קינה על תרבות מייקרים
כלל אצבע אומר שאם הגיעה לאוזננו, אנו האנשים הסבירים, שמועה על חידוש או המצאה כלשהי, הרי שהם כנראה כבר לא באמת חדשים. כלל זה לוקח בחשבון את משך הזמן שלוקח לרעיון להתפתח ולהבשיל עד שיהפוך לדבר מה שמדברים בו. אותו הדבר נכון במידה מסוימת גם בנוגע למהפכנות המיוחסת לפיתוחים טכנולוגיים, מהפכנות אשר אנו יכולים רק לחשוד כי עד שנודע לנו עליה היא נמצאת כבר תחת משטור של גופים בעלי אינטרס שזיהו את הפוטנציאל שלה עוד בשלביה המוקדמים.
בעשור האחרון מתוארים פיתוחים בתחום הייצור הדיגיטלי כמהפכה השווה בחשיבותה למהפכת המידע שהביאה האינטרנט או כמהפכה תעשייתית נוספת. אם נגדיר מהפכה כמהלך היסטורי המוביל לשינויים חברתיים, פוליטיים או כלכליים משמעותיים, האם נוכל לומר שבאמת מתגבשת לנגד עינינו מהפכה של ממש או שמא עוד בטרם הכרנו אותה כבר הייתה המהפכה נתונה לבקרה, מניפולציה ופיקוח שהשפיעו מראש על האופן בו אנו תופשים אותה?
כדי לענות על שאלה זו הבה ניגש למקורותיו של הייצור הדיגיטלי ולתהליכים התרבותיים שהניעו אותו.
1. עשה
הציווי ״עשה זאת בעצמך״ (Do It Yourself) מתייחס בבסיסו לפעולות של תיקון מוצרים ויצירתם בסביבה הביתית וכעמדת נגד לפעולה הצרכנית הכוללת קניית מוצר והחלפתו באחר או תחזוקו על ידי מומחים. ציווי זה הופיע כפנייה לצרכנים החל מראשית המאה ה-20 והתפתח לכדי מושג בשנות ה-50, בעיקר בארה״ב. לפני כן ודאי שלא היה יכול המושג להתקיים. במאות שקדמו למאה ה-20 הרי שזה צו אבסורדי: מעשיו של האדם הם אלה שציירו את הסביבה שלו, החפצים שהקיפו אותו היו מעשה ידיו או ידיהם של בעלי מלאכה שהכיר ובכל דרך אחרת שמתחה קו ברור ומובהק בין יוצר החפץ וזה המשתמש בו. חפציו של אדם, למקטון ועד גדול, היו כמו מכרים שהגנאולוגיה שלהם מוכרת וידועה.
אך היחס האינטימי אל החפץ פג עם המהפכה התעשייתית והופעת הייצור ההמוני. כפי שטוען מרקס ב״הקפיטל״, לאחר המהפכה התעשייתית ערך הסחורה זכה לקבל ממד מסתורי, שאיננו עומד ביחס לערך העבודה שהושקעה בייצורה. במושגיו של מרקס זהו הפטישיזם של הסחורה, אשר יחד עם הביזור בתהליכי הייצור יוצר ניכור של האדם ממלאכתו.
מגמה זו המשלבת אצל הצרכן והפועל כאחד ניכור ופטישיזציה באה לידי ביטוי חריף בזמן הפריחה הכלכלית האדירה בארה״ב שלאחר מלחמת העולם השנייה. קל במיוחד היה לזהות אותה בקרב משפחות בנות המעמד הבינוני שהתגוררו בפרברים החדשים, נענות בצייתנות למוסכמות חברתיות שמרניות הכוללות תרבות פנאי מסוג חדש המלבה את היצר הצרכני הכפייתי הנועד להזין את עצמו. אותו צורך בצריכה ממשיך את המגמה השלטת באופני הייצור החל מהמאה ה-19: החפץ לא נתפש עוד כדבר שניתן ״להתעסק״ אתו, הוא מגיע סגור וחתום. רק בעל מקצוע מוסמך יכול לפענח או להתעסק עם החפצים שלא באופן שימושם המוגדר והבסיסי, וככל שהטכנולוגיה בבסיס המוצר מורכבת יותר כך גדל האיסור עד שהוא הופך כמעט לחוק, בבחינת ״הסרת המכסה מהווה עילה לביטול האחריות״ או כל ניסוח דומה.
