ביולי 2015, כנופיה של נשים מוסלמיות צעירות תקפה אישה שהשתזפה בביקיני בפארק ציבורי בצפון צרפת. אחת הנשים המוסלמיות תקפה מילולית את המשתזפת, לכאורה בגלל הלבוש ה"לא מוסרי" שלה וחשיפת גופה במקום ציבורי. כשלובשת הביקיני ענתה לה, הקיפו אותה הנשים, התנפלו עליה והכו אותה בסטירות ואגרופים. עדים במקום התערבו לפני שהאישה נפגעה באופן רציני, אך היא נותרה חבולה פיזית ונפשית. התוקפת טענה כי התקיפה לא נבעה ממניעים דתיים.
התקרית עוררה תרעומת גדולה ברשתות החברתיות. הנשים המוחות ארגנו הפגנה בביקיני, בפארק שבו קרתה ההתקפה. בגלל גשמים ורוחות עזות, רק כתריסר נשים הגיעו להפגנה, אך מאות ברחבי צרפת הגיבו לפוסט בטוויטר, ופרסמו תמונות של עצמן לבושות בבגדי ים קטנטנים במקומות ציבוריים, תחת ההאשטאג "אני לובשת את הביקיני שלי בפארק".
*
ביולי 2016, חגג הביקיני, בגד הים הקטנטן בשני חלקים, שבעים שנה להמצאתו. הביקיני, בגלגולו הנוכחי, נוצר ב-1946 על-ידי שני גברים צרפתיים, בנפרד אך בד בבד; לואי רארד, מהנדס מכונות ובנם של בעלי חנות להלבשה-תחתונה, וז'אק אלם, מעצב-אופנה, הציגו את רעיון בגד הים בשני חלקים במרווח של חודשים ספורים זה מזה. אלם קרא ליצירתו "אטום" ושכר מטוס פרסומת שטס בשמי חוף הים בקאן עם הכיתוב: "אטום, בגד הים הקטן בעולם". רארד הציג בגד-ים קטן אף יותר וקרא לו "ביקיני", על שם מקבץ איים באוקיינוס השקט אשר שימשו אתר ניסויים בנשק גרעיני מאז אותה שנה. הוא הציג את הביקיני בבריכה ציבורית בפריז על גופה של חשפנית. רארד התרברב כי בגד הים קטן כל-כך שניתן להעבירו דרך טבעת-נישואין. אירופה הייתה המומה ולבישת הביקיני נאסרה בחופי הים של איטליה וספרד.
ב-1952, כיכבה בריז'יט בארדו בסרט "הנערה בביקיני", מן הפעמים הראשונות בהן הופיע בגד הים בסרט קולנוע. ב-1953, הופיעה השחקנית הצעירה בביקיני בפסטיבל הסרטים בקאן. בגד הים הסב לה הצלחה רבה כל-כך, שב-1956 לבשה אותו שוב בסרט "ואלוהים ברא את האישה" של הבמאי רוז'ה ואדים. בארדו בביקיני היוותה פריצת-דרך בהפיכתו לפופולרי באירופה.
*
באוגוסט 2016, מעט לאחר מתקפת הטרור – פיגוע הדריסה בטיילת של ניס – שבה הנהג המחבל זיהה את פעולותיו עם האידאולוגיה של ארגון המדינה האיסלמית דאע"ש, כחמש-עשרה ערים ועיירות ברחבי צרפת הטילו איסור על לבישת בורקיני, אותו בגד חוף/ים המשמש נשים מוסלמיות דתיות ומכסה את גופן מקרסול ועד ראש, בדומה לבורקה אותה הן לובשות ביומיום. קאן, השוכנת בריביירה הצרפתית, הייתה לעיר הראשונה שהטילה את האיסור על לבישת בגד הים הצנוע. ראש העיר, דויד ליסנארד, ציין כי גישה לחופי הים אסורה לאדם הלובש בגדים שאינם מכבדים ערכים של מוסר-טוב וחילוניות – שהיא עקרון מכונן של הרפובליקה הצרפתית; בגדי ים וחוף אשר מפגינים שיוך דתי באופן ראוותני, בזמנים בהם צרפת מהווה מטרה למתקפות טרור, עלולים לגרום להפרעות בסדר הציבורי. ליסנארד הבהיר כי חבישת סמלים דתיים אחרים, כמו כיפה וצלב, מותרת, והאיסור אינו חל על הרעלה שחלק מן הנשים המוסלמיות עוטות על ראשן; האיסור חל על "מדים" המזוהים עם קיצוניות איסלמיסטית.
