הניתוח עבר בהצלחה

אני בטיפול אנליטי כבר שנה ושבעה חודשים. ארבע פעמים בשבוע. ראשון-שני-רביעי-שישי. במהלך התקופה השתנו הימים מעת לעת כדי שלא יעיקו על שינויים בשגרה. היו פעמים לא מעטות שוויתרתי על דברים חדשים כדי להמשיך בטיפול. דרך הטיפול שלי מקיים המטפל את תקופת הסטאז׳ שעליו לעשות כדי להיות אנליטיקאי מוסמך. משמעות הדבר היא שאני מחויב לשנתיים של טיפול. הרבה פעמים רציתי להפסיק. פעמיים משיקול כלכלי, בשתיהן ירד מחיר הטיפול. בפעם האחרונה ירד המחיר בצורה ניכרת ועכשיו זה כבר לא יאה שאפסיק לפני שהוא מסיים את הסטאז׳.

חדר הטיפול האנליטי, אומר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי הנודע לאקאן, הוא חלל של ריק שנוצר בזכות השתיקה של המטפל. בתוך חלל זה שוכב המטופל על הספה ופורש את הנרטיב שלו, משתמש במילים המנסות להסביר מי הוא ומדוע הגיע לטיפול, והמטפל המקשיב. עם הזמן יתעורר במטופל תסכול, שניתן לראות את סיבתו בשקט המשגע של המטפל, אל מול החשיפה האישית של המטופל. אך לאקאן מסביר שהשקט של המטפל, שאינו קוטע את דברי המטופל, כפי שמתרחש בשיחה שגרתית, מביא לכך שהמטופל שם לב לסחור-סחור שבדיבורו שלו – וזוהי למעשה סיבת התסכול.

הערצת הבבואה על-פי פרויד, היא מצב שמתרחש כשאני רואה את עצמי לראשונה במראה וחווה את הבבואה שלי כשלמה יותר ממני. הנרקיסיסט הוא אדם שלכוד בהערצת הבבואה, שרואה בעצמו את אובייקט התשוקה. למטפל האנליטי, טוען פרויד, אין השפעה ממשית על בעלי נוירוזה נרקיסיסטית ולכן תהליך של ריפוי, שנובע מעוררות המטופל למפגשים עם קונפליקטים בין הלא מודע למודע, לא יכול להתרחש אצלם.

התהליך האנליטי הוא תהליך השבירה של הערצת הבבואה. חדר הטיפול הוא מקום שבו ניתן להתבונן בהבדלים בין הממשי שאתה למדומיין שאתה, לתפוס את הדיאלקטיקה בין אתה כסובייקט המביט לאובייקט-בבואה שעליה אתה מביט וחושב דרכה על עצמך. בתהליך הריפוי האנליטי, המטופל פוגש את התפיסות העצמיות שלו ומתוודע לחוסר הקוהרנטיות בין הנרטיבים שמקיפים אותו. הוא מתחיל לראות את התיקונים והמגננות שמונעים ממנו להתפרק מתפיסתו שלו את עצמו. הוא מתחיל להפנים שהוא מהות מעבר למונומנט שהוא למד להכיר בדמיונו וקרא לו ״אני״, ושהתסכול שלו מגיע מעצם תפיסת עצמו כמשהו נתון שאינו ניתן לערעור. הוא מבין שהדחיקה החוזרת ונשנית של רגשותיו היא שמביאה אותו למצב סטטי של נרקיסיזם שהוא בעצם מעגל סגור של תסכול. לאקאן אומר שהאנליזה חושפת בפני המטופל את ההבדלים בין האדם השוכב על הספה לאדם שמדבר. תהליך זה נעשה בעזרת האדם שמקשיב – המטפל – שבעזרת השקט שהוא מייצר נוצר מרחב ההתבוננות.

הגעתי לטיפול כדי להיפטר מההתמכרות שלי לסמים קלים וקשים. היה לי ברור שאני צריך משהו אינטנסיבי כתחליף, כי אני רוצה להשתחרר מחומרים שמייצרים תחושות אינטנסיביות בנפש. אחרי שלושה חודשים הפסקתי להשתמש בסמים קשים, בחודש הרביעי הפסקתי עם הסמים הקלים, ולמחרת עם הסיגריות. התחלתי להתאמן בחדר כושר בשגרה אינטנסיבית. הטיפול לא עוזר לגוף במצב ״פוסט-נרקוטי״. צריך לטפל בגוף בנפרד ובנפש בנפרד. זה עזר לי להבין שהקשר בין הנפש לגוף קיים רק במודעות.

לפי מה שאני מבין, בדרך כלל לא מקבלים אנשים מכורים לטיפול אנליטי. אני חושב שזה דומה למצב הנוירוטי-נרקיסיסטי, כי בסופו של דבר אובייקט העניין שלך ריק מתוכן אמיתי. הנוירוטי נרקיסיסט שזור בבבואתו, המכור שזור בשיגיונות הסמים. שניהם לכודים בממשות פרטית. אצל המכור, המסומן החיצוני הוא הסמים, שהם הרכב כימי של מייצרי-תחושות, כמו זיקוקי דינור. אתה מתמכר לזיקוקי דינור ודי מהר מתחיל להתפשר על נפצים. מצב נרקוטי הוא מצב שבו הרוח תפוסה על אובייקט עניין אחד והוא ״הסם״, שיותר מאשר הוא חומר, הוא מצב תודעה של ייסורים, שהם ההפך מהמצב הבריא של שאיפה לחיים. אתה הופך להיות מוכוון כלפי מצב אחד. עיוור לפתיחות של הקיום, ליופי ולפואטיות שעצם היותך אדם מאפשר לך. כמו הנרקיסיסט הנוירוטי שחושב שהוא הסיפור ולא המספר.