באותה עת בארה״ב התפתחה תופעה או תכונה בקרב צרכנים מסוימים המעוניינים דווקא לבסס מחדש את הקשר בינם לבין חפציהם. בשעות הפנאי שלהם הם עסקו בשיפוץ ושימור של החפצים הסובבים אותם, לעתים בנו דברים חדשים. את הידע לטפל בחפצים יתכן והביאו ממקום עבודתם כאנשי עבודה שמלאכתם הצטמצמה לפעולות הרפטטיביות של פס הייצור מבית היוצר הסדיסטי אך היעיל של פורד, אך גם יתכן ולמדו את מלאכות היצירה והטיפול בחפצים דרך מגזינים שהחלו יוצאים באותה התקופה ועסקו בשיפוץ הבית, טיפול במכוניות, בניית אביזרי אלקטרוניקה ועוד כהנה וכהנה. המושג ״Do It Yourself״ מופיע במובן בו אנו דנים לקראת שנות ה-60 ורק לקראת שנות ה-80 מתווסף אל עולם המונחים הקיצור הרענן DIY. בעברית לא עוּבד המושג לראשי תיבות מסיבות מובנות (׳עז״ב׳ חוטא למדי לכוונה המקורית). לעומת זאת בולטת בה, ובצדק, הפניה המגדרית. גם תחת השפה האנגלית המטשטשת-מגדר מובן כי זו אכן פניה לגברים, נדבך באתוס הגבריות בסביבה אורבנית הכולל סימון טריטוריה ויכולת הישרדות גם יחד.
ומכיוון שצורת פעולה זו מחפשת את החיבור שאבד אל האובייקט הרי שהיא ריאקציונרית במהותה. היא לא יוצאת כנגד הצריכה אלא מאדירה פן מסוים בה. בתוך ההקשר הכלכלי הרחב, הפעולה הזו חתרנית מבלי להתכוון לכך. היא אמנם מבטאת התאהבות יתרה באובייקט, כפי שניתן למצוא בצורה מובהקת ביחס למכוניות הענק של שנות ה-50 ולטיפול בהן. זוהי פטישיזיית יתר על גבול הפרוורסיה. אך היא חתרנית מכיוון שהיא חותרת נגד אידאל חשוב של חברת השפע הכולל מלבד לצריכה גם צורך עז בחידוש והחלפה יחד עם רתיעה מהישן, תכונה הנמצאת בבסיס הכלכלה כמו גם בבסיס הפסיכולוגיה הקפיטליסטית. ובכל זאת, הפן החתרני הזה לא היה בו כדי לסמן את אותם אנשי משפחה ומלאכה כמסכנים באיזה אופן את הסדר החברתי.
בנקודה זו אנו נדרשים לקחת בחשבון את נטייתם של גופים בעלי כוח – תאגידים כלכליים ומוסדות פוליטיים – לנסות ולנכס תהליכים כדוגמת חדשנות טכנולוגית שצומחים באופן ספונטני ומסתמנים כבעלי השפעה עתידית על מוקדי הכוח, למשל באמצעות הפוטנציאל הכלכלי שלהם או באפשרות שיערערו את הסדר החברתי הקיים. חדשנות טכנולוגית מתגלה לרוב בשלב ראשון על ידי תאגידים המוכשרים לזהות את הפוטנציאל הכלכלי שטמון בה ולנצל אותו, בשלב מאוחר יותר גופים פוליטיים וריבוניים ינסו אף הם להשיג בה שליטה באמצעות רגולציה חקיקתית אשר יכולה להיות מוצדקת (מנימוקים של שמירה על בטחון הציבור או הפרט). במילים אחרות, התאגיד רוצה לנכס והשלטון רוצה למשטר תחת רגולציה, ושניהם מנסים להשיג דריסת רגל במוקדי כוח צומחים. דוגמה עכשווית אפשר למצוא בהמצאת הבלוקצ׳יין, מושג מופשט שיושם בהמצאת הביטקוין. תחום זה מצריך הסבר מעמיק שמקומו לא כאן, אבל המשטור שעבר ברור גם לצופים מן הצד: מרגע שהפוטנציאל הרווחי שלו נעשה ברור, ניסו גופים כלכליים לרתום אותו לצורכיהם (למשל לשם גיוס כספים נטול בסיס פרודוקטיבי בחברות הייטק) בעוד גופי התקשורת הממסדיים ציירו אותו כהונאה, ככלי המשמש סחר בסמים ובנשק וככלי לעידוד קבוצות גופי טרור, כל זאת כדי להדגיש את הצורך ברגולציה על תופעה שעשויה לערער את הסדר החברתי הקיים, במקרה זה מערכת הבנקאות הכורכת זה בזה גופים פוליטיים וכלכליים.
