היית אוכל מצלחת של נשא?

בתור נער, לא הבנתי למה כל הזמן מחלקים קונדומים במסיבות ולמה אמא שלי נהייתה עצובה כשסיפרתי לה שאני הומו. לא הבנתי שרוב האנשים במסיבה דלוקים, ולא הבנתי למה לא מתנשקים ברחבה המרכזית. בעקבות יום האיידס הבינלאומי (ובאיחור אופנתי) החלטתי לבדוק אם יש לי תשובות.

1

לפני כמה לילות ישבתי לצד מישהו שרציתי לשכב איתו. עם החשק המיני עלתה בי השאלה האם הוא נשא. השאלה הזו לא זרה לי, כבר שנים שהיא שזורה אצלי בחשק המיני. לפני כמה שבועות ראיתי קמפיין תודעתי של האגודה למלחמה באיידס שבו נשאים מספרים על עצמם. זה הציף בי תחושה של קושי ומועקה. אחרי שנים שבהן מחרידים אותי מהנגיף, עכשיו ידברו על כך שאפשר לחיות איתו.

אין לי כוח להיות מושפע שוב. למרות ההיבט החיובי של הקמפיין, אני מתלבט אם להיפתח למסרים חדשים על כך שהחיים עם הנגיף לא נוראיים כמו ששידרו לנו עד כה. אני לא אומר זאת כבדיחה: הייתי בזוגיות עם נשא, התפיסה שלי לגבי הנושא לא שטחית. המחשבה שעכשיו ישדרו לי שאפשר לחיות עם המחלה מעוררת בי התנגדות.

את האקס שלי הכרתי באמסטרדם. הייתי בן 18. נתקלנו אחד בשני במפתן הדלת, אני בכניסה לבר והוא ביציאה ממנו. הוא שיתף אותי בכך שהוא נשא שבוע לאחר ההיכרות שלנו. כשאני חוזר אל התחושה שהייתה לי כששיתף אותי, אני מרגיש שהיה בי דיסוננס שאפשר לי להתכחש למשמעות הדבר. הדיסוננס הזה, שעד כה קראתי לו טיפשות-נעורים, מתבהר לאחרונה כתוצאה של עומס המסרים הסותרים לגבי מחלת האיידס שקיבלתי עד אותו שלב.

המסרים הגיעו משלושה מוקדים עיקריים: מהאגודות למלחמה באיידס, מסרטים ומסדרות בערוץ שמונה, ומהבית-הפתוח בירושלים (כשהוא עוד לא היה להט״בי, אלא רק ל״ה). הפערים שחוויתי בין המסרים על מין בטוח והעובדות הקשות שהופיעו בעלונים לגבי המחלה אל-מול הפריצות המוחלטת שהתנהלה במסיבות, יצרו אצלי חרדה, פחד עמוק שנצמד לכל מחשבה על מין, שמא אחלה למרות הקונדום.

2

לעומת שאר ההתמכרויות שלי, ההתמכרות למין ממש לא הייתה ברורה לי. באחד הטיפולים שיתפתי את הפסיכולוג שלי בעובדה שאני שוכב כל שבוע עם גבר אחר. אמרתי את זה בטון כזה שמרגיש שזה לא ממש הרבה, אבל אני מסתפק בזה. המטפל שלי הרים גבה והעיר שזה יותר מדי ושזה מרגיש לו כמו התמכרות.
הופתעתי שהוא חיבר את המילה הזו גם לכך. הסברתי לו, כמו אזרח שמסביר לתייר על החיים בארץ זרה, שהוא לא מבין כמה שזה מקובל. שאם עכשיו זה נשמע לו כמו התמכרות, מה הוא היה אומר אם היה מכיר אותי בצעירותי כשההבחנה אם לשכב עם מישהו הייתה נעשית כמעט ללא הבחנה.

