השואה בתיוג סולמית

כשנחשפתי לדף הפייסבוק ״עם היפות שלי באושוויץ״ בחודש יוני האחרון, הוא כבר היה מגפה ויראלית. הדף, שאיגד בתוכו תמונות מביקורים במחנות ריכוז והשמדה בעיקר של תלמידי תיכון, הדביק מאות אלפי משתמשות שהעבירו את זמנן בלגלול מטה את הדף ולהגיב בגיחוך ועוויתות פנים נוספות כאשר תמונות חדשות צצו. בסופו של דבר נמצאה תרופה למכה והדף נסגר, אך השאיר אחריו שרידים בדמות תצלומי מסך והמשיך לשמש חומר בעירה לבלוגים, לאתרי חדשות ולעיתונים. למרות הטענה של מי שפתחה את הדף, כי הוא הוקם על-מנת להציג את התופעה השנויה במחלוקת של סלפי במחנות ריכוז ולעורר לגביה דיון, רבות יצאו כנגדו וכנגד התכנים הפוגעניים וחסרי הטאקט שאוגדו בתוכו.

האם הבעיה היא בעצם פעולת הצילום באתרי זיכרון לשואה, למרות שלרובנו יש לפחות אלבום תמונות אחד מהמסע לפולין, או בצילום הסלפי עצמו, על אף ההבעה הרצינית שמודעת להיסטוריה של המקום, שמאפיינת רבות מהמצולמות? או שאולי חוסר הנוחות נובע מהפעולה הרחבה של הסלפי שתכלול לרוב פרסום שלו ברשת חברתית לצורך קבלת תגובות? בכל מקרה, התגובות המיידיות לסלפי באתרי הנצחה לשואה יהיו של גינוי וביטול במחי-יד. אך הללו לא יסייעו לנו להתמודד עם שאלות, שחשיבותן תגבר עם כניסתם של יותר ויותר אמצעי מדיה חדשים אל תוך תחומי ההיסטוריה והבניית הזיכרון האישי והקבוצתי.

#אבל_קודם_תני_לי_לעשות_סלפי

נכון ל-1 באוקטובר 2014, יותר מ-175 מיליון תמונות באינסטגרם מתויגות כסלפי. כנראה החלק החשוב ביותר בהגדרת הסלפי, שיכול להבדיל אותו למשל מתצלומי דיוקנאות עצמיים אחרים, הוא העלאתו אל הרשתות החברתיות. לפי אמות המידה האסתטיות המקובלות, אין דבר כזה סלפי טוב וסלפי רע. הצלחת הסלפי אינה נמדדת בהכרח על-פי הקומפוזציה, יחסי האור-צל, הצבעוניות או ההבעה, אלא לפי כמות הלייקים והשיתופים שהוא מקבל. על-סמך הגדרה זו ניסו חוקרים שונים להבין את משמעותו של הסלפי בימינו. יש מי שרואה בו ״אוננות של הדימוי העצמי״, ויש מי שרואה בזה דווקא ביטוי לאותנטיות חדשה.

רוב תמונות הסלפי מועלות לרשתות החברתיות מיד לאחר צילומן, ללא עריכה ובאיכות המוגבלת של מצלמת הרשת או המכשיר החכם. בכך, מי שמעלה סלפי לרשת מצהירה ״ככה אני נראית עכשיו, ככה אני רוצה שכולן יראו אותי ויש לי זכות להציג את עצמי לעולם כמו לכל אחת אחרת״. מובן שגם לטענה על האותנטיות והספונטניות ניתן לחלוק, במיוחד לאחר שחיפוש מהיר ביו-טיוב לשאלה ״איך לצלם סלפי״ מביא כמה מאות סרטונים שמעניקים טיפים בנוגע לתאורה, זווית המצלמה, הבעות פנים ופילטרים כדי להפיק את הסלפי המושלם. מהבחינה הזו כבר לא מדובר בביטוי עצמי, אלא במיתוג עצמי.