נראה לי שכל מצב שבו אתה לכוד בבבואה הוא מצב נפשי שקשה מאוד לפרק אותו. מכיוון שהנרטיב הוא הבבואה שלנו – אדם מספר לעצמו את עצמו ולפעמים הוא ״חי בסרט״. סרט שבגלל הטיפול האנליטי אתה חוזר לראות שוב ושוב עד שאתה פשוט קולט שאתה מפסיק להאמין לו. כשאתה מפסיק להאמין לסרט אתה יוצא מהאולם, לרחוב. אתה מתחיל להיות מבולבל מאוד, חסר אוריינטציה תודעתית. זה קשה ולא נעים. מתעוררים המון פחדים ודאגות.

השימוש האנליטי הידוע באבא, אמא וזיכרונות הילדות הוא חכם לאין שיעור, פשוט גאוני. ההכרה חייבת מסמנים, חייבת להיצמד לאובייקטים. מושג הוא גם אובייקט, אולי האובייקט שהכי קרוב לרוח כי הוא נמצא בתוכה, בתוך השפה. השימוש במושגים טעונים אלה הוא שמאפשר להתמודד עם תחושת הבלבול הקשה מנשוא. תחשבו על מכשיר שיש לו עשר כניסות יו-אס-בי במקום השתיים הקבועות במחשב. זה בעצם כל אחד מהמושגים האלה. דרך השימוש במושגים מתאפשר לך להיכנס אל ההכרה שלך במגוון רחב של דרכים. והכול דרך השפה. לדעתי, עיקר העניין בטיפול הוא להתחיל להקשיב לעצמך מדבר כי זו הדרך היחידה שלך לדעת מי אתה.

כשאני בטיפול רק המודעות שלי שם, מפוצלת לשתיים בגוף אחד. יש משהו בטיפול שמהרגע הראשון מפצל אותך, אך היכולת לתפוס את המצב ככזה מגיעה אחרי הרבה זמן. ״הניתוח עבר בהצלחה״. האיש שמדבר והאיש השוכב על הספה מופרדים אצלי. משמעות הדבר שמתאפשר לי לחשוב מי אני ולא להיכנע לכותרות או למונחים בעלי אמירה חסרת שחר על עצמי, כיומרה או כגנאי. זה טיפול שמעורר באישיות ממד מאוד חזק של צניעות. אני לא חושב שהטיפול הזה עשה אותי בהכרח אדם רגיש יותר, אבל האנושיות שלדעתי משמעה היחסיות בין שאיפה לבין רצון מאוד מובנת לי.

היחסיות בין שאיפה לבין רצון היא המנגנון של האישיות, וכמו הביצה והתרנגולת, קשה להבין מה מייצר את מה. אני בספק אם יש נקודת התחלה במצב הרוחני הזה. הרצון והשאיפה, המחשבה והחלום, הרגש והדמיון – אלה המפלסים של המנגנון שנתקלתי בהם, בכל אחד מהם האנושי מתגלה דרך ייצוגים אחרים והמודעות לומדת להכיר אותם. הרבה קושי נובע מחוסר יכולת להבחין בדקויות שבנפש. לעתים אנחנו כל-כך טועים, לא מקשיבים לכל הסיפור שלנו וחושבים שפגעו בנו, לפעמים משפט אחד משנה לנו את ההסתכלות על האירוע.

הטיפול האנליטי הוא כמו שיעור בשפות זרות. כל ״תחום״ בנפש הוא בעל ייצוגים שמופעם קורה בחוש אחר. לרוב הפעילות בין המפלסים היא סימולטנית ואנו מתמלאים במסרים שהם התחושות, האסוציאציות והקונוטציות. ממש כמו גוף חטוב, שבו ניתן להבחין בממד השרירי ובאזור חיבורו למפרק, כך המבנה הנפשי שלך מתחיל להיראות. מתחיל להיות לך נעים לחשוב על עצמך, על מי שאתה, על מה שאמרת ולמה, על איך שהתנהגת ולמה.

מניסיון רחב בטיפולים פסיכולוגיים, הטיפול האנליטי שונה בתכלית. הטיפול הפסיכולוגי לא מצליח לרדת לסוף דעתך, לא עוזר להבין את הנפרדות שלך מהנרטיב שלך, בין ההווה שאתה לעבר שבך ולעתיד שאתה מייעד לעצמך. הטיפול האנליטי הוא טיפול אינטלקטואלי, אלטיסטי במידה רבה. בגלל תדירות המפגשים הגבוהה הוא מתאים לאנשים מרקע אמיד, שיש להם אפשרות לממנו, ולאנשים בעלי תודעת פנאי מפותחת. כל-כך הרבה פעמים הרגשתי שאלמלא ערך הפנאי הגבוה שיש לי ועצם ההסכם ביני לבין המטפל, לא הייתי ממשיך.

אנשים שסבלו מחוויות טראומטיות, מבני-זוג הרסניים או מהורים סגורים, יכולים לפתח אהבה עצמית בטיפול האנליטי. במהלך השנתיים האחרונות שמעתי על סוגים רבים של מרכזי גמילה מסמים, ולדעתי הטיפול האנליטי הוא השיטה הטובה ביותר ליציאה מטווח הסמים. האינטנסיביות שבטיפול האנליטי הופכת אותו מחוויה של פלסטר לחוויה כירורגית לחלוטין. ביחס לשאר השיטות – אתה נותר עם שריטות שטחיות בטווח זמן קצר יחסית. לעתים הטיפול הוא פשוט מקום לארגן בו את עצמך, מקום להיות בו, ולפעמים זה בדיוק מה שחסר.