זיכרון סלקטיבי

בקצה אחד בית כלא. בקצה השני ניצב מבנה בטון, מונומנט עצום בגודלו, ששימש את אותו משטר בעל חזון מגלומני. שתי נקודות קיצון אלה ניצבו אז, כמו גם היום, משני צדיו של רחוב בשכונת טמפלהוף בעיר ברלין, והן מייצגות את אחד הנושאים שעמם מתמודדת החברה הגרמנית לאחר שלטון הנאצים: מצד אחד של המתרס נמצאים מבנים המסמלים את הקורבנות של השלטון, כגון בתי הכלא, ומצד שני ניצבים מבני בטון גדולים שנוצרו כחלק מתוכניתו וחזונו של היטלר ליצור את הבירה האולטימטיבית המושלמת. בית הכלא SA – שהוסב כיום למוזיאון שבו מתואר סבלם של הקורבנות שנאסרו בו – ומבנה הבטון העצום שתוכנן על-ידי האדריכל שפאר, נמצאים כיום באחריות מוזיאון הנוער טמפלהוף. המוזיאון משמש כארכיון היסטורי של הרובע ויוצר פעילויות שונות המתמודדות עם ההיסטוריה וההווה של האזור. בקיץ 2013 הוזמנתי על-ידי המוזיאון להנחות סדנת צילום לתלמידי תיכון סביב שני מבנים אלו. סדנה זו היתה חלק מיום המונומנטים בעיר ברלין, יום שבאותה השנה התמקד בהתמודדות עם Uncomfortable monuments. לצד הסדנה עם התלמידים הזמין המוזיאון קבוצה של אמנים צעירים מהתוכנית הבינלאומית של האקדמיה ליצור עבודה אישית המתייחסת לאתר ולזיכרון המרכיב אותו. התוצרים של שני הפרויקטים הוצגו במשותף ביום המונומנטים שהתקיים בספטמבר 2013. עיקר הסדנה של התלמידים התקיימה במבנה של האדריכל שפאר. באמצעות צילום ניסתה הסדנה לבחון את מקומם של בני הנוער ביחס לזיכרון הקולקטיבי הגרמני. המבנה נמצא בשכונה שבה גרים התלמידים ועוברים לידו כמעט כל יום. ובכל זאת, הם מעולם לא שאלו למה המבנה משמש ומי בנה אותו.

התייחסותם הראשונית של התלמידים היא לקשר הספציפי שלהם לגרמניה, ורק לאחר מכן התייחסות לעבר ולזיכרונות השלטון הנאצי

החל ביום הראשון של הסדנה היה ברור כי המשתתפים מתמודדים בצורה מורכבת ושונה משחשבתי. מקבץ בני הנוער ייצג את האוכלוסייה של האזור כיום: רובם מהגרים או בני מהגרים ממדינות המזרח התיכון (טורקיה, לבנון, סוריה וכו׳). התייחסותם הראשונית היא לקשר הספציפי שלהם לגרמניה ורק לאחר מכן התייחסות לעבר ולזיכרונות השלטון הנאצי. עבודותיהם הצילומיות ממחישות את המורכבות ביחס למבנה ולזיכרון המסובך בפני עצמו. ביום האחרון של הסדנה, אחרי שבחנו את מבטם הראשוני ביחס לשני המבנים, אחרי שנברו בתוך הארכיון של המוזיאון והכירו את המשמעות ההיסטורית של המבנה, ואחרי שהתמודדו עם שאלות הזיכרון הפרטי והקולקטיבי שלהם, התבקשו התלמידים לצלם את הפתרון שלהם למבנה. דרך ההתבוננות בצילומי התלמידים ניתן לראות בבירור גישות שונות. כך למשל מדלה וליסה, בעבודתן ״אם יכולנו היינו מפילים אותו״, מציעות פתרון של הרס או העלמה, וכך גם רבינה ואמירה, שמבטאות בצורה פיזית גישה זו: ״בפעולה משותפת נצליח להוריד את הבניין״.

