אמנות האיור או איור כאמנות?

על אף מגוון המדיה והטכניקות האמנותיות שהוא כולל (הדפס, רישום, ציור ועוד), האיור אינו נמנה עם מקבץ האמנויות המכונות ״האמנויות היפות״ (Fine Arts). במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל (בצלאל, ויצו חיפה ושנקר למשל) נלמד תחום זה כהתמחות בתוכניות ללימודי תקשורת חזותית (בעבר עיצוב גרפי), בזיקה ישירה לשדה העיצוב. על פי אותה תפיסה מתנהל גם סיקור התחום בעיתונות.

אם יש בתקשורת התייחסות לאיור, גם היא נעשית במסגרת מדור העיצוב או ביקורות ספרי ילדים. במוזיאון ישראל בירושלים מוצגות עבודות איור בנפרד מהאגף לאמנויות, ולצורך העניין גם מחוץ למחלקת העיצוב. האיור מצא את מקומו בספריית אגף הנוער – שהרי איור, כך מתברר, מיועד בלעדית לילדים. יוצא אפוא שלא רק שאיור אינו זוכה למעמד של אמנות, הוא מקוטלג כעיצוב, וכנראה כעיצוב המיועד לילדים.

על מנת להתחקות אחר מקור מעמדו הבעייתי של האיור, יש לנסות להבין תחילה את ההיגיון הפנימי שלו, מה מייחד אותו ובעיקר, מה מבדיל אותו מתחומי יצירה אחרים הנחשבים ״אמנותיים״

על מנת להתחקות אחר מקור מעמדו הבעייתי של האיור, יש לנסות להבין תחילה את ההיגיון הפנימי שלו, מה מייחד אותו ובעיקר, מה מבדיל אותו מתחומי יצירה אחרים הנחשבים ״אמנותיים״. בראש ובראשונה, איור הינו אמנות שימושית, כלומר כזו שניתן לעשות בה שימוש. הוא מהווה כלי ביטוי חזותי שמעביר נרטיב או מסר, מספר סיפור ויזואלי ומהווה לפיכך ״טקסט״ (במובן הסמיוטי של המילה). המאפיין השלישי והמהותי ביותר הוא שאיור, מעצם הגדרתו, בהכרח מתייחס למשהו חיצוני לו ולכן לעולם אינו מתקיים בחלל ריק. שלושת המאפיינים הללו כמובן קשורים זה לזה בקשר הדוק, אך אם נבחן את תולדות האמנות, אין ולו באחד מהם כדי להוציא את האיור אל מחוץ לגבולות השדה.

במשך מאות שנים היתה האמנות שימושית בעיקרה. אחד השימושים שלה מאז המצאת הדפוס ואף לפניה היה איור של יצירות ספרותיות. לדוגמה, חיתוכי העץ של אלברכט דירר שעיטרו ספרים רבים, איוריו של אוברי בירדסלי למחזה סלומה, איוריו של סלוודור דאלי לשירי מלדורור של לוטראמון וכד׳ ואיורים של ספרי הקודש. אם לצאת את גבולות הדפוס, מהן אלפיים שנות אמנות נוצרית אם לא איור לסיפורי הקודש? כך גם לגבי אמנות הרנסנס והמיתולוגיה היוונית או, באותו אופן, לכתבי דנטה אליגיירי.

כל הדוגמאות הללו עומדות בהצלחה בשלושת המאפיינים שנמנו לעיל. בכולן מדובר באמנות שימושית, בנרטיב המתואר באופן חזותי ובהתייחסות לטקסט חיצוני. אף על פי כן, כל אחת ואחת מהן היא חלק אינהרנטי משדה האמנות, לפחות על פי דיסציפלינת תולדות האמנות כפי שהיא נלמדת באוניברסיטאות במערב. מדוע אם כך האיור אינו חלק משדה האמנות בימינו? מה התהליך שגרם מלכתחילה להוצאתו של האיור אל מחוץ לשדה האמנויות היפות?

תשובה אפשרית לכך מצויה כנראה באמנות המאה ה-20 – זו הידועה כ״אמנות מודרנית״ – ובהתנערותה המוצהרת מכל ״שימושיות״. הכוונה כאן לאמנות אשר חרטה על דגלה התנהלות אוטונומית ואת המוטו הבדלני של ״אמנות לשם אמנות״. זאת, כמובן, תוך כדי התבססות במידה מסוימת על הפילוסופיה האסתטית של עמנואל קנט, וליתר דיוק על אחד ממשפטי הטעם שלו, המגדיר את האמנות ככזו הנחווית (ולפיכך גם נעשית) ״ללא כל חפץ עניין״. טענתי היא כי אותו עיקרון המנטרל את האמנות מאינטרסים, הוא זה אשר הוציא את האמנות השימושית אל מחוץ לשדה האמנות.

במובנים רבים, התהליך המתואר לעיל הוא שברא בתחילת המאה ה-20 את שדה העיצוב, הגדיר את גבולותיו ויצר את ההפרדה וההנגדה בינו לבין שדה האמנות. אלא שאיור מעולם לא השתייך לשדה העיצוב במלוא מובן המילה ובאותו אופן גם לא נטמע בתוכו, לפחות לא בצורה מושלמת.