מקרה דומה נוכל למצוא לפני כמאה שנים עם הופעת הרדיו אשר בראשיתו היה כלי חופשי להבעת דעה עד אשר מדינות לקחו לעצמן את הזכויות על תדרי השידור והתייחסו אליהן כסחורה הניתנת רק לבעלי הממון או משרתי האינטרס הציבורי (ובכך גם יצרו את שידורי הרדיו הפירטיים).
אם נחזור אל שנות החמישים ותחביב ה-״עשה זאת בעצמך״, הרי שבו הפוטנציאל הכלכלי לא היה ממש קיים, ולכן התופעה נותרה אזוטרית ושייכת למרחב הפרטי ולתרבות הפנאי. האיום הפוליטי גם הוא נתפס כנמוך. כאמור, ההתאהבות היתרה באובייקט נתפשת ותופשת את עצמה כחלק אינהרנטי על אף שקצת פרוורטי בסדר הקפיטליסטי. זאת ועוד: חובבים אלה לא התיימרו לחרוג מהאובייקט וממילא הוא לא יכול להפוך למטפורה כלשהי שתהיה שמישה במהפכה עתידית, כפי שנראה עם המצאת המרחב הקיברנטי. יוצא דופן אולי בתרבות הפופולרית הוא יצרן הנשק והפצצות העובד במחסן חבוי, דמות אותה ניתן למצוא בתרבות הפופולרית החל משנות השישים בסרטים כגון ״הקרב על אלג׳יר״ (1966) והיא ניתנת לקטלוג כתת-ז׳אנר של העושה-זאת-בעצמו וכתגובה לצמיחתן של תנועות שחרור לאומיות ותנועות מחאה מיליטנטיות מערביות כדוגמת כנופיית "באדר-מיינהוף" ו"צבא השחרור השחור", שנקטו בפרקטיקות של לוחמת גרילה. בגלגול מאוחר יותר של הדמות הזו (העשה-זאת-בעצמך גרסת הטרור) אפשר למצוא את אותו האיום בדמותו של היונבומר.
הפרקטיקה שתוארה לעיל, צורת ההיענות הזו לצו ״עשה זאת בעצמך״, ממשיכה להתקיים בצורות שונות עד היום תוך שהיא משמרת את אותם המאפיינים שהוזכרו ומעניקה לעוסקים בה אופי הרואי וטרחני גם יחד.
אך במקביל לה, צצה בשנות ה-60 צורת היענות אחרת לצו הזה, שהתפתחה לכדי אידאולוגיה בעלת מאפיינים הפוכים לגמרי. היא צמחה בתוך תרבויות השוליים המהפכניות, עדין התרכזה בארה״ב, אך חרגה מתחום הפעולה של היחיד הבודד במחסן ביתו. צורות הפעולה של תנועת ה״עשה זאת בעצמך״ – שכן היא החלה להזדהות כתנועה באותה עת – קסמה לחשיבה המהפכנית. היא הצטיירה כבעלת פוטנציאל ליצירת סדר חברתי שונה וצודק, כאקט של התנגדות לממסד בכלל ולממסד הקפיטליסטי בפרט וכחלק מתנועות הדוגלות בחופש אזרחי. אחד ממוקדי ההתייחסות של גישות אלה כלפי הצרכנות היו פעולות שתכליתן יצירת סביבות מחייה אקולוגיות המנותקות ממבנים כלכליים מוכרים, המעדיפים צריכה על פני אחריות סביבתית. כלומר, ה״עשה זאת בעצמך״, בהתגלגלו ממושג לתנועה, הפך גם מביטוי של מאוויים פטישיסטים למתנגד מובהק אליהם. במקביל, כפי שקרה לאורך כל התקופה בה קיים המושג, התפתחויות טכנולוגיות בראו אפשרויות חדשות ליצירה עצמאית, וכך מלבד לתיקונים, שיפוצים ושידרוגים בתחומי הבית והרכב, נכללו כעת תחת אותה מטרייה גם הוצאת ספרים ופנזינים עצמאיים באמצעי דפוס חדשים וזולים כמדפסות זירוקס משרדיות, הוצאות עצמיות של מוזיקה ועוד כהנה וכהנה פעילויות תרבותיות ויצירתיות.
