אני חושב משמע אתה קיים

האנושות תמיד חלמה על אוטופיה. הדת ראתה אותה ככזו שתתרחש עם מות האדם והגעתו אל העולם השמימי, האמיתי, ואילו האידיאולוגיות המודרניות שאפו להוריד אותה ארצה. אך רבים מתיאורי האוטופיות, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות, באמנות ובקולנוע, מתחילים דווקא בנקודת השבר של המציאות האידיאלית שלה כולם קיוו. וזה הרי טבעי, משום ש״גן עדן״ – כפי שריל מאייר, גיבורת הסדרה  ארגו-פרוקסי מהעיר רומדו טוענת – ״זה שיעמום״.

כך גם מתחילה ״ארגו-פרוקסי״, סדרת אנימה בת 23 פרקים מאת הבמאי שוקו מוראסה. העלילה נפתחת ברומדו, עיר בעלת טכנולוגיה גבוהה במיוחד שאת אזרחיה משרתים רובוטים מתוחכמים המכונים אוטורייבים. את מעטה השלווה הראשוני מערערים כמה מקרי רציחות של אוטורייבים ונוכחתו של וירוס המעניק תודעה אנושית לאוטורייב שמקבל אותו. ריל מאייר, נכדתו של ראש העיר ומפקחת בלשכת המודיעין האזרחי, נשלחת לחקור את המקרים. בד בבד עם האירועים הללו, מאחורי הדלתות הסגורות של מעבדות העיר, מתעורר יצור לא אנושי רב-עוצמה ומצליח לברוח מהפיקוח הכבד שהושם עליו. העניינים הולכים ומסתבכים כאשר אותו יצור תוקף את ריל בביתה ומשאיר אחריו שרשרת ששייכת למהגר בשם וינסנט לו, ששואף להצטרף לחברה ולהיהפך לאזרח למופת.

הפרק הראשון יוצר ציפיות רבות אצל הצופה, הן מבחינת ההתפתחות העלילתית והן מבחינת ההנאה הוויזואלית. רומדו, שחזותה האידיאלית מתוארת רק לרגע קצר, נבנתה על רקע אירועים אפוקליפטיים שהוסתרו מעיני תושביה. ריל שואפת לחשוף אותם וסבורה שיש להם קשר להופעתו של מי שתקף אותה, שמאוחר יותר יקבל את הכינוי ״פרוקסי״. גילוי המידע הרלוונטי נחשף בהדרגה ותורם לבניית המתח והציפייה לפרקים הבאים. בנוסף, השימוש בכינויים ובמושגים הלקוחים מעולם ההגות והפילוסופיה, יוצרים תחושה כי מחשבה מעמיקה ורצינית עומדת מאחורי התפתחות הסיפור. אותה השקעה ניכרת גם ברמה החזותית הגבוהה שמשלבת אנימציה מסורתית דו-ממדית לצד טכניקות תלת-ממד ואפקטים דיגיטליים מיוחדים, שניכרים במיוחד בסצנות הנוף הפנורמיות ובקטעי הלחימה והפעולה. התוצאה היא סדרת מדע בדיוני ריאליסטית ואפלה, שעושה שימוש בתקופה עתידנית על-מנת לעורר שאלות העוסקות במקומנו בעולם, במידת החופש שלנו וביכולת או אי-היכולת לחפש ולהגיע אל האמת.

את השימוש באזכורים הלקוחים מעולם ההגות הפילוסופית בכלל והמערבית בפרט, ניתן למצוא בכינוי הווירוס שתוקף אוטורייבים ובכך מעניק להם תודעה עצמית – ״קוגיטו״. בכך יש התייחסות לאחת הטענות המשמעותיות בתולדות הפילוסופיה החדשה והיא ״אני חושב משמע אני קיים״ (בלטינית: קוגיטו ארגו סום) שנאמרה על-ידי דקארט. השם לא נבחר סתם, משום שעם קבלת הווירוס משתחרר האוטורייב מתלותו בבני האדם ומהתפקיד שיועד לו על-ידם ומתחיל במסע של גילוי עצמי. ״אם שוחררתי מהמהות שניתנה לי״, תוהה לעצמו איגי האוטורייב של ריל עם קבלת הווירוס, ״מי אני בכלל?״.

השאלה לא נשארת נחלת הרובוטים בלבד, אלא גם של תושבי רומדו, כאשר הם מגלים כי כל אחד מהם נולד עם Raison D׳être – כלומר, סיבה לקיום, ולפי זה חייו מתנהלים. את המהות של חלק מהדמויות אף ניתן לזהות משמותיהן. ריל למשל, ששמה הוא ״מציאות״ בשפה האנגלית, ששואפת לחשוף את האמת שהוסתרה ממנה ומשאר תושבי רומדו כאשר היא מגלה כי יש חיים מחוץ לעיר המבוצרת ויש קשר בין התפוררות האוטופיה לקיומם של הפרוקסי. דמות נוספת היא דדלוס, מדען צעיר ומוכשר שמצליח ליצור מונאדה – מעין ישות אלוהית. בדומה למקבילו המיתולוגי, למרות כישרונו הרב, יצירתו מקבלת חיים משל עצמה ושואפת לעוף אל עולמות עליונים יותר, מה שגורם להיעלמותה ובסופו של דבר גם להרס הסופי של רומדו.

