השריונרית

זה התחיל ממודעות קטנות כאלה בעיתון, שמחפשים אימהות לילדים די גדולים, להחליף שלוש חטיבות של לוחמי שריון שחלו בקורונה, שמגינות על הגבול עם עזה.

לא התייחסתי. ברור שלא. זה היה נשמע לי בעיקר כמו בדיחה טובה שאפשר לכתוב עליה. והמשכתי לחפש עבודה. באותה התקופה, אביב 2020, גם אני וגם בעלי יצאנו לחל"ת. בהתחלה היה לנו אופק מבטיח של תשלום מביטוח לאומי, אבל אחרי שלושה חודשים גם זה כבר לא היה. בעלי, שהיה פקיד שומה בחברה ממשלתית, הצליח איכשהו להשתלב בצוות תחזוקה בבית אבות בצפון העיר ואני נשארתי בבית עם ילדים די גדולים ודי רעבים.

לקראת הקיץ רוב חיילי השריון של צה"ל כבר ירדו לגמרי מהסד"כ, והמודעות הקטנות כבר הפכו לסדר היום הציבורי, יותר ויותר פוסטים זועמים בפייסבוק על האימהות לילדים הדי גדולים האלה שלא מבינות את צו השעה ובוחרות לא להתגייס לשריון התפרסמו וזכו ל 1K שיתופים, ובקבוצת הוואטסאפ של ההורים של ט'1, כל יום יצאו מהקבוצה שתיים שלוש אימהות לא לפני שהן שלחו האשטג התגייסתי. בערבים דיברתי בטלפון עם אחותי, ניסינו לחזק אחת את השנייה שלמרות שהילדים שלנו די גדולים ואנחנו פנויות, אנחנו לא מתגייסות. 

הרציונל של המדינה היה ברור. גברים מחזיקים את המשק והכלכלה, אימהות לילדים קטנים עסוקות עם הילדים הקטנים, אנשים צעירים מחזיקים את החקלאות ועבודות התחזוקה הפנים ארציות ואימהות פנויות עם ילדים די גדולים מתגייסות לשריון. כולם גם דיברו על העמידות של האוכלוסייה שלנו: נשים שגם כשהן חולות הן ממשיכות לתפקד.

ולמרות שהייתי פנויה כביכול לשרת את המדינה, שנאתי אותה, שנאתי את הממשלה, חשבתי שכל הנגיף הזה זאת קונספירציה, שהכל מושחת ואין אף אחד שאפשר להאמין לו ובעיקר לא רציתי להתגייס. 

מה שהכריע בסוף היה שהילדים שלי ביקשו שלא יראו אותי בשיחת הורים בזום, כי יהיו שם רק אבות. ושלא ישמעו אותי כשהם מדברים עם חברים בטלפון. זה גרם לי להבין  שאת הדבר הזה אני צריכה לעשות לא מטעמים אידאולוגיים, אלא בשביל הילדים. שלא ירגישו חריגים. ועם התחושה הזאת התייצבתי בקצין העיר בטשרניחובסקי. חתמתי לחצי שנה בשריון.

היום האחרון בבית לפני הגיוס היה קשה. הייתי צריכה להכין ולהקפיא שניצלים לתקופה לא ידועה, להפעיל מכונות כביסה עד התחתית של סל הכביסה כולל הצעיף של מכבי ששכב שם עם עובש ואיזה שרוואל מהשוק שלא רציתי לכבס כי לא ידעתי אם הוא מוריד צבע. לעשות קניות כבר לא יכולתי כי במכולת של השכונה עשו לי פרצופים, "המשתמטת", אז ממילא קניות רק בעלי עשה. נשאר לי לסדר את כל ארונות הבגדים של כולם, להיפרד מהגינה הפורחת שלי בידיעה שלא יהיה עכשיו מי שידאג לה, ולהשאיר באופן בולט תמונת סלפי מצולמת בזווית מלמעלה, מי יודע, אולי הם יצטרכו תמונה אחת טובה שלי לעיתון ועדיף שאני אבחר אותה.

בבוקר של הגיוס בעלי ליווה אותי לתחנת איסוף האימהות. היו שם הרבה נשים, כמוני, שבקצות הציפורניים שלהן עדיין ראו את הלק ג'ל שהן הסירו בלילה. 