דוגמה להלך רוח זה ניתן למצוא ב-Whole Earth Catalog, מגזין שפורסם בשנת 1968 על ידי סטיוארט בראנד, מחבר אמריקני ואחד מחלוצי האינטרנט. המגזין הפך לבעל השפעה בתפישת ה״עשה זאת בעצמך״ כתרבות. פורסמו בו מאמרים ודעות בנוגע לתרבות צומחת זו, אך ברובו סקר ובעיקר כרך יחד מוצרים שהחיבור ביניהם יצר את המכלול החדש המרכיב את תנועת ה״עשה זאת בעצמך״. ביניהם היו המוצרים הבאים: כלי עבודה מסורתיים, ציוד מחנאות, סינתיסייזרים מוקדמים, ובמהדורות מאוחרות יותר אף מחשבים אישיים. סטיוארט בראנד הביא אתו אל עמק הסיליקון, כשעוד היה בשלבי התהוות, את התרבות הפסיכדלית שראתה את ה- LSD כאמצעי לשחרור מהמציאות. סטיוארט ואנשי חזון נוספים בעמק הסיליקון גרסו כי מחשבים יכולים לבצע את אותן פעולות המשחררות את האדם ופותחות צוהר לתודעה אך בצורה טובה ומלאה יותר מאשר סמי הזיה.
על ערכים אלו שקידם סטיוארט בראנד במגזין שלו, גדל דור חדש של צעירים שפיתחו במוסך ביתם את חברות הענק של העתיד. נציגים מובהקים של תופעה זו הם השותפויות המיתולוגיות בין ביל גייטס ופול אלן או סטיב ג׳ובס וסטיב ווזניאק. סטיב ג׳ובס, אגב, היה בנו של מכונאי שלימד אותו כיצד לפרק ולהרכיב דברים כמיטב המסורת בקרב אבות אנשי ה-DIY, אך בחזון שלו היה כמובן מוטיב כלכלי ויזמי מובהק שהצטרף ואולי ברא את מהפכת המחשוב של שנות השבעים והשמונים.
בין אבות רוחניים אלו של חברות הסטארט אפ העכשוויות, בתווך שבין כלכלה קיינסיאנית לנאו-ליברליזם, עדין שררו ערכי שנות השישים כמו חזונו של סטיוארט ברנד, אך הם נדחקו מתוך תהליכי הייצור הקלסיים של החומרה אל העולמות המופשטים יותר של התוכנה ובמיוחד אל הסייברספייס, המרחב המומצא של האינטרנט. את המונח סייברספייס, בהקשר לרשתות מחשבים, טבע סופר המד״ב ויליאם גיבסון בראשית שנות השמונים. כוונתו הייתה לתאר בעזרת המושג מרחבים דיגיטליים שהם חלק ממערכות שמטיבן הן אכזריות ונתונות לשליטתם של תאגידי ענק. תיאור זה של האינטרנט ייצג את האופן בו בראשית שנות השמונים מערכות בנקאיות ותאגידים גדולים חלקו מידע באמצעות רשתות מחשבים סגורות הרחוקות מעין הציבור ומהשלטונות כאמצעי לצבירת כוח. הדוקומנטריסט אדם קרטיס מתאר בצורה יפה במסה הקולנועית (HyperNormalisation (2016 כיצד התפתחה, במקביל לתפישתו הפסימית של גיבסון, גם תפישה אוטופית של המרחב הקיברנטי בקרב טכנולוגים אוטופיסטים כדוגמת סטיוארט בראנד. מבחינתם היוותה רשת המחשבים המתהווה מקום לנסיגה מהמציאות והסייברספייס הצטייר כחלל אלטרנטיבי-ממשי המשחרר מהיררכיות משעבדות וכר להתארגנויות חברתיות חדשות. קרטיס מתאר את התהליך שעברו אותם אוטופיסטים כנסיגה מהפוליטיקה של העולם הממשי אל הווירטואלי, תהליך ששירת בדיעבד את המוסדות נגדם יצאו. אך מגוון רעיונות אוטופיים אכן חלחלו אל תוך המבנה המבוזר והחופשי המרכיב את הרשת דבר שהקשה על המשטור שלה באופנים שתוארו לעיל. אותו ביזור מנע למשך זמן מה את משטורה של הרשת על אף סימנים מחשידים ליכולתה לערער את ערכי השלטון כפי שבאו לידי ביטוי בצורה נאיבית כמעט, בהכרזת העצמאות של הסייברספייס משלטון מדינה כלשהי, אותה פירסם ג׳ון בארלו בשנת 1996.
