הפיל בחדר | או: תנועה והתנגדות בזמנים של בידוד

אני רוצה לצרף יחד כמה חלקים שירכיבו את הסיפור. אני מתחיל את הכתיבה דרך טקסט אחר: אני נשאב לתנועה שבין גבולות במסה על הפרישות של מיכל בן-נפתלי; אל יצירה הנמצאת בין מגוון סוגות, משלבי שפה ותצורות כתיבה; יצירה הכותבת על דבר ומתוכו, שהיא גם העלילה וגם דרך הכתיבה. אני נמשך אל דיאנוס של ז'ורז' בטאי; אל הקצב המתפתל, הזורם דרך משפטים חסרים, דרך החלקיות ואי השלמות. אני מגלה כי ההתמסרות לחוסר הבהירות ולהפשטה של הטקסט מאפשרת לי להבין אותו. 

אני מחפש טקסט שהקצב שבו והתנועה שבו מתאימים למסה שאני רוצה לכתוב, ומעתיק אותו לדף. לנושא החיבור אין משמעות, חשוב לי שרטוט הכתיבה. אני מתרכז במבנה שלו, ברצף המילים, במרווחים שבין נקודות פיסוק, ומתחיל לשנות. מוחק ומחליף משפטים שלמים. בכתיבה הראשונה – נקרא לה רפרוף – אני שומר על הקצב הקיים בטקסט. אבל עם כל סריקה גם הוא מועד לשינוי, כל מהלך של מעבר על הטקסט מתייחס לשכבה שנוצרה ולא למקור. כמו הליכה בשביל עפר, שמעיפה אבנים קטנות וחושפת אדמה; מקלפת שכבות ויוצרת חדשות. אבל אני שומר על כיווניות, על דרך ההליכה, משמר את הכוריאוגרפיה אבל נותן בתוכה יד חופשית לאלתורים שלי, הכותב ההולך. 

אני מספר את זה מכיוון שזו פעולה חזרתית שמתרחשת כרגע אצלי בחדר. אותה הליכה יום יומית בחלל שמוכר לי. הליכה שהשתנתה, בתדירות, בכיווניות, ושוחקת את החלל. בימי הסגר הראשון בתקופת משבר מגפת הקורונה ברחתי מהבית, הלכתי שעות ברחובות כדי לא להיחנק. אבל עכשיו אני ננעל מרצון. אני מגלה ארצות שחוקר את מרחב הבית, העצמי, פנימה. החזרתיות החדשה מעבה (דרך סימון) קווי הליכה שקודם היו דקיקים (סימן למעברים ספורים בלבד בכל יום). אני חוזר על אותו המבנה, אותה כוריאוגרפיה יומית, אבל כל יום מגלה רבדים חדשים. אני בחקר תמידי שחושף את היחס שלי אל החדר.

תמיד בחרתי טקסטים ליניאריים. ספרים כמו החלפה (Replacement) ספרו של המשורר הנורווגי טור אולבן, טקסט תודעתי אחד דרך חמש-עשרה דמויות שונות, מתחלפות. מעברים בין קולות שמושכים את רצף הכתיבה קדימה, או מאשין של פטר אדולפסן, שבו הליניאריות היא רצף העלילה אבל גם דרך הכתיבה. מחשבה של תנועה מתקדמת. הם התאימו לי לעבודות של רעיון ה-משך שיצרתי, עבודות פלסטיות מסלקים חיים ודבקי סופר-גלו, על הגוף שלי או על קנבסים. מטמורפוזה של החומר, התכווצות, הצבע האדום הופך לגוונים של חום. תהליכים, זמן, ייבוש וריקבון. שאריות של שיער ודבק. מאובנים שהשתמרו במהלך. עבודות שאין בהן עצירה ודבר נובע מדבר ודרכו נבנה לדבר הבא, עוד מתחילת הזמן. מהלך של שינויים במצבי צבירה של חומר. תנועה טקטונית. חשיבה גיאולוגית. 

