הכל כלול והרשות נתונה

בעולם האמנות הממוסד רווחת הטענה כי אמנות היא הדבר שאותו רואים כשנכנסים לחלל תצוגה. שמן על בד, יציקת ברונזה, מסך וידאו או מופע – כולם נכנסים לאותה קטגוריה משום שכולם נמצאים תחת אותה קורת גג. הניסיונות להגדיר אמנות אינם נעשים במנותק ממסגרת היסטורית או תיאורטית כלשהי, הם קשורים יחדיו בתוך מערכת דיאלקטית שמאשרת סגנון אמנותי אחד על חשבון שלילת סגנון אמנותי קודם וישן יותר. חלון מימטי למציאות, אובייקט ויזואלי המפיק נחת, חוויה אסתטית שממלאת את הצופה, רעיון המתגשם באמצעות כל חומר שמעביר אותו בצורה המדויקת ביותר. אלו מקצת מההגדרות המתהוות מתוך רצון לחתור תחת מושג האמנות הנוכחי ולהציע חלופה שמרחיבה את מה שיכול להיתפס כאמנות.

הפעולה המקובלת של תיחום יצירת אמנות בתוך קירות הגלריה והמוזיאונים אינה יכולה לעשות את אותו הדבר עם עבודות עכשוויות. הקירות הללו כבדים ואיטיים מכדי ללכוד את האופי הזמני, החוויתי והיומיומי שלהן

ככל שמתרבות ההגדרות לאמנות, כך קשה יותר להציע אחת שהולמת את רוח היצירה כיום. זה נובע מהעובדה שגבולות רבים – בין גבוה ונמוך, יפה ומכוער, מלאכה ואמנויות יפות – נפרצו כבר, וכל ניסיון לנסח אמירה חד-משמעית מייצר אחת נגדית. אמנות היא הפכפכה, דינמית ונזילה. קירות המוזיאונים והגלריות אינם מעניקים לנו עוד ביטחון לגבי מה שנמצא בתחום האמנות ומה שלא. היא גחלילית, שהבזק האור שלה מתעתע בנו לחשוב שאנו קרובים אליה, ומיד היא נעלמת. אוזלת היד הזו היא נקודת המוצא של האמנות העכשווית ומהותה. זו הסיבה שהפעולה המקובלת של תיחום יצירת אמנות בתוך קירות הגלריה והמוזיאונים, מתוך שאיפה להעלות אותה דרגה ולהנציח את מעמדה, אינה יכולה לעשות את אותו הדבר עם עבודות עכשוויות. הקירות הללו כבדים ואיטיים מכדי ללכוד את האופי הזמני, החוויתי והיומיומי שלהן.

אחד מהיתרונות הגדולים שיש לאמנות של ימינו, הודות להתפתחות המהירה של טכנולוגיית המידע והרשתות החברתיות היא היכולת שלה להיות נוכחת בתוך המרחבים הפרטיים של אנשים, במקום לגרום להם לצאת ולראות אותה בשטח המחיה הטבעי שלה. לא מדובר כאן בעצלות, אלא בפתיחתן של אפשרויות חדשות. אמנות יכולה להתקיים בכל מקום, על-ידי כל אחד ובאמצעות כל דבר. הגדרתה החדשה יכולה להיקבע על-ידי מה שהיא מחפשת – מגע (בין אם וירטואלי ובין אם ממשי) וחדירה אל תחומים שמהם היתה מרוחקת זמן מה (בעיקר הפוליטי והחברתי).

בפרויקט שנעשה בפרו בשנת 2002, כשאמונה מזיזה הרים, גייס האמן פרנסיס אליס כחמש-מאות מתנדבים שחברו על-מנת להזיז דיונת חול בעשרה סנטימטרים. מדובר בעבודה שגבתה מאמצים סיזיפיים רבים, כאשר בסופה היה קושי לראות אם נוצר שינוי. האמנות במקרה הזה מזכירה לנו את חשיבות הפעולה עצמה והחיבור הנוצר עם אנשים נוספים שמעוניינים לקחת בה חלק, גם אם לא נמצא את הסיפוק המיידי שאנו מצפים למצוא לאחר מכן. נוסף על כך, היא מעבירה את מרכז הכובד מהיצירה אל האנשים עצמם, משום שהראשונה חדלה מלהתקיים עם סיומה. הפרויקט של אליס מראה כיצד אמנות נהפכת לפעולה.

במאה האחרונה היינו עדים לניסיונות של אמנים להכניס רעיונות ואובייקטים מהיומיום אל שדה האמנות. אך כעת האמנות מעוניינת לחדור אל תוך החיים עצמם ולהתקיים בתוכם. כדי לעשות זאת, האמנות והאמנים צריכים לוותר על מעמדם האלמותי ולאמץ פרקטיקות הפוכות כגון התניידות, מהירות, זמניות ותקשורתיות, שמותאמות יותר למציאות. עבודות המתבססות על אופני פעולה אלו לא הופכות את הגדרת האמנות העכשווית לפשוטה יותר, ומכאן כוחן. הן מחברות את התיאוריה והפרקטיקה כך שלא ניתן להפריד ביניהן, מה שמבטיח את הרלוונטיות של האמנות ואת תפקידה לא רק כתחום שמתעצב כל פעם מחדש אלא גם ככזה שביכולתו לעצב את המציאות.