצל אנשים שהיו יכולים אולי בתנאים אחרים להסכין עם הגבולות של החופש והכוח שלהם – גבולות אינהרנטיים של המצב האנושי, מזכיר לאש. ובו זמנית לכך, החברה שלנו בולמת את היכולת לשאוב סיפוק צנוע מאהבה ועבודה, היא מקיפה את האינדיבידואל בפנטזיות של סיפוק מושלם. וכמו כן, וכפי שכבר הוזכר, החברה הזו שוחקת את היכולת להשעות את אי האמון, וכך מאפשרת פחות ופחות את תחליפי-הסיפוק הלא מזיקים של האמנות והמשחק (עמ' 231).
אחד ההבדלים בין לאש לביקורת השמרנית מימין – שכפי שהוא מציין יכולה להזכיר את ביקורתו שלו: בקינה שלה על אבדן הסמכות, על הירידה בסטנדרטים במערכת החינוך ועל האווירה המתירנית – היא שהשמרנים מסרבים להכיר בקשר בין תופעות אלה לעלייתו של הקפיטליזם המונופוליסטי. השמרנים מסרבים לראות את הקשר בין הביורוקרטיה הממשלתית לביורוקרטיה התעשייתית, ומבקרים רק את הראשונה (עמ' 232). החברה שלנו ייצרה פטרנליזם מסוג חדש, לפי לאש. על חורבות הפטרנליזם של המלכים, הכמרים, האבות הסמכותנים, בעלי האחוזות ומחזיקי העבדים, צמח פטרנליזם של ביורוקרטיה רציונלית. הקפיטליזם ניתק את קשרי התלות האישיים, אבל הציב תחתם מערכות גדולות של ידע וביורוקרטיה שכופפות תחתיהן את האינדיבידואל. הקפיטליזם העכשווי פיתח דרכים חדשות לשליטה חברתית, שמתייחס למורד כחולה, ומנסה לרפא במקום להעניש. הקפיטליזם הזה הוליד את החברה הנרקיסיסטית של זמננו (עמ' 218). כי כאמור: "נרקיסיזם" מייצג את הממד הפסיכולוגי של התלות הזו. מה שמאפיין את הנרקיסיסט הוא שבצד רגעים מַשלים של כל-יכולות, הוא תלוי באחרים על מנת לתקף את הערכתו-העצמית.
*
צריך לשים לב שהחזון של לאש הוא בעל אופי חמור וקודר, כמו החזון של פרויד עצמו על חוסר-האושר המובנה של המצב האנושי. אם החזון הנרקיסיסטי מורכב משתי פנטזיות: האיחוד המושלם עם האם או ההסתפקות-העצמית המושלמת, הרי ש"בגרות רגשית", כותב לאש, מושתתת על ההכרה בתלות שלנו באחרים ויחד עם זאת על ההכרה בנפרדותם מאתנו. העולם לא קיים על מנת לספק את תשוקותינו. אנו יכולים למצוא בו אושר ומשמעות רק כשנבין את זכותם של האחרים לכך ושהיא באה לעתים על חשבוננו. הפסיכואנליזה, כותב לאש, מאשרת את התובנה הדתית העתיקה שהדרך היחידה להשיג אושר היא על ידי קבלת המגבלות שלנו ברוח של הכרת טובה במקום לנסות לאיין את המגבלות האלה או לנטור להן טינה במרירות (עמ' 242).
ההגנות הטובות ביותר כנגד אימות הקיום, כותב לאש ברוח הפרוידיאנית הפסימית, הם הניחומים הצנועים של האהבה, העבודה וחיי המשפחה – שמקשרים בינינו לבין העולם, העולם הלא תלוי בנו, אך זה שמגיב לצרכינו. דרך האהבה והעבודה, כפי שכתב פרויד, כותב לאש, נוכל לשאת את הקיום, לחיות בחוסר אושר נסבל. אהבה ועבודה מאפשרים לכל אחד לחקור פינה מסוימת של העולם ולקבל את תנאיה. אבל החברה שלנו מזלזלת בניחומים קטנים או מעודדת אותנו לצפות ליותר מדי מהם. אנחנו תובעים יותר מדי מהחיים, פחות מדי מעצמנו (עמ' 248).
לאש מתייחס לתקוות שתולים בני זמננו במדע – למשל, בתקוות האוטופיות שהם תולים במהפכה גנטית שתאפשר לנו לחיות חיי נצח – ורואה בהן רגרסיה נרקיסיסטית למצב של "הנרקיסיזם הראשוני" שלא מקבל מגבלות ואילוצים ומושתת על תחושת כל-יכולות. כלומר, הפנטזיות האלה הן בשר מבשרה של "תרבות הנרקיסיזם" (עמ' 245). המדע יוצר רושם שהכל אפשרי, ומעודד את האשליות הילדותיות של כל-יכולות ("העצמי המינימלי", עמ' 193). מאידך גיסא, צמיחת הפונדמנטליזם הדתי ועליית הניו אייג' גם הם תווי היכר של זמננו. פריחתן של התנועות האלה הפריכה הנחות מוקדמות יותר על הגברת החילון של החיים המודרניים. המדע לא החליף את מקומה של הדת. שניהם פורחים זה בצד זה, לעתים באופן גרוטסקי (עמ' 248). חזונות הניו אייג' האלה: תחייתן של אמונות תפלות, מרד נגד התבונה, מיתוסים ארכאיים שהופיעו מחדש בלב האומות המודרניות ומונחות המדע ביותר בעולם, גם הם מעידים על חוסר יכולת לחיות עם המגבלות האנושיות, עם המציאות של צער, אבדן, הזדקנות ומוות. גם זו צורה של נרקיסיזם, הפעם הרצון לחזור לא למצב של אומניפוטנטיות, אלא למצב הסימביוטי שבין התינוק לאם – כאן בינינו לבין העולם (עמ' 244-245). הקיום בצוותא של היפר-רציונליות ומרד נגד רציונליות מצדיק אולי יותר מכל את אפיון אורח החיים שלנו כתרבות של נרקיסיזם. הרגישויות המנוגדות הללו הן בעלות מקור משותף. שתיהן מוצאן מהמתח בין ההבטחה לבני האדם שהם יוכלו "להשיג הכל", לבין המציאות של המגבלות שלהם (כלומר, הן האמונה היוקדת בהבטחות המדע והישגיו העתידיים, והן הנסיגה למחשבה לא רציונלית שמאפיינת את ה"ניו אייג'", ניזונים מהתשוקה הנרקיסיסטית לאומניפוטנטיות ומתחושת התלות והפחד ממנה של הנרקיסיסט) (עמ' 248).
קודמים 
1 מחשבה על “"תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – היכרות עם ספר”
ניתן למצוא דוקטורט על הגותו של לאש בספריית אוניברסיטת בר אילן כריסטופר לאש: מרדיקליזם לתחיית הניאו-שמרנות באמריקה 1960-1990 /חניתה עשתאי 2011