בחודש זה אירעה תקרית דרמטית שבה ארבעה שוטרים צרפתים חמושים ניגשו לאשה מוסלמית לבושת בורקיני, שנחה על החול לחופו של הים התיכון בניס, קרוב מאוד לטיילת בה התרחש פיגוע הדריסה הרצחני, נעמדו מעליה והתעמתו אתה. הם הכריחו אותה להסיר מעליה מעין טוניקה ארוכת שרוולים וקנסו אותה, בקנס נכתב כי לבוש האישה הוא דתי במופגן ואינו תואם את ערכי החילוניות הצרפתיים.
בית המשפט העליון הצרפתי ביטל את איסור הבורקיני, תוך דחיית שני הטיעונים המרכזיים, בטוענו כי בגד-הים אינו מהווה פגיעה בשוויון נשים, כמו גם אינו מביע תמיכה בטרור. השופט ציין כי איסור מסוג זה מאיים על חירויות יסוד בחברה הצרפתית, ביניהן חירות אישית, חופש התנועה, חופש המצפון וחופש הדת.
*
ישנם סוגים רבים של פריטי לבוש הנלבשים על גופן של נשים מוסלמיות, והם משתנים ממקום למקום. שריעה, החוק האיסלמי, אינו מחייב נשים ללבוש דווקא את הבורקה – כיסוי חיצוני מלא המסווה את הגוף והפנים, ונהוג במסורות אסלאמיות מסוימות, לכיסוי גופן בציבור. הבורקה שייכת לאזורים ספציפיים בעולם, שם היא נחשבת ללבוש יומיומי תקין. באזורים אחרים בעולם לבוש הנשים שונה – רמות הכיסוי והחשיפה משתנות. החוק המאחד את צורות הלבוש השונות לנשים הוא צניעות. המילה חיג'אב פירושה כיסוי, מסך או וילון והיא מתייחסת לצורת רעלה מסוימת הנלבשת על-ידי חלק מן הנשים המוסלמיות, כמו גם לסגנון הלבוש האסלאמי הצנוע בכללותו. חיג'אב צריך להילבש בפני גברים, אך לא בפני נשים מוסלמיות אחרות. קיים דיון לגבי מה מותר ואסור לחשוף בפני נשים שאינן מוסלמיות. חוקי הצניעות האסלמיים לנשים נתונים לטווח רחב של פרשנויות. והעונש על הפרת חוקים אלה יכול להגיע לעונשים כבדים ועד לעונש מוות.
בשנים האחרונות, בגד הידוע בשם "בורקיני" זכה לתשומת לב כבירה בתקשורת האירופית ובכלל הציבור. זהו מלבוש המורכב משני חלקים והנו כיסוי גוף ושיער מלא, פרט לפנים, כפות הידיים והרגליים. הבורקיני הושק כאופציה לנשים מוסלמיות השומרות על חוקי הצניעות על מנת שתוכלנה להתרחץ ולשחות במקומות ציבוריים, כמו גם להשתתף בפעילויות ספורט, מבלי לוותר על רמת הצניעות הראויה בעיניהן.
