אני זוכר משמע אני קיים

הזיכרון, כפי שהוא מוגדר בוויקיפדיה, בר הסמכא של המאה ה-21, הוא היכולת של האורגניזם לאגור מידע דרך החושים ולהשתמש בו. על פי לוגיקה פשוטה זו, כל בני האנוש, מהיותם אורגניזמים, זוכרים. אפשר לפשט את המשוואה הזו לכדי חמש מילים – אני זוכר משמע אני קיים. ביהדות הפך הזיכרון לציווי של ממש: חובתו של האדם כלפי אלוהיו היא לזכור את המעשים שבמקרא, בעוד שכחתם נתפסת כמרד. ואילו בעולמנו רווי הריגושים, המתנהל על ידי ה-tag וה-like, נדמה כי היכולת האינהרנטית של הזכירה מעט השתבשה בנו. כך, בעולם שבו באפשרותי להרחיב את ״זיכרוני״ באמצעות שבב אלקטרוני בנפח בלתי נדלה, אנו מוצאים את עצמנו הוגים יותר ויותר, מבלי להקדיש לכך מחשבה יתרה, את המילים ״אני לא זוכר״; כאילו נלחץ מקש ה-delete לאחר מעשה והותיר אותנו חלולים, אנו נתפסים בקלקלתנו.

המשמעות של זיכרון אינה מסתכמת בסך הרגעים שאני זוכר או לא זוכר, המשמעות של זיכרון היא מה שאני לא שוכח

אך המשמעות של זיכרון אינה מסתכמת בסך הרגעים שאני זוכר או לא זוכר, המשמעות של זיכרון היא מה שאני לא שוכח. המילה זיכרון, שמתייחסת הן ליכולת אגירת המידע והן למידע הנאגר עצמו, טומנת בחובה פרשנויות רבות ונעה על שני צירים – האישי והקולקטיבי. וכשם שזיכרון עושה שימוש בחושים כדי להחזיק קרוב אלינו את זכר הדבר ולהותיר בנו את רשמיו, כך הוא גם רותם אותנו להשתמש בחושים כדי להפכו ממושג ערטילאי השוכן בנו מעת לעת, לכדי ביטוי פיגורטיבי.

זה הקונספט שהנחה את התערוכה ״זה מה שנשאר״, שנפתחה  בראש השנה בנווה שכטר – מרכז לתרבות ואמנות יהודית עכשווית. התערוכה כולה הוקדשה לנושא הזיכרון, והיא הציגה פרשנויות שונות למושג זה, תוך מטרה ברורה – לבחון את הזיכרון מזווית עכשווית, תוך הימנעות מהקשרים מידיים שדבקו במושג ברבות השנים. המהלך האוצרותי של התערוכה ביקש להתרחק מהקונוטציה השלילית, השחוקה והרווחת בהקשר לזיכרון בחברה הישראלית, ולהאיר את המושג באור אחר: צבעוני, מלהיב, מסקרן, חי ומעורר השתאות.

התערוכה היא חגיגה של זיכרון – אותו דבר-מה חמקמק ומתעתע, המעלה בנו חיוך של ערגה או קמט של עצבות. היא מותחת את מושג הזיכרון לכדי יריעה רחבה של נושאים דוגמת זיכרון של חומר, זיכרון של ילדות, זיכרון של תרבות, תקופה ועוד, ונוגעת בהבטיו השונים – נוסטלגיים, מתוקים או טראומתיים – ובאופנים הייחודיים של הנצחתו. העבודות בתערוכה הן פרי יצירתם של סטודנטים באקדמיות לעיצוב בישראל – בתחומי התקשורת החזותית, האיור, הצורפות, האופנה ועיצוב המוצר – שנוצרו במגוון דיסציפלינות בשנים האחרונות. מתוך עשרות רבות של פרויקטים נבחרו בקפידה אלו העונים להגדרה של פרשנות עכשווית למושג הזיכרון, ושמצליחים לדלג מעל מהמורת הטרגדיות הלאומיות למיניהן.

נדבך חשוב נוסף הוא ההקשר של נושא התערוכה למקום משכנה – מבנה טמפלרי מרהיב ביופיו, שניצב בלב שכונת נוה צדק הציורית לכשעצמה. המבנה העתיק שתהליך השיפוץ שלו הסתיים לפני כשנתיים, טומן בחובו זיכרונות ישנים ב״עטיפה״ חדשה. התוצאה היא מפגש מרתק בין מבנה מרשים שקירותיו (ורצפתו) מדברים בעד עצמם, לבין עבודות רגישות, אינטליגנטיות ובעלות חוש הומור.

בתערוכה הציגו 18 מעצבים, חלקם בוגרים טריים, שהרצון לשנות ולהשפיע מלווה אותם מיומם הראשון על ספסל הלימודים. נהוג לקשור את פעולת העיצוב למקום ולתקופה שבהם היא מתקיימת, וכתוצאה מכך כמעט כל אובייקט נושא עמו באופן אוטומטי זיכרון כלשהו, בין אם אישי ובין אם קולקטיבי. זהו גם החוט המקשר בין העבודות המוצגות בתערוכה, היחס בין האישי לקולקטיבי והקשר ביניהם – המתבטא בקלות שבה יכול צופה מן הצד להזדהות עם החוויה המוצגת, ולחוות את זיכרונותיו שלו נוכח הצפייה בעבודות. במובן זה התערוכה היא גם הזמנה לדיאלוג.