סידר ועלי מביעים בעבודתם ביקורת כלפי העם הגרמני. האמירה ״עם צריך להתנגד ולא להיכנע לשילטון״ עולה שוב ושוב בשיחות איתם. הם מאמינים במחוייבותו של האדם הבודד להתנגדות שתביא לשינוי בחברה. גישתם מושפעת מהרעיונות שעלו בזמן המהפכה של האביב הערבי שלו היו שותפים קרובי משפחתם.

בגישה שונה, של הסתרה ומחיקה של המבנה ואיתו מחיקה של הזיכרון הקולקטיבי, מציעים דראווין ויאסים לסגור את המבנה מאחורי סורגים. מציבים את הזיכרון בכלא, תוך שפיטה של ההיסטוריה מצד אחד אך במקום מרוחק שאינו נוגע בי מצד שני. גם מייק וסיסו היו רוצים פשוט למחוק את המבנה באופן מוחלט, ליצור מציאות גרמנית שבה השיח לא קיים כי ההיסטוריה לא קיימת. תקוותם היא שניתן למחוק ולעבור הלאה, ליצור חברה גרמנית שלא חייבת להמשיך לנבור בתוך הפצעים של ההיסטוריה.

גישה אישית יותר מעלה שאלות של מה היה קורה אם: מה אם היינו שם באותו הזמן? מה אם התוכנית של היטלר היתה מצליחה? ״אם הוא היה מצליח, בית הספר שלנו לא היה קיים״, ״אם היטלר היה מצליח, המקום שאני אוהבת לבלות בו (פוטסדמר פלאטס) לא היה קיים״. רבינה, אמירה ורואהה שואלות את השאלה: מה היה קורה אם אנחנו היינו שם? האם גם אותנו היו מגרשים? מה היה העתיד שלנו? שאלה זאת נראית כבחינה של מקומן בהשווה ליהודים שהושמדו בשואה, אך בשיחה מעמיקה יותר עולה כי הן מתייחסות קודם כול לאזור מגוריהן: אזור שהיה מתוכנן להיהרס לפי תוכניתו של היטלר ושתושביו היו מתוכננים להיות מגורשים.

ההסתכלות הכפולה מעלה שאלות רבות. מצד אחד, הבנות רואות את עצמן כגרמניות ומכילות את שאלת הגירוש על פרויקט הבנייה של היטלר. מצד שני, אחרי שיחה וכניסה לעומק הדברים הן מתחילות לשאול שאלות כלפי מקומן כמהגרות; כשייכות לחברה הגרמנית אך לא שייכות לעם הגרמני; חלק ומיעוט בו-זמנית; רוצות להיות חלק ולהכיל את הזיכרון אך לא בטוחות מה היה קורה אילו הן בעצמן היו חיות בגרמניה באותה התקופה.

התלמידות מתחילות לשאול שאלות כלפי מקומן כמהגרות; כשייכות לחברה הגרמנית אך לא שייכות לעם הגרמני

ההתמודדות עם העבר הנאצי של החברה הגרמנית מציב את שאלת האשם והקורבן בצורה ברורה של שחור ולבן. היחס לקורבנות כנושא שיש להנציח, לזכור וללמד אינו מובן מאליו. שאלת הזיכרון הופכת מורכבת יותר כשבאים לבחון את האתרים הנאציים המפוזרים ברחבי העיר. האם צריך להרוס את כל אותם המבנים, או שאולי להפוך אותם לאתרי זיכרון? מה צריך להיות השימוש העכשווי של המבנים שהגה היטלר ושיצרו עבורו אדריכלים שונים, מבנים ששימשו את המשטר הנאצי כדוגמת בית הכלא של ה-SA המוגדרים בצורה ברורה כייצוג של הרוע? שאלת הזיכרון מקבלת תפנית כשמדובר באתר שלא שימש את שילטונו של היטלר אלא בא להגשים חזון נוסף; מבנה שמכיל בתוכו את המגלומניות של חזון העיר המושלמת ואיתה המדינה המושלמת שניסה היטלר ליצור. במבט לאחור, דרך עבודותיהם של התלמידים עולה שאלת המורכבות ומקבלת תפנית אישית: הזיכרון לא נשאר כדבר תיאורטי שנלמד בבית הספר אלא נבחן דרך התלמידים עצמם ומקומם בתוך החברה הגרמנית היום.