אך עם הזמן הפך המרחב החופשי למראה לחופשי הרבה פחות, למשל באמצעות שליטתן של חברות גדולות בתעבורת המידע, בפגיעה בנייטרליות הרשת או בפעילות חשאית של גופי מודיעין עסקי ומדיני מאחורי הקלעים השקופים לכאורה, פעילות המצדקת את עצמה כמגנה על זכויות יוצרים או על בטחון האזרחים, המוסר שלהם וכו׳.
עד סוף שנות התשעים הייתה כבר הרשת למוקד עניין כלכלי, תרבותי ופוליטי, אך קהילת ה״עשה זאת בעצמך״, שכבר התהדרה בראשי התיבות DIY, טרם עברה את אותו תהליך דיגיטציה שעבר המידע ולא נראתה כבעלת חשיבות מיוחדת באותו הקשר. היא נהנתה לעומת זאת מפריחה חסרת תקדים בעקבות היכולת לשיתוף ידע וביסוס קהילות סביב תחומים משותפים, כמו שקרה בתחומים אחרים אך גם יותר מכך, אולי בשל הקשר היותר מהותי בין תרבות המייקרים ותרבות האינטרנט ומקורותיהם המשותפים.
ואז, בראשית שנות ה-2000, החל להתפתח הייצור הדיגיטלי.
2. זאת
אפשר למפות את תחומי העניין של קהילות ה-DIY השונות והרבות על פי אופי ומידת נוכחותן ברשת, כמו קבוצת איים שחלקם גדולים וחלקם קטנים, והם מנהלים ביניהם קשרי מסחר ויחסי גומלין שונים. עם זאת, בתודעה הציבורית הרחבה עלה בשנים האחרונות העניין בתנועה זו בעיקר סביב נושא הייצור הדיגיטלי והדימוי הרומנטי שהוא משרת ביחס לעתיד הייצור, לאחר זמן רב בו נתפשה התנועה כשולית על שני פניה שהוזכרו: האב הריאקציונרי (פטישיסט המוצר) וזה של הבן המהפכן (איש שנות ה-60).
הייצור הדיגיטלי הוא שם רחב למגוון שיטות עיצוב, תכנון וייצור של מוצרים בסביבה המשלבת את תחכום התוכנה יחד עם כוחה של המכונה. בכוחו של הייצור הדיגיטלי להעתיק את מוקד הייצור והפיתוח מהמפעלים הגדולים אל סביבה בסדר גודל קטן בהרבה, כגון סביבות ביתיות או יזמיות. סביבות ייצור חדשות אלה מתבססות על המצאות ופיתוחים שונים שהלכו והשתכללו ובמקביל הפכו לזולים מאד בעשרים השנים האחרונות.
בתחום התכנון מציעות כיום תוכנות מחשב חופשיות לשימוש כלים פשוטים לעיצוב ותכנון של מוצרים, יכולת שהייתה עד לפני שנים ספורות נחלתם הבלעדית של מעצבים ומהנדסים מומחים. גם ברמת המיומנויות הגבוהות יותר ניכר שינוי, ותוכנות מקצועיות שהצריכו באופן מסורתי מחשבים יקרים וחזקים להחריד, כמו גם ידע רב בתפעול, יכולות כיום לפעול על כל מחשב והן ניתנות ללימוד באמצעות חומרים הזמינים ברשת והסתייעות בקהילות תומכות רבות משתתפים. מהפכני יותר הוא השינוי באמצעי הייצור. אלה נשענים על מספר המצאות דומות ברוחן המאפשרות בריאת מוצרים באמצעות שיטות גריעה (כפי שניתן למצוא במכונות חיתוך בלייזר או במכונות CNC) ובאמצעות שיטות הוספה (המצויות במדפסות התלת-ממד למיניהן).
בקרב אנשי מקצוע ויותר מכך בקרב הציבור הרחב, קיבלו מכונות אלו הילה מיתית כמעט ולא פעם מדובר בהם כחפצים לא ברורים מהעתיד. אך ניתן בהחלט לפשט את שיטת העבודה שלהן: הקובץ שיוּצר בתוכנת העיצוב הוא למעשה רצף הוראות המורה את נתיב תנועת המכונה בצירים הדו או התלת-ממדיים. במסלול שניתן הן מסיעות את חלקי המכונה שלהן: את ראשי הלייזר, הסכינים, המקדחים וכו׳, תוך שהן חוצבות, מכרסמות או חותכות בחומר אם מדובר באחת משיטות הגריעה, או תוך שהן מניחות שכבה דקה אחרי שכבה דקה של חומר נוזלי המתקשה מהר על מנת ליצור אובייקט שלם, בשיטות ההוספה.