״הזיכרונות שלי חומקים ממני, אז לקחתי מאחרים והפכתי אותם לשלי״. זו הייתה נקודת המוצא של מאיה איש שלום, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שביקשה מחבריה בעמוד הפייסבוק לשלוח לה את זיכרונות ילדותם. מבין מאות זיכרונות שקיבלה היא בחרה לאייר את אלו שריגשו אותה יותר מכול; היא הכניסה את עצמה בתור ילדה לתוך האיורים, ובכך הפכה את הזיכרונות לשלה. התוצאה היא מגוון של תקופות, מקומות, תרבויות וגילים שיוצרים נרטיב מעורפל של ילדותה השאולה, בסגנון רישום קווי, צבעוני ומשולב בטקסטורות.

עידו דגן, בוגר החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, התחקה אחר הדמיון שבין חפצים נכחדים בתעשיית הייצור ההמוני, לבין מיני חיות נכחדות בטבע. דגן, שיצר באמצעות שילוב אלמנטים משני העולמות – החי והמכונה – זן חדש של פוחלצים, מציג לראווה מכשירים שיוצרו בשנות ה-80 וה-90, ושנמוגו מהעולם לטובת טכנולוגיות חדישות. עבודותיו מייצרות תזכורת לחוויית השימוש והנטישה המואצת, בתקופה שבה החברה האנושית מייצרת עד בלי-די, מכלה את משאביה ומרוקנת מתוכן רגשי את תוצריה.

נועה קוריאל, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, ייצרה המשכים לחלקי תכשיטים שעברו בירושה ואינם ניתנים עוד לענידה, דוגמת פנינים שנפלו משרשרת, שעונים שאינם עובדים ועוד. ״ענידת תכשיטים שקיבלתי בירושה גורמת לי להרגיש שאני נושאת את האנשים החסרים שלי איתי,״ אומרת קוריאל. וכך, באמצעות הדפסת תלת-ממד, היא משלימה אותם לכדי תכשיטים שלמים ושמישים, בעלי ערך סנטימנטלי, הטומנים בחובם כוחות של נחמה והמשכיות בעבור אלו שנותרו מאחור.

אבירם כהן סיטיון, בוגר המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, עסק בהשראת הברוטליזם והבלוקים של שכונת יד אליהו בתל אביב שבה גדל, בפיתוח חומרי-מחקרי ובשדה הסמנטי והמושגי של הבטון. ״מה היה קורה אילו היינו יכולים לקמט את הבניינים שלנו? להיטמע בתוך הקירות, לשקוע בתוך הרצפה ולחיות בעולם של בטון רך?״ שואל כהן סיטיון. התוצאה היא מניפולציה חומרית חדשה ומפתיעה, המאתגרת את הדימוי הקר והנוקשה של הבטון ומאפשרת חוויה רכה במגוון שימושים דוגמת כריות, אריחים ועוד.

דינה זריצקי, בוגרת החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, יצרה סדרת איורים על גבי אובייקטים שנאספו מהרחוב, דוגמת אבני מרצפת, צינורות וקופסאות שימורים. זריצקי מבססת את איוריה על עדויות של ילדי עולים מרוסיה, המתארים את חוויית ההתאקלמות והדחייה החברתית שחוו במשך שנות ה-90 בישראל. האקלקטיות המסקרנת של התוצר הסופי כולו משקפת את האופן שבו ילדים נאלצו לאלתר פתרונות חברתיים כל יום מחדש על בסיס ניסוי וטעייה.

דוגמה נוספת מתוך התערוכה היא עבודתה של מיכל כספי, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שיצרה תכשיט בעל שלושה מצבי צבירה. השרשרת שעיצבה עשויה משלושה חומרים: קרח, צבע מאכל שחור ושרשרת כדורית מצופה כסף. לפני שעונדים אותה יש לשמור אותה במקפיא, כדי שלא תימס בטרם עת; לאחר שעונדים אותה מתחיל תהליך ההפשרה, שתלוי בטמפרטורת החדר; ובזמן ההפשרה, הבגד שעליו עונדים את השרשרת סופג את צבע המאכל ומוכתם על ידו. לבסוף, מה שנשאר הוא שרשרת הכסף והכתמים על הבגד – זיכרון של מה שזה עתה קרה.

אלו הן שש דוגמאות לעבודות בנושא זיכרון, כפי שהוא נתפס כיום בעיניהם הרעננות של סטודנטים לעיצוב. יתר המשתתפים בתערוכה, שקצרה היריעה מלהזכירם, הם איה ונונו, אינסה מוצ׳ניק, אלה איוונוב, דפנה פריידנריך, הדר כפיר, זהר קורן, ניר סבח, סשה לייקין, עמית ויצמן, עציון מזרחי, צליל רוקנשטיין ושירן סלם. התערוכה ״זה מה שנשאר״ הוצגה בנוה שכטר למשך כחודש ימים, בין 18 בספטמבר ל-23 באוקטובר 2014. מה שנשאר ממנה הם רק כמה רגעים מופלאים, ורשומה זו.

— נטלי פסלב שימשה עוזרת לאוצר התערוכה.

—לתערוכה המלאה לחצו כאן.