השולחן של אפלטון – עכשיו באיקאה

ביום שישי צלצל הטלפון המונח על שידה תוצרת איקאה, כחולה במיוחד, בשעת בוקר מוקדמת למדי. מעברו השני של הקו נשמע קול עירני וידידותי, שדיווח בהתלהבות על נסיעה יזומה לאיקאה, ועל ההזדמנות שנפלה בחיקי להצטרף לנסיעה זו. חיפשתי אחר השעון במטרה להעריך את מידת הנזק, שכן הצעה מגונה זו חדרה את שנתי הערבה והקיצה אותי בטרם עת. לכשאיתרתי את הזמן, ניצבו בפני שתי אפשרויות: להצדיק את גודל ההפרעה בנסיעה נכספת אל חנות הרהיטים, שהמרחק המפריד ביני ובינה שווה-ערך כמעט למרחק שבין ישראל לשוודיה, ולחלופין, להתהפך על צדי השני ולשקוע חזרה בפוך הרך, שבאופן מקרי לחלוטין נושא עליו תגית בעלת צירוף האותיות IKEA… אחזור לכך בהמשך.

אני שואלת את עצמי מה בין התורים המשתרכים של איקאה לבין אלו שאפיינו את תקופת הצנע, שכן ניתן לזהות בשניהם אותם מאפיינים: אותו ריח זיעה דבק בגוף, הנדחק בין עשרות פריטים המונחים על-גבי עגלות עמוסות לעייפה, ועשרות פריטים נוספים הספונים בתיקי הצד הצהובים, המיטיבים עם הסביבה ומאיימים להפילך תחת כובד משקלם; אותו דוחק היסטרי ונרגנות בלתי נדלית של העומדים אחרייך בתור; אותן קריאות שבר מכל עברי התור – ״האם אני באמת זקוק לזה?״ ו״היכן אשים זאת?״; ואותן תשובות הניתזות כמתוך רובה אוטומטי לכל עבר – ״ניקח, שיהיה לנו״, ״כבר נמצא לזה מקום״, ״לקחת את זה גם באדום?״

זו בסך הכול חנות רהיטים. עוד חלל המציג לראווה בגאון שולחנות, כיסאות, ספות, ארונות, ספריות, שטיחים, מיטות ועוד פריטים העשויים כולם עץ, ברזל, בד או שמא שילוב שלהם, ולחלופין, אף אחד מהחומרים הללו, שכן מדובר בתחליפים זולים דמויי המקור. מיותר לציין כי בחרתי לשקוע בפוך, ניתקתי בנימוס את השיחה ואיחלתי למעיריי דרך צלחה.

לפני כמה שנים, כשהחל להופיע על סף דלתי הקטלוג הצבעוני של איקאה, המחולק עד מפתן הבית כנוהגו של כתב עת איכותי, ולאחר שביליתי שעות ארוכות (באופן מצטבר כמובן) בעלעול בתוכנו, תוך שאני מסמנת את מרכולתו באמצעות אוזני חמור, התעוררה התעניינותי באשר לתפוצתו. להפתעתי גיליתי כי הפקת הדפוס של הקטלוג היא מהגדולות בעולם, שנייה רק לזו של התנ״ך. למעשה, בשנת 2006 בלבד הודפסו 175 מיליון קטלוגים ברחבי העולם (!). לפיכך, אין זה פלא שבכל בית בישראל ניתן למצוא עותק של החוברת הצבעונית להחריד, בין אם היא מונחת בספרייה לצד ספריו של ש״י עגנון, או במדף מעל הניאגרה בשירותים.

אחזור, אם כן, אל חוויית הקנייה בפנתאון הרהיטים, שאליו נוהרים מדי יום רבבות של לבבות צמאים לעיצוב. חנויות הענק של הרשת מאופיינות במסלולים ארוכים ומתפתלים, על הרצפה מסומנים חצים המורים על כיוון ההליכה (כאילו ניתן לשחות נגד זרם האנשים המתבדרים מחלל תצוגה אחד למשנהו), וכל הדרכים מובילות אל מסעדת הרשת, שמתהדרת בכל המאפיינים של החנות עצמה: מבחר צבעוני של מנות מרכיבים דמויי איכות, מנות בנוסח ״הרכב זאת בעצמך״ ועוד. בהתאם לרוח האיקאיאנית, רוחה של האקסקלוסיביות החולפת, גם המסעדה לא חפה מתורים חסרי תקנה, מנשיפות בעורף ומלקיחה לא פרופורציונלית של מנות שאין ביכולתך להכיל, ולו רק בשל מחירן האטרקטיבי.