עכשיו אין ליניאריות, והפוך לכל מה שהכרתי, יש רק חֲזָרָתִיּוּת, בתוך החלל הקבוע, אבל היא לא מעגלית בלבד מכיוון שהיא פועלת גם לעומק וחוקרת פנימה (אני חושב על תהום מריאנה, הנקודה העמוקה ביותר הידועה והנגישה בקרום כדור הארץ. מפגש של לוחות טקטוניים הזזים במישור אופקי אבל יוצרים מישור אנכי). אני אוהב לחשוב על רעיונות דרך מושגים ויזואליים וצורות מתמטיות ובמקרה הזה לחשוב על מישורים גרפיים. החדר הוא המישור האחד של מערכת הצירים (מישור ה-xy), יש לו אורך ויש לו רוחב (ופינות וקירות ושבירות וזוויות חדות וכהות). הליכה יום יומית בחדר האחד (ובמקרה הזה זה לא משנה אם זו דירת חדר, דירה עם מספר חדרים או שתי קומות, הרעיון כאן זהה) היא הליכה במסלולים מוכרים, שאם אשרטט אותה, היא תיצור מצולע (כנראה בעל שבע או שמונה צלעות) ובתוכו, הרבה קווים ישרים מחברים בין כל שתי נקודות. זו הליכה של מבנה, כוריאוגרפיה פשוטה של תנועה קבועה יחסית בחלל, שמתארת את סדר היום שלי בחדר. 

בגיליון דצמבר 2015 של כתב עת לחוק ומשפט פלילי (Journal of Law and Criminal Justice), קראתי על אסירים הכלואים בבידוד. חדרים של 1.8 מטר על 2.5 מטר, חלקם ללא חלון ועם תאורה מלאכותית בלבד. אל רובם אי אפשר להכניס דבר מלבד ספר תפילה. אם מתירים לך להכניס דבר מה, זהו פרס על התנהגות טובה. שכר ועונש, בעיקר עונש. חלק מהאסורים מקבלים שלוש שעות של חוץ בשבוע אבל גם אז הם אזוקים או נמצאים מאחורי סורגים (חדר אחר בעצם, בעל קירות שקופים, ובכל זאת, עדיין חדר אחד קטן). הם מקבלים שיחת טלפון אחת בחודש, תחת האזנה. במקרה של ביקור, הם תחת מצלמה. גם במפגש עם צוות רפואי או פסיכולוגי, המגע יהיה דרך דלת פלדה. ללא פרטיות (אצלי החדר הסגור הוא גם פרטי).

אני מדמיין את האסירים משרטטים את מבנה החדר וגודלו לפי מספר צעדים. אחת שתיים שלוש, פנייה, אחת שתיים, פנייה, אחת, פנייה. בחדר כזה השרטוט יהיה מצולע פשוט ובתוכו קווים מפותלים, אלכסוניים ולא מחברים בהכרח בין שתי נקודות. כשאתה נלחץ לקיר אתה מתחיל להשתולל.

באותו המאמר על האסירים פרטו את ההשפעות הפסיכולוגיות הקשות של כליאה בבידוד ובהן:

איבוד מושג הזמן, לא רק בתוך היממה עצמה אלא לעיתים אובדן של חודשים ושנים.

חוסר ההבחנה בין יום ללילה.

ליקויים ואובדן בזיכרון ובחשיבה.

חוסר יכולת להתרכז.

אי שליטה בדחפים אלימים, פנטזיות אלימות ומחשבות אגרסיביות.

חרדות דכאון ופסיכוזות.

חוויות של היפר-סנסטיביות: רגישות יתר לקולות ולאור.

אפתיות ופחד מהזולת, חוסר יכולת להתחבר, רעב לחברה אך חוסר יכולת לקיים אינטראקציה,

עיוותים תפיסתיים של המציאות, חוסר יכולת להבחין בין אמת לדמיון מכיוון שאין נקודת אחיזה לאמת. 

שבויי מלחמה, שחזרו מכליאה ממושכת בבידוד, סיפרו שבמהלכה הם שיחזרו בראש דיאלוגים מתוך תוכניות טלוויזיה וספרות. שוב ושוב. הם ניצחו על הזמן בחוקים שלהם. חצו גבולות בשביל שליטה.  

בכתיבה אני משתמש בטקסט קיים כי צריך להיאחז במשהו, אחרת המחשבה בורחת ואם המחשבה בורחת אז ההיגיון שהיה מאחוריה אובד. אני מחפש נקודת אחיזה גם כשאני מדמיין לעצמי, לבד, בראש. אני נזכר בציורים של ד"ר סוס, של מבנים או כלי רכב שלא היו יציבים, אבל תמיד חוזקו בקב או חבל כדי לספק להם נקודת עגינה בקרקע, כזו שכשנצפה בה, תהפוך את המופרך לממשי. 