לפני העלייה לאוטובוסים לקחו מכולנו את הניידים, תוך כדי שלגלגו ואמרו שאנחנו אוכלוסייה שרוב היום מסמסת לבני משפחתה אנקדוטות זניחות מהיומיום בתוספת "איפה אתה?" והדבר האחרון שעשיתי היה לשלוח האשטג מתגייסת בקבוצת ההורים ט'1, וואטסאפ לאחותי, ניפגש בתאג"ד. 

בתוך האוטובוס קצינת הקשר חילקה לנו מספרים. המספר האישי שלי היה 8844. וזה כל כך שימח אותי. 44 זה מספר המזל שלי. וישר רציתי לקחת את הנייד ולסמס לבעלי – ממי אל תשאל המספר האישי שלי מסתיים ב 44, איפה אתה, אבל נזכרתי שאין לי טלפון. וזה היה מחניק.

בחצר של כל הטנקים היה בלאגן שלם. כאילו לא ציפו לכל כך הרבה אימהות ביום אחד. מכל מקום צרחו עלינו תשמרו על קפסולות, תשמרו על שני מטר, שימו מסכות, אבל אף אחת לא ידעה לאיזה קפסולה היא שייכת וזה לא משנה כי מראש אנחנו אקסטרה עמידות לנגיפים. עמדתי שם אבודה עם המדים המטופשים האלה, כמו כולן, ופתאום מרחוק אני שומעת צעקות עננננבבב עננננבב. זאת הייתה אחותי. שנראתה לא פחות גרוע ממני במדים. התחבקנו כאילו חזרתי עכשיו משנתיים שלא הייתי בארץ והיא מחכה לי בשדה התעופה. החזקנו חזק ידיים ואמרנו שאנחנו לא נפרדות ועוברות את המלחמה הזאת יחד.

ההמשך היה מאוד מהיר. חילקו את כולנו לצוותים של ארבע לפי נתונים ביומטריים שאספו על כל אחת. אני ואחותי היינו באותו צוות. היא נהגת ואני תותחנית. היו איתנו עוד טענית קשרית ומט"קית. המט"קית, ענת, הייתה מנהלת משאבי אנוש בחברת כוח אדם בחל"ת, והטענית קשרית היתה מטפלת באמנות ממושב ליד ירושלים, תמרה, שלפי הנתונים הייתה יכולה לא להתגייס אבל היה לה חשוב לבוא, לאות הזדהות.

הגענו למין האנגר סודי עם מלא טנקים שיצאו משימוש אחרי מלחמת יום כיפור ודרשו חתיכת עבודת חידוש. אני ואחותי עבדנו על זיווד פנים טנק כולל הטענת התחמושת בכוורות מבפנים. וגם היינו צריכות לעבור על כל הפינים של הזחל, ממש לדפוק אותם אחד אחד עם פטיש חמש קילו. מזל שאחותי הייתה בשנת שבתון ממשרד החינוך ועבדה מלא בחצר שלה כי היה לה כוח בידיים. המט"קית ענת הייתה אחראית על מערכות הקשר והמפות המעודכנות ותמרה הייתה אחראית על קישוט חוץ. היא צבעה את כל הטנק באדום ועשתה בחזית הצריח מנדלה. יפה האמת.

חמישה ימי אימונים הספיקו כדי להכשיר את כולנו. כולם דיברו על זה שאימהות לילדים די גדולים הן כוח עבודה יותר יעיל מחיילים בסדיר וזה הזוי שלא חשבו על זה קודם. במשך חמישה ימים תרגלנו כל היום וטיפלנו בטנק כל הלילה. בקושי ישנו ובקושי אכלנו. הידיים שלי כבר היו שחורות לגמרי מהגריז, וגם השיער. המפקדות היו מרוצות. לא רק מאיתנו, ממש מכל הצוותים. הייתה אווירה טובה. מין כוח כזה של ביחד, חבורה גדולה של נשים שהבינה שאין לה ברירה והן באו לעבוד. 

ואז עלינו לקו. אני זוכרת את הנסיעה לפאתי עזה. היה שקט בקשר הפנימי של הטנק ובקשר של כל הגדוד שלנו. מדי פעם חילקתי לכולן גזרים, בעיקר כדי שלא נירדם.

היום הראשון למלחמה היה קשה. אני לא אכנס לתיאורים, כי הם קשים, אבל באנו לא מוכנות. בכל פעם שהמט"קית ענת צעקה פקודה "טנק. תותח. על" תמרה צעקה אל תירו. זה הילד הערבי של כולנו. ולא יכולנו לירות. זה היה אימהות יהודיות מול ילדים ערבים. 