כך או כך, הסלפי שם את העצמי במרכז. ייחודיותו אינה טמונה בפעולת הביטוי האישי או השיתוף ברשתות החברתיות גרידא. סלפי בראש ובראשונה מוחק את ההפרדה שהיתה קיימת בין הצלמת למושא הצילום. המרחק ונקודת המבט האובייקטיבית כביכול שהיתה בין השתיים איננה עוד, משום שפעולת הצילום הקלה והמיידית שקיימת כיום מאפשרת לכל אחת להיות הצלמת, המצולמת, הבמאית ואשת יחסי הציבור בו-זמנית. הסלפי יכול להפוך אותנו לדמויות מעורבות הלוקחות חלק בעיצוב התכנים והדימויים באופן שאנו רוצות לקבל אותם ולא באופן שאנו צורכות אותם, באופן כמעט פאסיבי, ביומיום.

אין שום פסול בלהשוויץ מדי פעם בחתול שעשה כרגע את ההבעה הכי ממיסה, בארוחת הערב הדשנה שהוכנה כולה ממוצרי יסוד, בבגד חדש שעלה חצי משכורת חודשית, או בחופשת בטן-גב שלקח כמה משכורת חודשיות לממן אותה. השאלה מה קורה כאשר עולם דימויים זה, המאפיין חלק גדול מתצלומי הסלפי, מתחבר עם עולם אחר שהאסוציאציות המיידיות שלו הן גדרות תיל, מסילות רכבת ישנות ומגדלי שמירה. יתרה מכך, אותה מודעות עצמית או נרקיסיסטיות הנלווית לסלפי, יוצרת תחושת אי-נוחות כאשר היא מופגנת במקומות כמו אתרי הנצחה וזיכרון לשואה. המשמעות של צילום סלפי על רקע מגדל אייפל למשל, היא לא ״תראו כמה מרהיב מגדל אייפל״, אלא ״תראו איך אני נראית על רקע מגדל אייפל״. מכאן תחושת אי הנוחות מובנת כאשר פעולה זהה נעשית על רקע הכניסה לאושוויץ-בירקנאו, משום שמרכז הכובד בתצלום עובר מקורבנות המקום והסיפור ההיסטורי אל התלמיד או התלמידה מכתה י״א שבאו לביקור.

#כאן_במסע_הזה

כשהחלו המסעות לפולין מטעם משרד החינוך ב-1988, המטרה היתה ״להרחיב את הידע על אודות השואה בקרב הנוער היהודי בישראל, להעמיק בנוער את את התודעה היהודית ואת הזהות היהודית, להשריש בקרבו את עברו ההיסטורי של העם; זאת מתוך הגברת הזיקה המוסרית של התלמידים ליהודי העולם״. כחלק מהשינויים שהוחלו משנות התשעים במסעות לפולין, בין השאר כדי להדגיש אלמנטים אוניברסליים והומניסטיים נוספים, שולבו חלק מהמסעות במפגשים עם נערות ונערים מפולין במסגרות חברתיות ותרבותיות שונות. עם זאת המבנה הכללי של המסע לא השתנה והוא כולל בעיקר ביקורים בגטאות ומחנות, בתי כנסת, שרידי עיירות וכמה אתרי תיירות פולניים. בנוסף, במהלך שמונת ימי המסע מתקיימים בין שלושה לשמונה טקסים המאורגנים על-ידי התלמידות והתלמידים. הללו מהווים כלי נוסף לשחזור האירועים שחוו במהלך המסע, סיכום, הסקנת מסקנות ולקחים והפגנת תחושה של כוח וקהילתיות. במחקר שנערך על-ידי רומי ולב ב-2003 נמצא כי הרגשות שאפיינו תלמידות ותלמידים לפני תחילת המסע לפולין היו של כעס, כאב, זעזוע, חוסר אונים, חולשה ושיתוק, בעוד שלאחר המסע הם הוחלפו בתחושות של כוח, גאווה ותקווה.