אל מול חידושים מסוג זה התפתח מושג ה״עשה זאת בעצמך״ פעם נוספת (בפעם השלישית למנייננו במאמר זה).
אופני הייצור החדשים הם קטנים וזמינים באופן יחסי. יש בהם את האפשרות, לפחות באופן תאורטי, להחזיר ולקרב בין האדם ומקורות החפץ/אובייקט, שעם הגלובליזציה הפך ייצורו למרוחק ומפוזר מאי פעם. ההבדל בין הצרכן הפשוט לבין האדם הבוחר לעשות, לא משנה מה, כונן דמות אדם שונה וחדה: המייקר (Maker). המייקר לוקח חלק בתרבות רחבה יותר, הלא היא תרבות מייקרים (Maker Culture). כמוטיב חוזר בסיפורנו, גם כאן ניתן להצביע על מגזין חשוב בתוך קהילת המייקרים, הלא הוא מגזין Make שהחל לצאת בשנת 2005.
חידושים מסוג זה באמצעי הייצור והתכנון, יחד עם פיתוחים כגון הבקרים המתוכנתים (שהם למעשה מחשבים קטנטנים וזולים מאד המסוגלים לשלוט ברכיבי אלקטרוניקה), מציגים כלפי חוץ דימוי נאה של עתיד אופטימי בתחום הייצור. שני תסריטים נפוצים נוטים לתאר את המשך ההתפתחות הטכנולוגית בתחומי הייצור של העתיד הקרוב. האחד הוא בגדר פנטזיה מוגזמת והשני מעשי באופן שניתן לתארו כמשעמם למדי עבור רובנו.
בתסריט הפנטסטי מכונות הייצור שתוארו לעיל הופכות להיות מכשירים ביתיים לכל דבר, הן משמשות כמחלקת הייצור בבית ויכולות לספק את צרכנו באופן מידי וממוקד. אם ברצוננו בחפץ חדש או ברכיב שהתקלקל, כל שעלינו לעשות הוא לרכוש או להוריד בחינם קובץ המכיל את הוראות הייצור והמכונה הביתית כבר תכין אותו עבורנו; בשלב הראשון מחומרים פשוטים כגון פלסטיק ואבקות מחוזקות בדבקים, אך בהמשך גם מחומרים אורגנים מסונתזים שיביאו לידי ביטוי התקדמות בתחום הביו והננו טכנולוגיה.
בפועל, אין המדובר כיום או בעתיד הקרוב במכונות המייצרות חפצים מורכבים בקלות וביעילות. כל כמה שתהליך הייצור השתכלל ונעשה פשוט, עדין מדובר בתהליך מורכב עבור רוב האוכלוסייה, שאיננה בעלת אוריינטציה לעיצוב או הנדסה. בנוסף, התוצרים עצמם אינם זולים ולרוב הם יקרים משמעותית ממוצרים שיוצרו בכמויות מסחריות בתעשייה המסורתית. עולה מכך שמכשירי הייצור הביתיים עדין רחוקים מלהיות משאת נפשם של רוב האנשים, הרגילים להסתמך על מערכי ייצור והפצה משוכללים באופן יוצא דופן של חפצים ומוצרים זולים מאד. גם הערך המוסף של יצירה עצמאית איננו קוסם לרבים.
ניתן להשוות מצב זה של יחסי טכנולוגיה-משתמש עם האופן המאולץ בו יישומי מחשב שימושיים מצאו את דרכם אל חיי-היומיום בסביבה המשרדית ובמרחב הביתי. על אף שבדמיון הקולקטיבי ״כל ילד יודע להשתמש בהם״, הרי שידע בסיסי למדי לשימוש במערכות הפעלה ויישומי משרד נרכש בעמל רב, וחלק מרכזי בו כולל פתרון בעיות שוטפות שאף פעם לא מפסיקות לצוץ. מכשירים ויישומים אינטואיטיביים באופן יחסי אמנם קיימים, אבל השימוש בהם לרוב מצומצם וספציפי. אפילו מוצר בסיסי וזול כמדפסת ביתית, למשל, מהווה הלכה למעשה שדה של מאבקים בין המשתמשים לבין הפגמים הבסיסיים הנמצאים בלב האינטראקציה עם מערכות מורכבות המועדות לכשלים. מכונות הייצור הדיגיטלי לא שונות מבחינה זו באופן מהותי, ולכן דרכן אל השגרה הביתית של האדם הממוצע עוד רחוקה וספק אם תגיע בצורה הפשוטה המוכרת מסרטי מד״ב, בהם היד הנעלמה מייצרת כל טובין אפשרי בלחיצת כפתור.