"בורקיני" הוא למעשה סימן מסחרי שנרשם על-ידי המעצבת האוסטרלית אהדה זנטי ב-2003. מאז, הפך השם "בורקיני" לשם גנרי עבור בגד מסוג זה. כערביה מוסלמית שנולדה בלבנון והיגרה עם הוריה לאוסטרליה בגיל שנה, זנטי הבינה את הבעיות העומדות בפני נשים מוסלמיות המעוניינות לכסות את גופן וגם להשתתף בפעילויות המצריכות נוחות מרבית וחופש תנועה; היא הבחינה כי נשים אלה באוסטרליה נמנעו מפעילויות שכאלה.
כוונתה של זנטי בשם "בורקיני" היתה לנסות ולגשר על הניגוד התפישתי שבין הביקיני והבורקה באמצעות יצירת חיבור בין השניים: כיסוי גוף בשני חלקים המוכיח כי חופש תנועה והצנעת הגוף אינם מנוגדים.
*
בכדי להבין את התפישה והסמליות של כיסוי הגוף המוסלמי בצרפת בת-זמננו, יש להתבונן בהיסטוריה המשותפת לשתי תרבויות אלה ובמיוחד בקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה בין השנים 1830-1962, וייצוגן של נשים אלג'יראיות לפני ובמהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. מלחמה זו התרחשה בין השנים 1954-1962, וגופן ולבושן של הנשים האלג'יראיות שיחקו בה תפקיד מפתח; הצרפתים ראו בהשגת שליטה בנשים, באמצעות הסרת כיסוי הגוף שלהן ו"שחרורן", דרך להתגבר על הגברים האלג'יראים ולפורר את תרבותם מן היסוד; חשיפת הנשים היתה דרך "להפוך" אותן לצרפתיות. הרצון להפשיט את הנשים היה קשור, יש להניח, גם במשיכה מינית: תשוקת הצרפתים להביא את גוף הנשים האלג'יראיות, את יופיין ומיניותן, להישג יד.
פוליטיקאים צרפתים מן השמאל הסוציאליסטי מגנים כיום את הבורקיני, תוך שהם מתארים אותו כפרויקט פוליטי של הפונדמנטליזם האסלאמי, המבוסס על שעבוד נשים. הם רואים בו חזון ארכאי על מיקומן של הנשים בחברה ביחס לגברים: הרעיון שנשים הן טמאות ובלתי-מוסריות מטבען ועל-כן מחויבות לכסות את גופן. עמדה זו רואה בנשים הלובשות בורקיני קורבנות דיכוי הזקוקות לשחרור בידי הרפובליקה הצרפתית.
גישה פמיניסטית זו, הרואה בנשים המוסלמיות קורבנות ומעמידה אותן כנגד המקרבנים שלהן, גברים מוסלמים, מתעלמת ממשמעות כיסוי הגוף עבור נשים אלה וטוענת להבנת משמעותו ה"אמתית". ההנחה הליברלית אודות רצון הנשים המוסלמיות "להשתחרר" היא מוטיב חוזר, כאשר איסור לבישת הבורקיני מהווה אמצעי אירוני להשגת שחרור זה (אירוני כי כופים את הנשים המוסלמיות להיות משוחררות).
אך המתנגדים לגישה זו מתארים פרויקט זה ל"הצלת נשים" לא כמשחרר, אלא כמחזק את תחושת העליונות של המערב; שחרור נשים מוסלמיות נעשה לטיעון מרכזי בניסיונות להשגת שליטה במוסלמים בצרפת. מוטיבים דומים בנוגע להסרת כיסוי הגוף במהלך הקולוניאליזם הצרפתי, משמשים צידוק לאיסור הבורקיני; על-כן איסור זה מצביע על המשכיות היחס לחיג'אב מן הקולוניאליזם לצרפת בת-זמננו. לשיטתם של המתנגדים לאיסור לבישת הבורקיני, יש להתבונן ברצונות, שאיפות ותפישות דרך הקשרים תרבותיים והיסטוריים ולא בשיפוטיות, מבעד ל"אמת" מוחלטת חיצונית.