הוא לא התרגש, כי פסיכולוגים תמיד יגרמו למטופל להרגיש תייר, תייר בחייו. הוא ״הציע״ לי לחשוב שלשכב עם גבר שונה בכל שבוע זה סוג של התמכרות למין. מאותו יום הפסקתי לשכב כל שבוע עם מישהו אחר, יותר כדי לא להיות מסומן כקרוב להתמכרות נוספת, מאשר מתוך הבנה לגבי המעשה. כשמשהים את ההתנהגות מלהיכנס אל דפוס מייצרים פער. בתוך הפער הזה אפשר לארגן את התפיסה מחדש. ההפסקה אפשרה לי לבחון מחדש את היחס שלי למין.

3

החברה ההומואית נופלת בין הכיסאות בהרבה מובנים. גם בעניין המין. החינוך החברתי הוא נוסחה שמאפשרת יחסים משביעי רצון בין גבר לאישה. הנוסחה היא מסה של דפוסים שעוברים בירושה, חוכמה עתיקת יומין. מה שקורה הוא שגבר הומו מקבל את הנוסחה של הגבר הסטרייט – נוסחה שמותאמת להיות מאוזנת ביחס לנוסחה שקיבלה האישה. ובגלל שהקשר בין נשים להומואים הוא מקרי בהחלט, הנוסחה שבראשו לעולם לא תוביל אותו לתחושה של איזון. היחס המאזן בין ״אני מזיין משמע אני קיים״ לבין ״אין מצב עד שנעבור לגור ביחד״ לא מתאפשר, ובמקומו נהיית חגיגה של הקיום הגברי.

היחס המאזן בין ״אני מזיין משמע אני קיים״ לבין ״אין מצב עד שנעבור לגור ביחד״ לא מתאפשר, ובמקומו נהיית חגיגה של הקיום הגברי

הזיון הוא חלק מהותי בדרך שבה אני מתקשר עם הומואים. הזיון הוא לא אקט; הוא הלך-רוח. אני מדבר זיון. אני מתנהג כמו שאני מתנהג בגלל שאני הומופוב ומפחד להידבק באיידס. הזיון הוא הלך-רוח שמאפשר לי לתקשר בצורה מינימלית כדי לספק את הצרכים. כמה שפחות קרבה כדי שלא יתפתחו יחסים. בהלך-הרוח של הזיון הבחירה באדם נעשית בסוג של רפרוף. רפרוף שמתקצר ככל שאנשים מסביב מתמידים ללכת לחדר-כושר ונראים דומה.
אני נמשך לאנשים שקל לזהות אותם. הפטיש חזק מאוד אצלי. אני נמשך לדברים ברורים וקיצוניים. ההומופוביה גורמת לי להימנע מפיתוח רגשות כלפי השני, בעוד החרדה מהמוות, מההידבקות, לוקחת ממני כל יכולת להתמסר לתשוקה. כדי להרחיב את אזור הפעולה שסגרו ההומופוביה והאיידס לקחתי סמים קלים וקשים. הסמים אפשרו לי להתנתק מהעול הזה שקוראים לו להיות הומו. תחשבו רגע על ההבדל בין נער הומו לנער סטרייט: כשגברים שוכבים עם נשים, האישה עלולה לעבור הפלה, כשהומו שוכב עם גבר הוא עלול למות.

כשהתשובה הפנימית רק מעודדת אותך ״אתה גבר, אז זה מה שצריך לעשות״, זו לא שאלה של רצון זה מעשה של הגשמה עצמית. כמעט כל סיבה מספיקה כדי לעשות מין אחד עם השני. רובם מסכימים ומחפשים תמיד עוד עם מישהו שונה, כי אסור לפתח חיבה, שמא נהיה עצמנו ושמא נמות מהמחלה הסופנית. ומבלי לשים לב אנחנו מפתחים התמכרות למין. רק כשמגיעים לגיל מאוחר יותר הנפש מתחזקת מעל הסטטוס הגברי. הרצון באהבה מתחיל לצבור כוח. ככל שהרצון גובר, כך גוברת גם המועקה הפנימית.

