Don't Hug Me I'm Scared

Don't Hug Me I'm Scared

05-07-2018 | עמיר עקיבא סגל |

סדרת הרשת הכי טובה שאתם אולי מכירים, אבל בטוח שלא מדברים עליה מספיק בעברית, היא יצירה בריטית שנמשכה שישה פרקים קצרים של סך הכל מעט יותר מ- 33 דקות. אלו עלו לרשת החל משנת 2011 ועד 2016. לא מדברים עליה מספיק כי נכון לזמן כתיבת מאמר זה (קרוב לשנתיים אחרי שעלה הפרק האחרון לרשת) אני לא מכיר ביקורת או ניתוח בעברית על הסדרה. כך שאני שמח מאד על ההזדמנות לכתוב על DHMIS בעברית.

Don't Hug Me I'm Scared (או בקיצור DHMIS) היא סדרת רשת אותה יצרו בקי סלואן (Becky Sloan) וג'וזף פלינג (Joseph Pelling). הפרק הראשון שודר ב- 29 ביולי 2011 והאחרון, השישי, ב- 19 ליוני 2016. הסדרה כללה שישה פרקים שכל אחד מהם מתחיל כסדרת טלוויזיה לילדים עם בובות מדברות ומזמרות. בדומה לסרטוני 'רחוב סומסום' או 'יו גאבה גאבה'  כל פרק עסק בנושא המתאים לסדרה לילדים: יצירתיות, זמן, אהבה, טכנולוגיה, לאכול בריא וחלומות. אך בכל פרק יש תפנית שהופכת מסרטון תמים לילדים ליצירה אפלה ומטרידה. ככל שמתקדמים פרקי הסדרה כך הפרקים הופכים אפלים ומטרידים עוד יותר.

במובן זה הסדרה מספקת פרודיה על סדרות הילדים וככל שמעמיקים ברבדי המשמעות שמספקים היוצרים, ניכר עד כמה הפרודיה הזו הופכת לביקורת נוקבת כלפי תאגידי השידור הטלוויזיוניים והחיים בחברה קפיטליסטית. זאת עושה הסדרה דרך הצגת המסחור והציניות המתאפשרים בסדרות לילדים משום סגנונן הנאיבי המכוון.

שלל ניתוחים וביקורות יצאו לסדרה זו באנגלית, כולל ניתוח הדמויות, התמות החוזרות, אפשרויות לניתוח העלילה החוזרת בסרטונים והמשמעויות הביקורתיות של סדרת הרשת – כולם באנגלית ומרביתם בווידאו בלוגים יוטיוביים; מה שמתאים לרוח הסדרה הזו שעלתה כפרויקט עצמאי באתר היוצרים ולאחר מכן ביוטיוב.

מתוך הסדרה – עושר של פרטים יחד עם מורכבות גדולה ומסתורין. התמונה באדיבות יוצרי הסדרה וזכויות השימוש בה שמורות להם בלבד

רקע

יוצרי הסדרה, סלואן ופלינג, הכירו בזמן לימודיהם באוניברסיטת קינגסטון בלונדון. בזמן לימודיהם יצרו את הפרק הראשון של DHMIS.  למרות מחשבה על הפיכת הסרטון לסדרה, בהיעדר תקציב הם וויתרו על כך – אך לאחר שהסרטון צבר פופולריות רבה ברשת חזרו אל הרעיון. למרות הצעות לתמיכה בסדרה סלואן ופלינג וויתרו עליהן כדי "שיהיה להם החופש לעשות מה שהם רוצים" (כפי שצוטט פלינג באחד הראיונות שקיימו) ופנו אל פרויקט מימון המונים כדי להמשיך את הסדרה. הם הצליחו לגייס את הסכום שביקשו ועוד יותר מכך. כחלק מקידום הפרויקט יצרו סרטון בו הדמויות מהסרטון הראשון נחטפו ונאמר כי "אם אתם צופים בזה אנו צריכים את עזרתכם" ומי שהקליק על באנר עליו כתוב "הקליקו כאן כדי לעזור" הגיע אל דף הנחיתה של פרויקט מימון ההמונים בקיקסטארטר. אגב, למרות ניסיונות שלא להתמסחר וביקורת על התמסחרות בתוך פרקי הסדרה, במהלך שנת 2016 נכנסו היוצרים לשיתוף פעולה עם Lazy Oaf בו נמכרו בגדים הממותגים תחת  Don't Hug Me I'm Scared.