לדעת המתנגדים, הטלת מגבלות לבוש על נשים מוסלמיות במדינות שאינן מוסלמיות, והדרישה מהן לעטות לבוש מסוים במדינות מוסלמיות, הן היינו הך, כלומר אותה שאיפה לשלוט בגופן של נשים. הסדרת לבוש נשים היא דרך לתגבר את הרעיון כי נשים הן המגדר הנחות בסדר החברתי.
*
בצרפת, הבורקיני אינו רק סמל של האיסלאם, כי אם גם סימן לאי-שוויון מגדרי. שוויון מגדרי מוצג כערך מהותי של הרפובליקה הצרפתית, אינטגרלי לזהות הלאומית. עקב-כך, אפיון נשים מוסלמיות הלובשות בורקיני כמדוכאות, יכול להתפרש גם כדרך למקם מוסלמים כמתנגדים לערכי היסוד הצרפתיים.
משום מורכבות זו, הדיון סביב הבורקיני חוצה גבולות מוכרים של ימין ושמאל ויוצר קואליציות בלתי צפויות. פוליטיקאים מן המפלגה הרפובליקנית השמרנית טוענים כי איסור הבורקיני מהווה הגנה על נשים מוסלמיות ונדהמים מן השתיקה הרועמת של ארגונים פמיניסטיים בנושא. בדומה לכך, מרין לה-פן, העומדת בראש "החזית הלאומית" – מפלגת הימין הקיצוני, שהיתה מועמדת מובילה לנשיאות בבחירות שהתקיימו במאי 2017, אך הפסידה לבסוף לעמנואל מקרון מן המפלגה הסוציאליסטית – קראה לשים קץ לרב-תרבותיות בצרפת. לה-פן טענה כי צרפת אינה מחביאה את גוף האישה, אינה מכסה חצי מאוכלוסייתה, וכי חופי הים של צרפת שייכים לסרטים החושניים של בארדו וואדים, ולא לכיסוי הגוף האסלאמי. שחרור מיני נהפך לערך יסוד של הרפובליקה הצרפתית; אנשים שאינם חולקים ערך זה אינם מוצבים רק כ"אחרים" כי-אם גם כנחותים ומפותחים פחות.
מבחינה זו, תמיכת השמאל באיסור הבורקיני מהווה, בחלקה ולמרבה הבלבול, חלק מן השיח הלאומני. בניגוד לכוונתם של חלק ממתנגדי הבורקיני משמאל, רטוריקה זו עומדת בקו אחד עם האג'נדה הלאומנית של "החזית הלאומית" של לה-פן.
בניגוד לגישה הרואה בנשים מוסלמיות העוטות את הבורקיני קורבנות, פוליטיקאים מן הימין השמרני מציירים פרקטיקה זו כפרובוקטיבית, ויוצרים קישור ישיר בינה ובין פונדמנטליזם אסלאמי. בקונטקסט של מתקפות הטרור בצרפת ב-2015-2016, נראה כי הבורקיני נעשה לסמל עז של קיצוניות ואלימות אסלאמיסטיות; הוא נתפס כאיום לא רק על החילוניות הצרפתית, כי אם גם סכנה ברורה ומיידית לחיי האוכלוסייה הצרפתית.
*
חיג'אבים הופיעו בכל מקום על מסלולי התצוגות בשבוע האופנה בפריז בחורף 2018/19, אשר התקיים במרץ האחרון. המעצבים אמנם לא קראו לילד בשמו – וברוב המקרים הדוגמניות שלבשו אותם לא היו מוסלמיות – אך בעיני רבים, הדמיון שלהם לפריט הלבוש המוסלמי המסורתי היה ניכר. האם מדובר פשוט בענייני סטיילינג? האם מתכוונים המעצבים לייצר פריטים אלה ולשווקם לנשים מוסלמיות?