איקאה, אם כן, מוכרת בראש ובראשונה חוויה. אינך שם פעמיך לאיקאה כדי לקנות רהיט, אלא כדי לקבל אידיאה של רהיט, המגיעה לצד מרק בלחם או טורטייה שוודית אסלית במילוי סלמון, שעשה את דרכו כל הדרך מצפון אירופה נגד הזרם (עובדה מרתקת היא שדג הסלמון שוחה נגד הזרם, מונע על-ידי חוכמה אינסטינקטיבית הדוחפת אותו הלאה ומאפשרת לו לנתב את דרכו בנחישות לעבר המטרה).

אותה אידיאת רהיט, אם כן, מקננת בלבבותיהם של רבבות, ממש כשם שקיננה בראשו של אפלטון בעודו הוגה את תורתו. מה בין תורת האידיאה של אפלטון לאיקאה? הרי התשובה: האידיאות של אפלטון הן מושגים מופשטים בעלי קיום עצמאי בעולם נשגב, הנעלה על עולמנו ונמצא מחוץ לתודעה האנושית. מושגים אלו, המבטאים את השלמות, עומדים כנגד המושגים הגשמיים, המגולמים בחומר, ואינם אלא חיקוי של אותן שלמויות אידיאיות. כלומר – חיקוי של המקור. ניקח לדוגמה את השולחן – השולחן של אפלטון אינו קשור לדבר במציאות, הוא אינו אלא רעיון – תפישת הדבר, בעוד השולחן הממשי, זה המופיע במציאות, הוא דבר קונקרטי שניתן להישען עליו, תוצאה של הבאת רעיון מופשט אל מערכת העצבים באמצעות החושים.

איקאה היא אמנם בגדר התגלמות המושג בחומר, אך אפשר לראות בה מן המופשט של אפלטון, שכן החוויה שמעניק ביקור בחנות היא הרבה מעבר לחומר ולממשות. זוהי חוויה שיש בה מין ההארה

איקאה היא אמנם בגדר התגלמות המושג בחומר, אך אפשר לראות בה מן המופשט של אפלטון, שכן החוויה שמעניק ביקור בחנות היא הרבה מעבר לחומר ולממשות. זוהי חוויה מכוננת של הוויה עיצובית, המשגה גשמית של רעיון קונספטואלי נשגב, שיש בה מין ההארה (במובן ההשראתי ולא הדתי). העיצוב הוא תחום השואף להתקיים בו-זמנית ברמה המופשטת וברמה המוחשית. המעצב, הנגוע בניצוץ של המופשט, הוא מעין מתווך בין שני עולמות אלו, המתרגם בתרגום חופשי את הערטילאי לממשי. ואם זוהי תמצית עבודתו של המעצב, הרי שאיקאה מתהדרת במעצבים מהשורה הראשונה, שכל עיסוקם הוא להעניק צורה לקונספט המופשט והנשגב.

והרי כשהנך מתהלך בחללי התצוגה השונים, המתארגים זה אל תוך זה כשתי וערב (אם אספת אל חיקך אייל נוי בצבע אופנתי, יהיה עליך מן הסתם להתפנות למציאת מצע שעליו תניח את הפריט הנכסף, ובו תוכל להתפאר בפני חבריך), אינך מחפש למעשה אחר אותו שולחן קונקרטי בעל ארבע הרגליים ופלטה ישרה, אלא אחר השולחן שתתקשה לתפוס בכוח המחשבה שלך, בשל חריגתו מהשבלוניות הפונקציונאלית והבנאלית שלו, ובשל העיצוב הקונספטואלי הייחודי שלו כאובייקט פיזי בחלל גשמי. אחרת היית הולך ל״ביתילי״.

איקאה היא אמנם מקום גשמי, בעל כתובת וחנייה מקורה, אך עם זאת ובניגוד גמור לכך, ביקור באחד מסניפיה יעניק לך חוויה מטלטלת ומרחיבת אופקים, העשויה לערער את כל מה שידעת קודם לכן על אודות עיצוב הבית (ע״ע בקטלוג: כיצד הופך סולם למדף). מדובר למעשה בבית ממכר לאידיאות, שהביקור בו נגיש לכול, חינמי, ואף ארחיק לכת ואומר – וולונטרי, שכן ביכולתך לפקוד את המקום ולו רק כדי לספוג רעיונות ולקבל השראה (וכמובן, לרכוש בהזדמנות זו מספר פריטים).

במהלך חמש הדקות שלאחר ניתוק שיחת הטלפון והחָזרה לתנוחה עוברית בתוך הפוך, התרוצצו מחשבותיי אנה ואנה וחגו סביב השאלה – האם אני עושה את הדבר הנכון? דקות ספורות אחר-כך מצאתי את עצמי צורחת אל עברו השני של קו הטלפון ״חכו לי״, תוך שאני מקפצת על רגל אחת, בעודי מנסה להשחיל את השנייה לשרוול המכנסיים, ולאחוז בידי את מברשת השיניים שאגב, בדיוק הגיע הזמן לקנות לה סטנד חדש.