ככה עברו שלושה ימי לחימה מתישים. אף אחת מאיתנו לא הצליחה לירות, רק פה ושם הטנקים של המורות לחשבון ירו, תמיד בפגיעה ישירה וחדה ותמיד הן אמרו שנפלט להן בטעות. 

היינו רעבות ועייפות ומוזנחות, התאכזבנו שלא הגיעו בכלל חבילות עם ממתקים מהעורף, אבל לא היינו שם בשביל לארגן את זה, 

והמחשבה על לרדת שתי מידות בג'ינס הייתה מעט מנחמת. 

בלילה השלישי ללחימה, קראו לנו לשיחת חטיבה. חילקו אותנו לצוותים קטנים מאוד כדי למסור לנו בסודיות את תוכנית ההתקפה.

כל הלילה לא ישנו. אני ואחותי ישבנו על הצריח, עישנו כמו פעם, סיגריה אחרי סיגריה, ועשינו מין שיחות סיכום חיים כאלה. חשבנו על ההורים שלנו, שבכלל לא יודעים שאנחנו שתינו ביחד בטנק, ואיזה מין דבר זה לא לחשוב על ההורים.

עם אור ראשון עלינו כולנו, כל החטיבות של כל האימהות לכיוון עזה. המראה היה מדהים. עשרות טנקים, כל אחד בצבע אחר, נוסעים לכיוון עזה ומבצעים איגוף לא יאומן של כל הלוחמים הערבים. פשוט ככה, כיתרנו אותם במעגל. הסיבה שהם לא הצליחו לירות עלינו היא כי עמדנו בלי חולצה בצריח, ערומות ומנופפות בחולצות שלנו.

כשהקפנו אותם והם עמדו כולם בתוך המעגל חסרי אונים עם הרובים שלהם, התלבשנו ויצאנו מהטנקים. מעל 1,000 אימהות. התקרבנו אליהם וצעקנו. צעקנו חזק. ממש כמו שאנחנו צועקות על הילדים שלנו. צעקנו – חלאס אל'בלגאן, תסדרו את המקום הזה, חלאס אל'מסכ'ים, תעשו עם עצמכם משהו, ח'בל! כל כך הרבה אל'פוטנציאל! והם עמדו מבוישים. לא נעים בגיל כזה שכל כך הרבה אימהות בבת אחת צועקות עליך. אחר כך הם התחילו לענות לנו. קצת בחוצפה. צאו לנו כבר מהחיים, עזה היא שלנו, אתן חודרת לפרטיות שלנו, וענינו שאנחנו מכבדות את הפרטיות שלהם, ורק ח'לאס עם הבומים ושיסדרו. והם אמרו –  איך פוטנציאל יכול להתממש ככה יה אימהות? תנו מרחב ועצמאות ובלי כל הגבולות האלה ששמתם עלינו, זה כבר לא מתאים, חלאס. חלאס.  והסכמנו, מי אם לא אנחנו, האימהות לילדים די גדולים, מבינות מה זה כשילד גדל. ונתנו להם את כל זה. 

פה ושם הם עוד ניסו, ופה ושם עוד היה קשה גם לנו לשחרר, אבל ככה, בערך, הסתיימה המערכה הזאת. 

עדיין הייתה לי חצי שנה פחות שבועיים בשריון, להישאר שם ליד הגבול בשמירות, אבל לפני זה יצאנו לפי קפסולות לסופ"ש.

זה היה שישי בצהריים. הייתי מסריחה, עייפה, רעבה. הידיים שלי היו שחורות וכך גם הפנים. נכנסתי הביתה. הילדים שלי היו בחדרים שלהם, אמרתי בקול רם את מה שחיכיתי להגיד בכל ימי הלחימה: אני בבית! והם יצאו אלי שמחים, קצת מבוהלים מהלכלוך, אבל בכל זאת חיבקו. הבית היה מבולגן לגמרי וגם החדרים שלהם. תסדרו ראבאק, שמעתי את עצמי אומרת. והם – זה החדר שלנו, ואני – אבל אז מה, זה הבית שלי, והם – אבל החדר? ואני – אוקי, משחררת, החדר שלכם, והם – אנחנו רעבים, מה יש לאכול?

– – –

דימוי: סמל הכומתה, תג ודגל חיל השריון | ויקיפדיה