התקבלות הסדרה והפופולריות שצברה היו מרשימות. נכון לזמן כתיבת שורות אלו הסרטונים צברו מעל 148 מיליון צפיות ביוטיוב בלבד והוצגו במהלך התערוכה 'דיסמלנד' (Dismaland) של בנקסי שהוצגה לזמן קצר בסומרסט באנגליה והוגדרה כ"עיוות מרושע של דיסנילנד". התערוכה הייתה אוסף מופעים שהתקיימו בחודשים אוגוסט-ספטמבר בשנת 2015 בעיר סומרסט והציגו בה 58 אמנים שונים שהוזמנו על ידי בנקסי. כאמור, גם העיתונות המרכזית באנגליה התייחסה לסדרה, וכאמור גם כן – שלל יוצרי וידאו בלוגים ביוטיוב התייחסו, ביקרו וניתחו את הסדרה.

בסדרה מופיעות שלוש דמויות חוזרות – ציפור כהה, ילד צהוב הלובש סרבל ודמות אדומה ששערותיה מכסות על פניה ועיניה בולטות מעל ראשה. מלבד שלוש הדמויות המרכזיות יש עוד דמות החוזרת מדי פעם, של אדם צהוב מבוגר המכונה "רוי". גם כמה פריטים ביתיים חוזרים בכמה פרקים וכן כמה תמות חוזרות, ביניהן התאריך ה 19 ליוני – שהוא גם תאריך ההעלאה לרשת של הסרטון השישי והאחרון.

מתוך הסדרה – הילד הצהוב. התמונה באדיבות יוצרי הסדרה וזכויות השימוש בה שמורות להם בלבד

פרקי הסדרה

הפרק הראשון, שעלה לרשת ב- 29 ליולי 2011, עסק במושג 'יצירתיות'. הפרק מתחיל בסקירת חפצים במטבח על ידי המצלמה, כולל דיווח על עלייה במחירי המניות ופתק ועליו התאריך ה- 19 ליוני. לאחר כמה שניות של שקט, מחברת קטנה מתחילה לשיר על יצירתיות ולהציע לדמויות היושבות סביב השולחן להיות "יצירתיים" בסגנון המזכיר תכניות ילדים. אך כשהילד הצהוב משתף פעולה ומצייר תמונת ליצן המחברת אומרת לו "להאט"; כשהוא בוחר את הצבע ירוק המחברת אוסרת עליו לעשות זאת. הסרטון מגיע אל שיא של מונטאז' בו כולם "יצירתיים" ואותה יצירתיות כוללת לב אדם מכוסה נצנצים, עוגה הכוללת בשר נא ורגע קצר בו נחשפות המצלמות סביב מטבח הדמויות. כששיא זה עובר, המחברת שקראה ליצירתיות אומרת "בואו נסכים שלא נהיה יצירתיים יותר".

הפרק השני, שעלה לרשת ב- 8 לינואר 2014, עסק במושג 'זמן'. הוא נפתח בכך ששלוש הדמויות ישובות בסלון ליד מסך טלוויזיה עליו "שלג" ומעליו שעון וכן פתק עם התאריך ה- 19 ביוני. שעון מתקתק ברקע.  האיש האדום אומר כי יש רק חמש דקות עד שתתחיל תכניתם האהובה, הציפור אומרת כי אין מספיק זמן והשעון מתעורר ואומר כי תמיד יש די זמן לשיר. השעון יורד מהקיר ומתחיל לשיר על המושג "זמן". במהלך השיר הילד הצהוב מביא אדם עם שיער קלוש ואומר שהוא אביו. הדמויות נראות כשהן קשורות ומחוברות אל מסך מחשב עליו נאמר באירוניה כי הוא "טוב". רגע לפני שיאו של הקטע הציפור מנסה להסביר את הזמן כתפיסה והשעון צווח עליה עד שדם נוזל מאוזנו של הילד הצהוב. בשיאו של הסרטון הדמויות נראות כשגופן מזדקן, נרקב ומתכלה. בסיומו של הסרטון הדמויות שוב יושבות סביב מסך הטלוויזיה.