לבישת חיג'אב אינה פשוט בחירה אופנתית; היא מהווה מחויבות לאורח חיים צנוע. בעוד התפישה המערבית את החיג'אב משתנה, מעצבים המשתוקקים להרוויח מן השוק האדיר של אופנה צנועה אינם מביאים בחשבון את התמונה הרחבה של שוק זה ואת המשמעות של הצגת צירוף של כיסוי ראש וחצאית מיני עבור אישה מוסלמית. על-ידי הפיכת הפריטים למיינסטרימיים, ללא כל התחשבות בדת ומסורת, מותגים עלולים לנדות את אותן לקוחות אשר הם מבקשים להכליל.
*
עם זאת, נוצרה בשנים האחרונות ברית מעניינת ואירונית (לאור המתח שנפרש לעיל במאמר זה) בין האסלאם לאופנה העילית הצרפתית. הוט-קוטור, האופנה העילית הפריזאית, מקושרת באופן מסורתי לפאר והזוהר האירופאי. בגד יום, כגון חליפת חצאית, מקולקציות הקוטור עולה כמה עשרות אלפי יורו, בעוד מחירן של שמלות הערב מתחיל במאות אלפים ויכול להגיע אף למיליונים.
באקלים כלכלי הפכפך וצניחת מניות גלובלית, אפשר לומר כי ההוט-קוטור יצא מהאופנה. קהל הלקוחות של בגדי פאר אלה מסתכם בכארבעת אלפים נשים מרחבי העולם. אז מי בעצם עדיין קונה קוטור בזמנים לא יציבים אלה? מסתבר שנשים ערביות.
ב-2011, דיווח רויטרס משבוע האופנה בפריס כי נשים מזרח-תיכוניות, בעיקר ממשפחות המלוכה ואילי הנפט, הן רוכשות ההוט-קוטור המשמעותיות ביותר. השוק במדינות המזרח התיכון החל מתפתח רק בשנים האחרונות. אך עכשיו הוא כבר בשיאו. לצד סין ורוסיה, השוק המזרח-תיכוני הוא המתפתח בקצב המהיר ביותר. לאורך שנים נשים ערביות העדיפו בגדי מותרות ראוותניים ומנקרי עיניים, אך כעת הן חושקות בסגנון מתוחכם, מעודן ודיסקרטי יותר, בדומה ללבוש האירופאי.
בגדי הקוטור הנפלאים נלבשים בעיקר בחתונות הענק הערביות. לחתונה ערבית ממוצעת של משפחות עשירות, מוזמנים מספר אלפים של אורחים. כל אישה לובשת שמלת הוט-קוטור מיוחדת וייחודית, שכן זוהי אחת ממותרות ההוט-קוטור – ברגע שדגם מסוים נמכר ללקוחה מסוימת, הוא נמחק מרשימת הרכש ולעולם לא יילבש על-ידי אישה נוספת, אלא אם כן התקבל אישור מפורש מן הלקוחה שרכשה את הדגם, כי היא מרשה למכור דגם זהה לאשה אחרת. בתרבות הערבית מזרח-תיכונית ישנן המון חתונות שיש לפקוד, כל פעם כמובן בשמלה אחרת, חדשה לגמרי.
לבעליהן של הלקוחות יש מספיק כסף, ואין להם מילה במה שנשותיהם רוצות ללבוש וקונות. ברכישותיהן, הנשים הערביות מעצימות את בתי האופנה, מותגי הקוטור, ומאפשרות את המשך קיומם הנתון בסכנה בימינו. השוק המזרח-תיכוני הוא היציב ביותר ונראה כי לקוחות אלו ימשיכו לקנות הרבה ובאופן מתמיד ולהחזיק את בתי הקוטור הפריזאים עם הראש מעל המים הסוערים; שכן כל עוד זורם הנפט, זרם המזומנים ימשיך גם הוא.