מנגד, ניצבת כבר היום מציאות חדשה, מהפכנית באמת באמות המידה הנוגעות לשדה הייצור, גם אם לא נושאת בשורה תרבותית ברורה באופן מידי. מהפכה זו מעניקה ליצרנים מסדר גודל קטן מאד אפשרות לעסוק בסוג הייצור ששייך, במאה השנים האחרונות לפחות, אך ורק למפעלים גדולים ולמומחים בתחומם. כל אותן שיטות ייצור חדשות שתוארו לעיל מאפשרות כבר כיום ייצור והפצה על ידי יזמים שהגו רעיון, גם אם אין ברשותם תקציב גדול או אפילו ידע מקצועי מעמיק. למעשה אין להם צורך אמתי במערך ממשי של ייצור בסביבתם הקרובה והם יכולים להיסמך על אמצעי הייצור הדיגיטלי ועל ענקיות השרתים שיסייעו להם ויכרו להם בור בו-זמנית.
3. בעצמך
כניסתן של ענקיות השרתים אל עולם המייקרים מצביעה על שינוי גישה ביחס לתרבות המייקרים והיא קשורה אל המהפכות המתרחשות באמת והמהפכות שלכאורה שהזכרנו ביחס לייצור הדיגיטלי.
בשנים האחרונות מדובר רבות, בהקשר הכללי של תרבות דיגיטלית ועל ידי כותבים כג'רון לנייר, על הבעייתיות שמציבים השרתים הגדולים ליוצרים בעידן הדיגיטלי. במרכזו של הטיעון עומד המודל הכלכלי של חברות רבות, המושתת על שרתים רבי עוצמה הנמצאים בצמתים מרכזיים ברשתות המידע ושעיקר הטובין בהן הן סוחרות הוא מידע ותוכן המסופק על ידי המשתמשים. הדוגמאות המידיות לחברות כאלה הן כמובן גוגל ופייסבוק, המציעות לכאורה מגוון שירותים חינמיים עליהם משלמים המשתמשים בפועל באספקה שוטפת של מידע ותוכן אשר, לטענת המבקרים, לא רק שאינו שווה ערך לתמורה אותה מספקות החברות אלא שהוא מוזיל עד כדי מבטל את הערך של אותם טובין שבבעלות המשתמשים. סוג כזה של סחר חליפין בלתי הוגן מצא את דרכו גם אל לב תרבות המייקרים תוך שהוא מנצל את נטייתה הטבעית של תרבות זו לשיתוף ידע. מגוון אתרים, כגון instructables.com (אשר בבעלות ענקית התוכנה Autodesk) או thingiverse.com (שבבעלות חברת ייצור מדפסות התלת ממד Stratasys), מספקים סביבה בה יכולים יוצרים בתחומים שונים לחלוק הוראות ייצור או קבצי ייצור. בניגוד לרשתות הידע והשיתוף המסורתיות בהן התקיימו יחסי נתינה וקבלה בין שני צדדים, הרי שהאתרים הגדולים הפכו כיום למתווך שנהנה באופן בלעדי מעצם המרכזיות של השרתים שלו, ואין לו צורך ביצירת תוכן או בתשלום לתוכן. יתרה מזאת, מכיוון שבייצור הדיגיטלי אין למעשה הבדל בין הקובץ לבין התוצר, הרי ששיתוף דיגיטלי איננו דומה לשיתוף של שרטוט או הוראות ייצור אלא הוא שווה לייצור עצמו. יוצא מכך שאם היה עשוי להיות ערך ליצירה מסוימת הרי שהוא אובד בין רבבות יצירות ותכניות אחרות המציעות את עצמן בחינם, בתמורה לגישה לאתר וכחלק ממסורת של נתינה הנתונה למניפולציה של השרת השליט.