הפרק השלישי, שעלה לרשת ב- 31 לאוקטובר 2014, עסק במושג 'אהבה'. הסרטון מתחיל בפיקניק של שלוש הדמויות, כשהאדום אומר שנעים להיות בחוץ ביום יפה; הציפור פותחת סל עם רגלי עוף לא מבושלות; הילד הצהוב עוקב אחר פרפר שהציפור מועכת ועקב כך בורח בוכה עד שפרפר אחר מתחיל לשיר לו שיר על אהבה כנגד השנאה וכמשמעות לקיום. הילד הצהוב מגיע אל חבריו של הפרפר בשמיים המספרים לו על אהבה. הם מתחילים באהבה כללית אל חברים והעולם ואז מסבירים לו כי עליו לאהוב את האחת המיוחדת בשבילו; משם, במעבר נונשלנטי ומהיר, הם אומרים שכולם מעריצים את מלכם – אליל גדול שהוא קוראים לו "מלך האהבה" שאותו הם מאכילים. כדי להימלט מהבדידות הוא חייב להקדיש עצמו למלך. הסרטון נגמר בכך שהאדום והציפור מציעים לילד הצהוב את הביצה האחרונה שנותרה מהפיקניק. אך כשהיא נפתחת יש בתוכה תולעת.

הפרק הרביעי, שעלה לרשת ב 31 למרץ 2015, עסק במושג 'טכנולוגיה'. הפרק נפתח בשלוש הדמויות משחקות במשחק לוח ביחד. האדום שולף קלף-שאלה והשאלה היא "מה הדבר הגדול בעולם?". הם מנסים לנחש וחושבים איך היו יכולים ללמוד יותר על העולם. גלובוס הנמצא לידם מתעורר והם מנסים לשאול אותו על העולם, אך המחשב שלצידם מתחיל לשיר על המידע שהוא יכול לספק להם  וכמה הוא חכם ומפריע לשאול את הגלובוס את השאלות שהם מבקשים. המחשב לא מקשיב להם אך שואל אותם שלל שאלות אישיות. כשהם מנסים להשתיק אותו הוא צווח עליהם והם מוצאים את עצמם בתוך המחשב. כשהם שואלים מה ניתן לעשות הם מקבלים תשובה רפטטיבית שכוללת את ההיגדים "גרפים", "אופנה דיגיטלית" וכן "לרקוד", כשתמונות של הפעולות הללו מופיעות על המסך. הרפטטיביות ממשיכה עד שהאדום עובר אל חדר סמוך בו ניתן לראות מטבח דומה לזה מהפרק הראשון – אך באיכות נמוכה ולמשל, במקום ילד צהוב יש בלון שעליו שיערות, הדמות האדומה לבושה בחליפת תפיסת תנועה (מהסוג המשמש לתפיסת תנועת שחקנים לסרטי אנימציה) סימונים לתפיסת תנועה ואז ראשו של האיש האדום מתפוצץ והפרק נגמר.

הפרק החמישי, שעלה לרשת ב 14 לאוקטובר 2015, עסק במושג 'תזונה בריאה' ונפתח בכך שהציפור והילד בלבד במטבח אחר מזה שהכרנו בפרקים הקודמים. ציור של שלוש הדמויות תלוי על המקרר ותמונתן תלויה על הקיר – והילד והציפור אומרים כי משהו שונה, משהו חסר. פתק ועליו התאריך ה- 19 ביוני מופיע גם הוא על הקיר. לחם, פחית שימורים וסטייק ענקי שרים להם על כך שהם צריכים לאכול ואנשים רבים רעבים וכי עליהם לאכול בריא. הציפור מראה כי איננה מבינה על מה מדובר, חוזרת על כך שמשהו לא בסדר ומנסה לענות לצלצולי טלפון מזדמנים. הסטייק הענקי מסביר להם לכאורה על אוכל בריא. אך הוא טוען כי "אוכל בריא" הוא למעשה סדרת מוצרים ממותגים בהסבר שנע בין נונסנסיות לגרוטסקיות. הציפור אומרת כי היא לא מסוגלת לסבול זאת יותר, היא מנסה לברוח ונעלמת ברגע שנחשף כי מעל החדר אין תקרה אלא אורות כשל אולפן טלוויזיה. התכנית כוללת גם פירמידת מזון עקומה ומעוותת הכוללת בין השאר סיגריות. לאחר מכן אנו רואים את הציפור על שולחן ניתוח כשפחית שימורים אוכלת את איבריה הפנימיים. בסופו של הסרטון הילד הצהוב לבד במטבח החשוך אחרי שנראה כי אכל את הציפור. הטלפון מצלצל ועוברים אל הדמות האדומה ההולכת בחוץ בסמוך לתא טלפון ציבורי.