לעומת ההליכה היום-יומית המוכרת בחלל הבית, ההליכה הרפטטיבית והכפייתית בסגר עכשיו היא כמו מחשבה נבנית. היא מאפשרת לי רגע של התבוננות. אני רואה אותה ביחסים שבין מישור ה-xy למישורים שנוצרים בערכים השליליים על ציר ה z בגרף הצירים. היא אין סופית ומתקיימת כהתכנסות בין כל שתי נקודות במרחב [נכון, במחשבה מתמטית טהורה, אין הבדל בין מישור הxy- כאשר z=0 למישור zy כאשר x=0 או למישור שנוצר בנקודה בציר אחר (נניח 1,y,z)] אני מתאר אותה לעצמי כהתכנסות פנימה לתוך תהום. לתוך ריק מנותק מחוקי הטבע שלא מתקיים במרחב ההליכה הרגיל בחלל אלא בהתכנסות של הנקודה עצמה. אפשר גם לחשוב על עובי של נקודות ולא רק של קווים. אם קו מתעבה כאשר עוברים בו שוב, נקודה תתעבה כאשר שוהים בה לאורך זמן. 

צפיתי בעבודת הווידאו מגורים (Dwelling) של הירקי סאווה: מטוסים עפים ליד הקומקום, כמעט נוחתים על מכונת הכביסה, עוברים על פני הכיור בחדר האמבטיה. הוא מחזיק בראש מפה של גבולות טבעיים הקיימים בבית ; קירות, המחלקים בין חלל השינה לבין חלל המקלחת ובינו לבין המטבח. מישורים אנכיים חוסמים. הדירה היא לא חלל יחיד, היא עולם מורכב מחללים. מסדרונות ומעברים הם נתיבי התעופה. כשחושבים על טיסות פנים ביתיות, צריך לחשוב על המראה ונחיתה בין נקודות שונות וחללים שונים, ועל המעבר שבין הגבולות. יש פנים ויש חוץ בתוך החלל עצמו. 

הסגר והבידוד נכפו עלינו. גם אם חלקנו שמח על ההזדמנות להתנתק, אולצנו לכך. סולקנו ממרחבים משותפים לעבר מרחבי בדידות (במעברים בין מרחבי הבדידות הפרטיים, נקטנו משנה זהירות כדי לא להיתפס).

בפרוטוקול הפיל (Protocolo Elefante) של להקת המחול הברזילאית סצנה 11 (cena 11) הפיל מחכה למותו. על הבמה, מעל עשרים דקות של סיבובים, סיבובים, עם חטי הפיל (כאן אלו מוטות אלומיניום). אני צופה בעבודה וחושב על הפרדה, על ניתוק, על גלות, אבל גם על הגליה; על סילוקו של הפיל מן הכלל, כאשר הוא מתקרב אל מותו. מנותק ממגע, מבודד. דרך המטאפורה של הרחקת היונק הכבד בעל החדק הארוך והגמיש והחטים הקשים והחדים מעדר הפילים, כל פרט בלהקת המחול חוזר ושב ובוחן את היחסים בין הקבוצה לבינו. הוא בוחן זיכרון, עקבות שנשארו בו או שהשאיר, ייחודיותו, את הזהות העצמית ואת הקולקטיב. המגע שנשאר הוא בזיכרון.

בין פרט לבין קבוצה יש מתווכים; מחוות של חיבה, של מגע ואינטימיות. מחוות שקושרות. אני רואה גם את מה שנמצא בניתוק; את השיגעון, האובססיות, הכפייתיות. את אובדן הזהות האחיזה והקשר. אם מתווכים פועלים רוחבית, העצמי פועל אנכית.  

ההליכה החזרתית החודרת היא התנגדות לשקט הליניארי הקבוע. אני חושב על עצמי לבד ועל אני-הקבוצה ועל אני-החדר בו-בזמן. אני מנודה (בכפייה) או פורש (מבחירה). מעביר או מועבר לקונטקסט אחר ממה שהורגלתי, מעבר לסף שונה מהמוכר לי. אני משתמש בנקודות אחיזה חדשות שאני מעמיד לעצמי. התנועה החזרתית בחלל היא מעבר מתנועה של ציות למעשה של שליטה חדשה, תלויה בעצמי. הפיל מסתובב בזעם ועלבון, האסיר מוותר על חוקי הזמן והמרחב והאמן מלהטט בין החוץ לבין הפנים. הם סוגרים על עצמם חלל חדש דרך התנועה. 

החלל הביתי מפנים לתוכו את הסירוב. 

. . .

דימוי כותרת: 'The abstraction of mariana trench' | יאיר גוטרמן