ריבוי האזכורים הפילוסופיים נועד ליצור רושם של סדרה אינטליגנטית, אך הוא נותר מרחף וללא התעמקות ראויה

כאמור, מתעוררת בפרקים הראשונים ציפייה לסדרה מושקעת ומבטיחה, ציפייה שהופכת לאכזבה בהמשך. נדמה כי ריבוי האזכורים הפילוסופיים נועד ליצור רושם של סדרה אינטליגנטית, אך הוא נותר מרחף וללא התעמקות ראויה. הדבר ניכר אצל חלק מהדמויות ובעיקר בדמותה של ריל. על-אף היותה אחת הדמויות המרכזיות, היא אינה זוכה לפיתוח רציני ולאורך כל הסדרה נשארת הדמות הקשוחה והמפונקת שמלבד החיפוש אחר האמת, אינה מתעניינת או מפתחת אמפתיה כלפי שום דבר אחר. כך גם לגבי דמויות משניות אחרות, שמעבר לתפקיד הראשוני שניתן להם בפרקים הראשונים, כמו המדען המשוגע, ראש הביטחון המתוסכל והרובוט הנאמן, הן חסרות רבדים נוספים. מעניינות הן דווקא דמויותיהן של האוטורייבים, ובמיוחד פינו ואיגי, שקיבלו את הווירוס ומתחילים להתנסות ואף להשתעשע עם המצב החדש שאליו נקלעו, אך גם כאן, הזמן שמוקדש להן הוא קצר ולכן מפוספס.

חוסר הרצינות בא לידי ביטוי גם ברמת האנימציה. במיוחד לאור הפרק הראשון, הפרקים הבאים הם ירידה מבחינה ויזואלית. הזלזול בתיאור הדמויות והנופים הוא לעתים קרובות גדול מדי, ובא לידי ביטוי בעיוותי פרופורציה ופרספקטיבה וסגנון קווי שאינו משקיע ביצירת עומק ונפח. לפעמים האנימציה חוזרת להיות שוב במיטבה, בעיקר בסצנות פעולה או כאשר ישנה התמקדות בנוף פנורמי, אך מהר מאוד זה משתנה וחוזר לאיכות בינונית. אכזבה נוספת מתרחשת אל מול הכנסת אלמנטים פופוליסטיים שלא הולמים את הרצינות הכללית של העלילה. למשל ההתמקדויות על החזה של ריל או סצנות ״טיזריות״ בין וינסנט לריל ובין דדלוס לראול, ראש הביטחון של רומדו. הללו מתאימים בעיקר לסדרות ז׳אנר באנימציה היפנית (כמו סדרות המיועדות לבנים, או סדרות בעלות גוון הומו-אירוטי שקהל היעד שלהם הוא בעיקר נערות), אך כאשר הם מוכנסים כאן הם רק מגחיכים את הסדרה.

למרות החסרונות הללו, הצפייה בסדרה מעוררת מחשבה ולפרקים מתפתחת בצורה כזו שקשה להפסיק לצפות בה. מעניינת במיוחד העובדה שלמרות הניחוח הקטרזיאני שלה, ״ארגו-פרוקסי״ היא בעצם אנטי-תזה לרעיון הסובייקט של דקארט. ככל שהעלילה מתקדמת נחשפות הדמויות לעובדה שהן רק חלק שולי ממערכה גדולה, שנועדה לשקם את האנושות מחדש לאחר ההרס הסביבתי שהיא זרעה בעולם. ולא רק זה – אלא שהן נוכחות לדעת שהן פועלות בדיוק לפי המהות שקיבלו עם לידתן. המשפט ״אני חושב משמע אני קיים״ משתנה בסדרה ל״אני חושב משמע אתה קיים״, משום שהמסע לגילוי האמת חושף את העובדה שקיומה של האנושות שעוד נותרה בחיים תלוי בזה של הפרוקסי, ומתוקף יצירתו והמחשבה עליה היא שורדת. במובן הזה דמויות כמו ריל וראול אינן שונות מהאוטורייבים הנגועים בווירוס הקוגיטו, משום שעם ההתוודעות לאמת זו הן מתעקשות לחיות במציאות הנוכחית, לשאוף לתיקונה, ולחפש לעצמם תפקיד חדש במשחק המוכתב מראש.

בסדרה קיימות גם דמויות שמתעקשות על בורות מרצון, ובאופן אירוני הדמויות הללו הן מעמודי התווך של רומדו: הוסרל, ברקלי, לאקאן ודרידה – כלומר, הוגים שחלק גדול ממשנתם הוא חשיפת המציאות כפי שהיא או לפחות את רבדיה השונים והמורכבים, והם הראשונים שמתמוטטים עם הרס העיר. אך סוף עידן האוטופיה מהווה גם פתח לשיקום האנושות וחשוב מזה – חיפוש אחר Raison D׳être חדש, עבור האוטורייבים והפרוקסי, וגם לבני האדם.