מתוך הסדרה – המטבח. התמונה באדיבות יוצרי הסדרה וזכויות השימוש בה שמורות להם בלבד

הפרק השישי  והאחרון, שעלה לרשת ב- 19 ליוני 2016, עסק במושג 'חלומות'. הפרק מתחיל בכך שהילד הצהוב במיטה בוכה, מסתכל על תמונות שאר הדמויות ועל מיטות ריקות מעליהן אותיות המרמזות לדמות האדומה ולציפור (בדומה למיטותיהם של אריק ובנץ מרחוב סומסום) ואומר שהוא מתגעגע לחברים שלו. המנורה שלידו מנסה להתחיל שיר, הילד הצהוב מנסה לסרב לשיר – אך המנורה מתעקשת לשיר לו על חלומות. הוא צועק "לא עוד שירים" אך המנורה ממשיכה אל חלומות של טביעה וחלומות רעים בכלל. כשלפתע עוברים אל הדמות האדומה, במקום עבודה בו כולם הם הדמות האדומה, ומישהו מבקש ממנו לתייק תיקיות. ממקום העבודה הוא נראה עובר אל פאב בו הוא יושב עם בירה וגם  שם רק דמויות אדומות נמצאות. הוא עולה לבמה ומתחיל לשיר את שיר היצירתיות מהפרק הראשון. הקהל מתחיל לקרוא לו בוז. מאחור יושב האיש המבוגר "רוי" שנראה בעבר וצופה בו. כשלפתע הפאב נעלם והאיש האדום מוצא עצמו מול מכונה גדולה שמקרינה את כל הפרקים – ביניהם הפרק הנוכחי בו מנורה שרה לילד הצהוב והמנורה מתחלפת בדמויות השרות מהפרקים הקודמים: המחשב, הפרפר, השעון, הסטייק, פחית השימורים ודמויות חדשות כמו כדור פוטבול, מודל מערכת השמש, מגנט ועוד. כל אלה גורמים לילד הצהוב לחרדה שהאדום רואה על המסך. יד מושטת אל הדמות האדומה על ידי האיש הצהוב המבוגר והוא עוזב את המכונה שנראה שמסייטת את הילד הצהוב. הוא מוציא תקע ענקי מקיר וסיום הסרטון הוא במטבח, דומה למטבח המקורי, אך הדמויות בצבעים חדשים – למשל הילד הוא ירוק. הסיום הוא בכך שהפתק עם תאריך ה- 19 ליוני מתחלף ל 20 ביוני.

אז מה כל זה אומר?

מי מכם שראו את הפרקים, שם לב לעושר הפרטים בכל פרק, המגביל את האפשרות לסקור את כולם. העושר הזה מביא לכך שאפשר לפרש את הסדרה בשלל אופנים ולהמשיך לצפות בפרקים שוב ושוב ולגלות פרטים נוספים.

הדיסוננס הברור בסדרה הוא בין תכנית ילדים המציגה בובות ותֵמות נאיביות ואפילו דידקטיות המתאימות לתכנית מסוג רחוב סומסום, לבין האימה שמכיל כל פרק, בו כל תמה הופכת לסיוט מטריד ("יצירתיות" שכוללת שימוש בלב אנושי, או אכילה שכוללת אכילת אחת הדמויות וכו').

השילוב בין עושר של פרטים יחד עם מורכבות גדולה ומסתורין משולב באימה מאפשרים שלל פירושים אפשריים לעלילה ולמסרים. שלל הניתוחים לסדרה באנגלית אכן פורשים רשת רחבה של אפשרויות ניתוח ופרשנות. כל צופה יכול לפרש את היצירה כראות עיניו, אך יש פירוש אחד שלדעתי הוא המעניין ביותר מאלו שמוצעים לסדרת הרשת הזו.