על-פי דיווח של רויטרס, קונות מוסלמיות הוציאו 266 מיליארד דולר על ביגוד ונעליים ב-2013, וצפויות לבזבז כ-484 מיליארד ב-2019. בדומה לייעוד המוצרים לשווקים הסיניים, יפניים ושאר מדינות אסיה בתחילת המילניום, בתי אופנה גבוהה מתאימים כעת את העיצובים ושיטות השיווק שלהם עבור נשים מוסלמיות מזרח תיכוניות.
*
הדיון המורכב סביב הבורקיני עלה לכותרות ב- 2016 ומאז נדחק הצדה על ידי עניינים אקטואליים לוחצים יותר בזירה הגלובלית: גלי הגירה אדירים מן המזרח התיכון לאירופה, הטרור האיסלאמיסטי ההולך וגובר ואווירת מלחמת עולם העומדת על הסף. עניינים מדוברים עכשוויים הם תנועות metoo# ו- timesup# העוסקות במעמדן של נשים וזכויותיהן על גופן. סוגיית הבורקיני ממשיכה לרחוש מתחת לפני השטח, אם כי פחות בעין הציבור. אך היא קשורה הדוקות לסוגיות הנזכרות מעלה: קונפליקטים בין תרבות המזרח ותרבות המערב, מאבקים של צרפת עם הדיירים החדשים, ומאבקים פנים צרפתיים בין פוליטיקאים כמו גם אזרחים צרפתיים בנוגע לדרכי ההתמודדות עם בני ובנות התרבות הזרה. הבורקיני הוא סימבולי גם לתנועות לזכויות נשים: זכותן לבעלות מלאה על גופן וזכותן שלא להיות נתונות להטרדות ותקיפות מיניות.
כיום, ניצבים, לכאורה, הביקיני והבורקיני זה אל מול זה באופן דיכוטומי, כשני קצוות של סקאלה מלבושית נשית, המייצגים שתי תרבויות שונות בתכלית המתחככות זו בזו. אך למרבה האירוניה שניהם גרמו לסקנדל ציבורי במערב עם יציאתם לאוויר העולם: הביקיני בחשיפתו הכמעט מלאה של גוף האישה, והבורקיני בכיסויו הכמעט מלא של גופה.
ניתן לראות בבורקיני מקבילה לביקיני: הביקיני שחרר את האישה הצרפתייה מעול עודף הבד כאשר היא משתזפת או משתכשכת במים, הבורקיני גם הוא נועד להקל על חופש התנועה של האישה המוסלמית כאשר היא שוהה בבריכה או בים. שניהם מייצגים, במובן מסוים, ניסיון פטריארכלי נושן למשטר נשים באמצעות לבושן, הן במזרח הן במערב.
מה שנעדר ברובו מן הדיון הציבורי בבורקיני הוא כוונת המשוררת – ממציאת הבורקיני, אהדה זנטי – אשר ביקשה בהמצאתה לשחרר נשים מוסלמיות ולא לכלוא אותן, לאפשר להן להשתתף באורח החיים הצרפתי ולא להדיר אותן, לקרב אותן לערכים הצרפתיים ולא לבדל אותן.
חלקו השני של המאמר, המאיר יחסים בין המזרח-התיכון למערב על רקע לבוש נשים באור חיובי יותר, בא להנכיח מערכת יחסים שונה בין שתי תרבויות שונות אלה. כאמור, נשים מוסלמיות מהוות את כוח הצריכה האדיר ביותר לאופנת ההוט-קוטור, שהיא, תרתי-משמע, אוצר צרפתי לאומי המהווה נתח משמעותי בכלכלת צרפת ומקור כבוד ייחודי לרפובליקה הצרפתית. הנשים המזרח-תיכוניות מספקות משאבים להמשך קיומה של האופנה העילית הצרפתית, בעוד מעצבי העל מספקים להן בתמורה בגדי פאר בהם הן חושקות. סימביוזה זו היא סימן נוסף, בדומה לבורקיני, לרצונן של נשים מוסלמיות להתקרב ולקחת חלק בתרבות הצרפתית.
קודמים 