השואה נהפכה לחומר גלם עבור תוכניות סאטירה כגון ״החמישייה הקאמרית״ או ״ארץ נהדרת״, שעושות בה שימוש על-מנת לצאת כנגד הזיכרון הישראלי הקולקטיבי

לצד תחילת המסעות לפולין בשנות השמונים, ניתן למצוא יותר ויותר התייחסות לשואה בטלוויזיה ובקולנוע, כאשר חלק מההתייחסויות הללו הן של הומור, סאטירה וביקורת על אווירת הפאתוס, היגון והאבל הנלווה עד כה לדימויים של השואה בתקשורת הישראלית. לצד התרחקות כרונולוגית מהמאורע ההיסטורי, כניסתם של דור שני ושלישי למרכז העשייה התרבותית בארץ השפיע על עיצוב שיח אחר על אודות זיכרון השואה, שהוא ביקורתי יותר ואף סאטירי והומוריסטי. השואה נהפכה לחומר גלם עבור תוכניות סאטירה כגון ״החמישייה הקאמרית״ או ״ארץ נהדרת״, שעושות בה שימוש על-מנת לצאת כנגד הזיכרון הישראלי הקולקטיבי של השואה, וכנגד ההנצחה על-ידי מוסדות המדינה והמרחב הישראלי שעמוס בביטויים ודימויים שמקורם בשואה. על-אף ההתבוננות המפוכחת והרפקלטיבית על האופן שבו השואה מעצבת את החוויה הישראלית, אותו מבט נמצא במבוי סתום, משום שהוא מתקשה להציע מודלים חלופיים. בהתחשב במסגרת זו של ביקורת על עיצוב זיכרון השואה בחברה הישראלית, אי החשש שקיים כבר זמן רב בנוגע לשילוב של שואה והומור והיעדר אלטרנטיבה לעיצוב הזיכרון הנוכחי, באופן שיתאים לנוער שמורגל מינקות לאמצעי המדיה החדשה – ניתן לשאול מהו המקום של הסלפי במסעות לפולין, ועד כמה זה באמת מקומם ומפתיע שתופעה כזו נוצרה.

#השואה_והסלפי

בראיון שנתנה עבור הניו-יורקר הסבירה בעלת הדף, לאחר שנסגר, כי החליטה לפתוח אותו לאחר שמצאה מספר עצום של תמונות סלפי באתרי הנצחה לשואה. לדבריה, היה משהו גרוטסקי בסלפי שלצדו התיוג ״#הר_האפר״, או פרצוף בעל שפתיים משורבבות על רקע מחנה השמדה. היא החליטה לאגד את התמונות הללו, כאשר שמות המצולמות הוסרו, על-מנת לעורר מודעות לגבי האופן הציני שבו נעשה לעתים שימוש בזיכרון השואה. היא הוסיפה כי לדעתה לא מדובר ב״אשמת״ המצולמות בלבד אלא בתרבות הישראלית בכללותה, שבה נשות ואנשי הציבור עושים שימוש בשואה לקידום אג׳נדות. יחד עם זאת, הציבור אינו מצליח להתמודד ישירות עם נושא השואה ולהציע חלופה אחרת לתכנים שנגדם הוא יוצא.

הסלפי כצורת ביטוי של העצמי מייצר אמירה, בין אם באופן מודע או בלתי מודע, כנגד תחושות של קולקטיביות, פטריוטיות ולאומיות המצופות ממי שחוו את המסע לפולין

אם הדף ״עם היפות שלי באושוויץ״ מהווה ביקורת סאטירית כלפי הסלפי, מה המשמעות של הסלפי באושוויץ? כמות הזעם שהופנתה כלפי התצלומים הללו מעידה על כך שהסלפי עדיין לא נכנס למיינסטרים של הנצחת השואה בארץ. מצד שני, על-פי המחיקה של חלק גדול מתמונות הסלפי שהועלו לדף ״עם היפות שלי באושוויץ״ מדפי הפרופיל המקוריים, ניתן לטעון כי המניע לפחות של חלק מהמצולמות לא היה חוסר מודעות וזלזול, אלא דווקא רצון כן לבטא את חשיבותו של זיכרון השואה בחוויה היומיומית של התלמידות בתוך מסגרת הנצחה שמתקשה להיות רלוונטית עבורן. בנוסף, הסלפי כצורת ביטוי של העצמי מייצר אמירה, בין אם באופן מודע או בלתי מודע, כנגד תחושות של קולקטיביות, פטריוטיות ולאומיות המצופות ממי שחוו את המסע לפולין. פחות תמונות של תלמידות צועדות לכיוון שרידי המחנות והאנדרטאות ומתעטפות יחדיו בדגלי ישראל, ויותר יחידות המישירות מבט אל המצלמה, גבן מופנה אל העבר ועל פניהן חיוך רחב.