על פי פרשנות זו, הביקורת החוזרת בסדרה היא כלפי המסחריות של אותן תכניות ילדים. הניסיון שלהן לגרוף כסף דרך חינוך-לכאורה. גם התאריך,  ה- 19 ליוני, החוזר בסדרה מכוון כנראה אל ה- 19 ליוני 1955 – ויש לכך שני רמזים בסדרה. פעם אחת כשתמונה של שלוש הדמויות מופיעה עם התאריך 19.06.55, פעם אחרת בכך שכבר בפרק הראשון מוצגת כותרת עיתון על עלייה במניות  בבריטניה – ובאותו התאריך הבורסה האנגלית אכן הייתה בשיא של כל הזמנים. תאריך זה הוא גם תחילת שידורי הטלוויזיה המסחרית באנגליה – הפעם הראשונה שפרסומות הופיעו על מסך הטלוויזיה שם. כלומר, הרגע בו הטלוויזיה באנגליה הפכה מסחרית – ולכן האינטרס הכלכלי הפך להיות המניע מאחורי היצירה הטלוויזיונית.

בפרקים השונים תכנים המיועדים לילדים הופכים להיות נצלניים ודכאניים בצורה מסחרית גרוטסקית. סקרנות לגבי העולם הופכת לניסיון של "המחשב" לדחוף להם "אופנה דיגיטלית" גם כשהם מבקשים שלא לקבל אותה; "לאכול בריא" הופך להיות ניסיון לדחוף לדמויות מזון שברור כי כלל איננו בריא אך הוא ממותג במותג מסחרי. כמה מפרשני הוידאו בלוגים אף טענו כי ייתכן שהיצרן שמאחורי המזון הבלתי בריא שמכונה "בריא" הוא לא אחר מאשר אותו "רוי" אשר מייצג את מנהלי התאגידים המסחריים. פירוש זה לא מופרך שכן בפרק האחרון בסדרה הדמות האדומה מגלה כי אותו "רוי" אחראי למכונה שמסוגלת לשלוט בשירים שהדמויות שמעו בסדרה, בתכנים המוצגים להן ולמעשה גורמת לסבל רב לילד הצהוב.

המכונה היא תאגידי השידור; היא הניסיון להכפיף את היצירתיות למתכונת מסוימת; היא הניסיון לקחת תכנים המתאימים לילדים כמו אהבה – ואותה להפוך להערצה עיוורת כבכת; יצירתיות – אשר הופכת לנתיב מותר אחד ליצירה; אכילה בריאה – אשר הופכת למכירת מוצרי צרכנות ואכילת הציפור הכהה. הציניות של תאגיד מסחרי היא המטרה לסאטירה שמנתבת את מהלך העלילה; היא המוצגת כמכונה השולטת בכלל מהלכי הסדרה; היא מקום העבודה המונוטוני בו כולם נראים אותו הדבר; היא המתגלמת בדמות האדומה שהתבגרה מהילדות אל הבגרות המשמימה, הסתמית. הבחירה להעביר מסרים חתרניים, קשים ומאתגרים בכסות של סדרת ילדים מראה בעצמה כמה נוף היצירה לילדים התמסחר והפך נצלני.

המסר האנטי תאגידי מסתדר היטב גם עם הסיפור שמאחורי הסדרה – עם ההצעות שקיבלו סלואן ופלינג להפיק את הסדרה או סדרה אחרת עבור ערוץ מסחרי, ועם בחירתם להישאר יוצרים עצמאיים. המסר האנטי תאגידי הזה הוא גם קול חריג בעולם היצירה היום. אך בשנים האחרונות, ואפילו לאחר המשבר הכלכלי של 2008-9, ניכר כי בקורת על המערכת הכלכלית קיימת, אך חדירה אל האיום של התאגידים על היצירתיות נעדרת. למעשה, רבים המברכים את סרט גיבורי העל החדש או הפתיחות המגדרית של דיסני בסרט 'לשבור את הקרח'. אך האמת היא שהעמדה הבקורתית הפכה להיות מאתגרת יותר, קשה יותר. הקיום יקר יותר, ביטחון תעסוקתי איננו – וליוצר המבקש להתפרנס אין הרבה אפשרויות. כל זה הופך את עצם קיומה של סדרת הרשת Don't Hug Me I'm Scared לא רק למופת של יצירה, אלא גם לחריג בנוף היצירתי.

עמיר עקיבא סגל... משורר, סופר ומבקר ספרות

הוספת תגובה

הוספת תגובה