4

הומופוביה קשורה לחוסר ההתאמה של ההומו למה שהחברה מצפה ממנו. היא מצב תודעתי, המתקיים סימולטנית באישי ובחברתי. הקמפיין החדש של האגודה למלחמה באיידס שם השנה דגש על חשיפת הפן האנושי של המחלה, על שבירת הסטיגמות, ועל המסר שבשורה התחתונה בסדר להיות הומו, ומעבר לכך בסדר להיות הומו נשא. הקמפיין עושה שימוש בפלטפורמות שונות באינטרנט, בפייסבוק ובאתרים חברתיים נוספים. בפייסבוק מופצות הצעות לקריאת סיפורים אישיים על המחלה, וב״יד 2״ מופיע באנר שעליו כתוב ״היית לובש בגדים של נשא?״. לחיצה על הבאנר מובילה לחנות מקוונת של חפצים יד שנייה מנשא. אני תוהה אם רותמים את נושא האיידס כדי לעשות מהלך, להכניס בדלת האחורית את ההומו לחברה.

המילה איידס היא מילה כל-כך חזקה. מילה שהייתה מזוהה רק עם הומואים. אנשים רבים עמלו בעזרת כוח וכסף כדי להפוך את המילה המחרידה הזו מבעיה מגזרית לבעיה כלל אנושית. ועדיין, איידס היא מילה שאסור לומר עליה בקול את דעתך. חוסר היכולת בסיווג מייצר את הפער הפסיכולוגי שמאפשרת ההשהיה. בתוך מילים כמו איידס מתעצבים מחדש דפוסים חברתיים. האנשים מנהלים דרכן דיונים ומלחמות תודעה לפיתוח הקהילה. אני מזהה אפשרות שבתוך השיח הזה של האיידס מכניסים את המלחמה של ההומו להשיג הכרה חברתית. כדי שגם אנחנו נוכל לאהוב.
חשבו לרגע על בית הדין הבינלאומי. הוא מאפשר לאנשים שמגיעים מארצות ״לא שוויוניות״ לקבל את הזכות להיות מסווגים במילים – זכאי ואשם. המילים הללו הן מילים שהיחסים ביניהן מייצרים תחושה של שמירה. מישהו שומר עלי. השמירה המשפטית, הדיקטטורה הדמוקרטית, היא כמו אינקובטור, מקום שמייצר יחסים בין חופש לסדר. ככל שהיחסים האלה מתפתחים ונהיים מורכבים הם מייצרים תחושה חברתית של חירות.

המילה איידס מאפשרת לאנשים להטות אותה לצורכיהם. ההומואים משתמשים בה כרגע כדי להרחיב את מקומם בחברה. ״משתמשים״ בנשא כדי להגשים את עצמם. זה מרגיש לי קצת מוזר לכתוב על זה, בגלל שכל דבר שמאפשר למישהו להרגיש שייך לעולם הוא עבודת קודש דמוקרטית. אבל בכל זאת אני מזהה סיכון גדול בצורה שבה הקהילה משתמשת בנושא האיידס.

המדינה מקציבה סכום כסף מסוים כמעט לכל נושא. אנשים בעמדות הנכונות מטים אותו כדי לממן את תפיסתם. כסף שהיה אמור להיות מיועד להגנה פיזית מפני האיידס, מוטה לפיתוח התשתית החברתית של ההומו. הסיכון שאני מזהה הוא שחסרה אמירה ברורה המסמנת את האיידס גם כנגיף שיכול להרוג אותך. התוצאה היא אופוריה שעלולה לטשטש את הסכנה הממשית שבנגיף, במיוחד אם אתה צעיר שרק נכנס לסצנה, שנשארה באותו ווליום של הגשמה גברית.