אך הדרך ההפוכה בעייתית לא פחות. על מנת להימנע ממניפולציית השרתים הגדולים שהוזכרה זה עתה, על היוצר הבודד לפנות אל האופציה שתוארה בחלק הקודם ולנצל את הכיווץ שמאפשר הייצור הדיגיטלי בתהליך הייצור (מבחינת העלויות, הכמויות, הידע והמערכת הלוגיסטית לה זקוק רעיון או מוצר כלשהו כדי לבוא לעולם). במובן זה נראה שאותו יוצר בודד, מייקר או איש קהילת ה-DIY, נדרש להחליף את אתוס ההמצאה והשיתוף באתוס חדש, אתוס היזמות. הדגש בציווי ״עשה זאת בעצמך״ נודד מ״עצמך״ היצירתי אל ה״עשה״ היזמי, כשבתווך בין ה״עשה״ ל״עצמך״ עשויה ללכת לאיבוד האפשרות של הבודדים להיות מנותקים, מקוריים באמת, לשגות בחלומות ולחלוק את חלומותיהם עם אחרים הדומים להם.
נקודה זו בהיסטוריה של ה״עשה זאת בעצמך״ היא גם הסמן לשלב ההתבגרות הכלכלית של התנועה, המסמנת אותה ככלי פוליטי משמעותי יותר מכפי שהוכר בה אי-פעם, ולכן אל לנו להתפלא אם נמצא את הייצור הדיגיטלי עומד לביקורת חברתית הולכת וגוברת המנוהלת על ידי גופים פוליטיים המעוניינים למשטר אותו באמצעות רגולציה. יש לציין כי הרגולציה המדוברת עוד איננה ניכרת ממש, אך אם נרצה למצוא בעתיד את יסודותיה נוכל כנראה למצוא אותם בצורה ברורה למדי עוד בשנת 2012 ובבחור אמריקני בשם קודי וילסון. וילסון, פעיל למען זכויות נשק, פיתח בשנה זו אקדח פלסטיק המיועד להדפסה במדפסת תלת ממד ביתית ומסוגל לירות כדורי קלצ׳ניקוב. הקבצים ליצירת האקדח הנושא את השם The Liberator הועלו לאתר Wiki Weapon Project שבבעלות חברה שהקים וילסון, אתר שהוקם למטרות תכנון והפצה של קבצים חינמיים לייצור נשק. היה זה הנשק הראשון בקוד פתוח שהופץ באינטרנט וככזה משך תגובות של בהלה ואימה מפני תסריטים של יחידים המייצרים נשקים זולים כאוות נפשם, כאלה שאינם ניתנים לאיתור במכשירי בידוק ביטחוניים היות והם אינם עשויים מתכת. בהלה זו הייתה מוגזמת בלשון המעטה ועד היום לא תועד מעשה פשע בו היה שימוש באקדח מסוג זה, או בכל כלי נשק אחד בייצור דיגיטלי. למעשה, במצב הטכנולוגיה כיום, ייצור נשק מתוך קבצים הוא יקר משמעותית, מסובך, בלתי יעיל ובלתי מדויק ביחס לקניית נשק או אפילו הכנה שלו ממתכת בכל מחרטה פשוטה.
עובדות אלה לא מנעו את הטענה החוזרת ונשנית על הסיכון הכרוך בייצור הדיגיטלי בדיוק בשל האפשרויות שהוא נותן לייצור נשק.
כאמור, בכך שחשפה את הפוטנציאל הכלכלי שלה, זימנה תרבות המייקרים סוג זה של שיפוט שכנראה רק ילך ויגבר. כמובן שאין הדבר אומר שטכנולוגיה זו חפה מסכנות או שאינה מהווה איום לסדר החברתי. נקודות ההשקה של הייצור הדיגיטלי עם פיתוחים בשדות הביוטכנולוגיה עשויים להצביע על הבאות ולאשש חששות רציניים יותר, וסביר להניח שאת שלל ההשלכות טרם ניתן לצפות, ממש כפי שלא היה ניתן לצפות את השלכותיהן של הרשתות החברתיות על המארגים החברתיים והפוליטיים בעשור וקצת של קיומן.
בכל מקרה, אם לחזור ללב הטענה: וודאי שאין זה בהכרח דבר רע בתכלית שתרבות פנאי כלשהי הפכה לתרבות יזמית, או שתרבות שיתופית תנוצל בידי מנגנון כלכלי משוכלל. אך מאמר זה מונע מאנטי-סנטימנטליות וסנטימנטליות כאחד. הוא רוצה לסדוק את ההילה הרומנטית של תרבות המייקרים מחד גיסא, ומאידך גיסא מונע בעצמו מרגשות סנטימנטליים כלפי הטכנולוגיה, שכבר למעלה משישים שנה מאותתת לנו כי היא לא סובלת סנטימנטים.
קודמים 