העידן הפוסט-מודרני של ימינו, המאופיין בתהליך זליגה משדה אחד למשנהו, והמגבה טשטוש היררכיות באופן כללי, הדרישה לאוטונומיה של האמנות מאבדת מתוקפה, ומאפשרת לפתוח את השיח ולהשיב את האיור למקום הראוי לו כחלק משדה האמנות. למשל, הדפס הלינולאום של המאייר אורנסו (אורן סומך), ״Agony״. זהו הדפס אקספרסיבי וחד, המזקק את הייסורים לכדי כמה קווים באמצעות גילוף בלינולאום והדפסתו, ומציג נקודת מבט אחרת לחלוטין על איור. ההדפס מזכיר במקצת את חיתוכי העץ של קבוצת הגשר הגרמנית, ואין ספק שלא מדובר עוד במשהו קליל שנועד לילדים.

בשנה שעברה, כשהמאיירת ובימאית האנימציה דניאלה קופלר ואני הבנו כי השינוי לא יגיע מהממסד, החלטנו לאצור תערוכה בגלריית חנינא הפועלת באופן עצמאי וללא מטרת רווח, כשמטרתה העיקרית להשפיע על האופן שבו מתייחס שדה האמנות בארץ לאיור ולקדם אותו. פנינו למאיירים והתחלנו לרקום את התערוכה טמפרמנט – מאיירים חושפים רגשות. הטמפרמנט, שהוא מכלול הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים של האדם, העסיק את האדם משחר ההיסטוריה. כבר ביוון העתיקה, היפוקרטס הניח את היעדר קיומו של האיזון בין הגוף לנפש כמקורן של מחלות. להיפוקרטס מיוחסת תיאורית ״ארבע הליחות״ המחברת בין ארבעה ארכיטיפים של טמפרמנטים אנושיים, לבין מצבו הפיזי של אדם, עונות השנה וארבעת היסודות. מאז יוון העתיקה התיאוריה עברה גלגולים רבים ואף השאירה את חותמה על תולדות האמנות. ארבעת הטמפרמנטים היו לאורך השנים תמה נפוצה בתחריטים של אמנים כאלברכט דירר, רמברנדט ורבים אחרים.

בתערוכה השתתפו 23 אמנים ישראלים שהציגו פרויקטים של איור אחר, שאיננו עוד מיינסטרים ״חמוד״ לילדים, אלא סוגה אמנותית בפני עצמה, הפועלת מתוך חוקיות פנימית במגוון מדיומים

בתערוכה השתתפו 23 אמנים ישראלים שהציגו פרויקטים של איור אחר, שאיננו עוד מיינסטרים ״חמוד״ לילדים, אלא סוגה אמנותית בפני עצמה, הפועלת מתוך חוקיות פנימית במגוון מדיומים. לדוגמה, האמן אמיר פולק אתגר את גבולות האיור תחת הפסבדונים ״יה-יה״ באמצעות פעולת אמנות ברשת החברתית. בעזרת האיור הנרטיבי, פולק מתמודד עם השאלות שמעסיקות אותו תוך כדי דיאלוג עם הקהל. עבודתו ״ילדה״ – סיפורה העצוב של יה-יה רחוקה מאוד מסיפור ילדים מאויר: מדי שבוע פורטת יה-יה את השתלשלות העניינים הקטלנית שהובילה לסיום הטרגי של סיפורה, תוך שהיא מתעמתת עם הטאבו שבשמירה על שלמות הגוף כפי שבא לידי ביטוי באנימציית דיסני מסורתית. תחת המעטה שזהו ״רק מצויר״ יה-יה יכולה עסוק במוות, חיים, גורל, בשאלות כמו מדוע פרפר טווי המשי לא יכול לעוף או למה דברים הם כפי שהם ואי אפשר לשנותם, אולם שאלה אחת נותרת פתוחה: מה היה צבע עיניה?

באופן דומה אך בסגנון שונה לחלוטין, גם רונית מירסקי בוחנת את מקומו של האיור בשדה האמנות. עבודותיה של מירסקי נוגעות בעדינות ורגישות אינסופית בנושאים המעסיקים את האמנית, מהזדקנות ומחלה של הורים, כפי שניתן לראות בסדרת העבודות שלה ״פורטרט משפחתי״, דרך התמודדות עם פוביות ופחדים כמו ברישום העיפרון ״Immerse״, ועד היכולת שלה לתאר אווירה קודרת של דיכאון וייאוש כמו בתצריב ״ועוד לא קל לנשום״.

שבוע האיור שהתקיים בתל אביב בחודש מאי האחרון נתן אלטרנטיבה לתערוכות איור כהפעלות לילדים, והציג גם איור ״למבוגרים״ תחת הכותרת ״אוהבים אמנות – עושים איור״ במגוון מקומות בתל-אביב (לאו דוקא במוסדות אמנות). התערוכה משחקים במוזיאון העיצוב, שהתקיימה בד בבד במוזיאון העיצוב חולון, הציגה את ״מרחבי הדמיון כפי שהם מעוצבים בידי מאיירים ומתכננים ישראלים – במבט אל תוך ספרי הילדים העכשוויים״, והנה, שוב האיור מוצג כעיצוב המיועד לילדים. יהיה מעניין לבקר בתערוכות הסיום של המוסדות ללימודי עיצוב, שגם בהם לצערי הרב האיור עדיין צריך להיאבק על מקומו כאמנות.